למעלה משנה שאנחנו בענייני הקורונה. סגרים, הימנעות, ריחוק חברתי, שמירה על ההורים, השתבללות, זוגיות ללא חריגות, מסיכות, מסעדות סגורות, מסעדות נפתחות רק בלי מלצרים, מלצרים בטורניר מטקות בנואיבה על חשבון החל"ת, שליחי וולט הם כבר חלק מהחיים שלנו, כמו אליהו הנביא שכמעט מגיע לכל ארוחה.
נהרסו לנו החיים הרגילים. כלומר, שלוש ארוחות סדירות. אחת יותר כבדה והשאר רק מאזנות אותנו סביב האלפיים קלוריות ביום. שנה שמשגעת אותנו. גברים מושלמים הפכו מכובשי פסגות וחוטבי עצים, לאופי קישים ומומחים בהכנת רטבי פסטות שאפילו דון ג'ובאני לא שמע עליהם. יש שוק שחור בקניית מיקסרים חדשים, מכשיר לרידוד פסטות – אזל מזמן, BBQ כבר לא באופנה – רק תנור הצולה את הסטייק באוויר חם. בישול קדרה ארוך – זה לדינוזאורים, בישול בשקית ניילון אטומה בחום נמוך ואיטי, זה הכי בריא ועכשווי. רשת המזון הכי מצליחה בשנה האחרונה הייתה רשת גלידות בטעמים איזוטריים מומלחים ובלתי מוכרים שהפכה למתנה הכי מועדפת במפגשי חבורה גרעינית של חמישי בערב, קפסולת החברים המחוסנים שלך איתם נוח לך להמשיך ולהסתחבק פעם בשבוע, עם קוד ירוק/סגול פרטי, אצלכם בסלון במקום בטורקיז על הבר.
אז מי אחראי על המטען העודף הזה שלא יורד ממני כבר שנה? שניים-שלושה קילו שלא צריכים להיות שם. מעל ריבועי שרירי הבטן שלי שלמיטב זכרוני לא הלכו לשום מקום. כדברי הדג נחש – ריבועים אני רואה רק על הבלטות. בינתיים המותניים שלי רדומים וממתינים שנזקי הקורונה יתוקנו ויתאדו מעצמם. השינוי בהרגלי הצריכה, השינוי בהרגלי הצפייה שהפכה את המסך הענק לארון הקודש, בעידן בו השפים הפכו לכוהנים הגדולים. בית ללא אי, הוא כבר לא IN.
גבר ללא סכין שף אישית עם שמו החרוט עליה – OUT. אין לנו שיחה בלי הקדמה על מצב המחמצת הפרטית התופחת במחשכי המטבח שלנו...
סיני יקר, מדען הווירוסים המסתורי ששחרר את הקוביד19 המסתורי – התביעה הייצוגית שלי בדרך. אני מאמין כי בהאג יושבים שופטים הוגנים שיפסקו בתביעה הייצוגית שלי בשם כל שמנמני הקורונה, גברים שהיו עד לא מזמן במצב חתיכי סביר, כולנו דורשים פיצוי. להחזיר חגורה להיקפה המקורי. להרחיק מאיתנו את נזקי הפחמימות המיותרות שצברנו, למחוק את זוועות הקולינריה מכל תוכניות הכאילו בישול אליהם נחשפנו, ולרענן את החיוך שאבד לנו מתחת למסכות הקורונה.
לצעירים המציאו את החל"ת. מימון ממשלתי לפסק זמן תעסוקתי. החור השחור ברזומה של המילניומים אותו יצטרכו להסביר בראיונות העבודה הבאים שלהם מעתה ועד הצונמי הבא. לנו הביאו את ההגדרה – קבוצת סיכון. כלומר, סבא או סבתא הם כבר לא פינת ליטוף ופינוק. אנחנו בסיכון וצריך לשמור עלינו. על החבר'ה שנלחמו מול מאות פורעים שהקיפו את חצר תל-חי, יד ביד עם החבר טרופִּי, צריך לעטוף מעכשיו בצמר גפן סטרילי ובמסיכה. כלומר – למזער מגע עד שכולנו נהיה מחוסנים.
עד אז – כולנו מנוילנים. לא להתרפק, לא לנשק ובטח שלא נשארים לישון אצל סבתא, כי היא בקבוצת סיכון עם מחלות רקע. זהו. הצהבת הנגיפית שחטפתי בחדר האוכל של רפידים לפני חמישים שנה מכניסה אותי לקבוצה שמומחי פייזר החליטו כבעלי רקע רפואי רעוע. כל המדינה הזאת מקרטעת, ואני בסיכון עם רקע צהוב.
אחרי שנה וחצי של מסיכות, הגבלות, סגרים, הפגנות ונפנוף דגלים, קלפי סטרילי ומהפך 61:59 בלתי יציב; קריסת נתב"ג ונחיריים מורחבים מרוב נעיצות מטוש, מסעדות מפוצצות בהזמנות לחודש מראש ומלונות נופש לשבוע משפחתי במחיר של מכונית; גל רביעי באופק ושכנה שנועצת בי מבט זועם במעלית אם שכחתי לעטות מסיכה. סכנה ציבורית עלאק. סליחה.
מבחינתי, 95 אחוז הוא המאה אחוזים החדשים. אם פייזר ומשרד הבריאות אומרים שחוזרים לשגרה ברמת בטיחות של 95% - אני לוקח.
האמיצים נזהרים כל בוקר מחדש, מסיכות, ניהול סיכונים, שומרים דיסטנס, כיף עם המרפק, נשיקות באוויר, וחיים את מה שהותירו לנו. הפחדנים – מ פ ח די ם, מוציאים לנו את חשק לחיות לנו עוד יום נוסף בחיוך, וגורמים לנו להתגעגע ליורם לס. לו לפחות יש חוש הומור...
קרדיט לצלם - "ללא כותרת" הוא שמו הרשמי של התצלום המכונה "הסעודה האחרונה", אחד התצלומים המפורסמים ביותר של הצלם הישראלי עדי נס
תגובות