תסכימו איתי שיש הרבה דרכים להכיר בחורה. נכון שזה לא עובד תמיד, אבל האפשרויות הן בלתי מוגבלות. אתה יכול להיות הבחור הכי תמוה, מחוטט, נמוך, קרח ושמן , ובכל אופן מאחורי הפינה הקרובה מחכה לך מישהי. רק לך. והיא שלך.
רק ללכת קדימה ולחייך כי בטוח שהיא עומד שם, מחכה שתצית לה את הסיגריה, תשאל אותה האם או אולי ומה דעתה, "אני אף פעם לא, אבל את נראית ממש יוצאת מהכלל". החלטות של כאן ועכשיו.
אופטימיות. זה כל הסיפור. אם תאמין שהיא עומדת שם, היא תהיה שם. האמינו לי. זה הכול בראש לנו. תלוי איך התעוררת על הבוקר. כמה מיתרים היו במנדולינה שניגנה לך בחלומות האשמורת האחרונה; עד כמה נלחצת בדרך לעבודה; אם שמעת את ציוץ הציפורים בדרך למכונית וכמה אתה שם על מה שהאחרים חושבים עליך.
אז שיכנסו לי כולם בתחת. מה אכפת לי. עשר שנים חשבתי, שקלתי, התאפקתי, הלכתי בזהירות והתחשבתי. נו, זה לא כל כך עזר לי. את מה שחשבתי שמצאתי, החזרתי למדף לשימוש חוזר. משומש במצב טוב מאוד. הרבה יותר טוב מאז שמצאתי אותה בחוף הצוק בתל-אביב, גבוהה, עם הרבה נמשים והמון ציצים , וכמובן בתוך מעט בגד ים. מטקות היא עדיין משחקת כמו גבר, עם כתפיים רחבות ומכות יעף שמהדהדות בעמימות הראויה לשורצת חופים בת 16 ולא לאימא לשלוש בנות.
לחוף הים באמת אין לי יותר מה ללכת. האוזון מחורר את האטמוספירה, הקרינה מסרטנת לי את הגב, הזיעה מעצבנת אותי וכתמי זפת על הרגלים יכולים להטריף את שלוות נפשי ולהכתים את שטיחוני המכונית. מה גם שאני עוד עלול לפגוש אותה, להלן תכונה אקסתי, והופ - מצב הרוח משנה כיוון. חוץ מזה, אתה הרי לא חושב שבגלגולי הנוכחי אני עוד מסוגל לשחק עם מישהי שעתיים מטקות בכדי שאחר כך נמשיך לחבוט אחד בשני בחדר השינה שלי בדירת הסטודיו במגדל הדירות שבשכונת בבלי. לי לפחות הקטע הזה כבר לא כל כך מתאים.
שיער בלונדי, גוונים צבועים בטעם של דבש וחיטה, גבוהה, ומתלבטת מול מדף היינות בסופרמרקט בקניון השכונתי בשעה אחת עשרה בלילה . זאת הטיפוס שלי הערב. עם אניץ בלונדיני עקשן המוסט בעקביות למקומו ונשמט באיטיות ובחן קדימה. מאחורי עגלה עמוסה בקניה שבועית למשפחה בהרכב חסר. הרבה דאייט, בלי בירות, עם נקניקיות, פסטה, קורנפלקס, מעדני חלב, קרטונים של חלב עמיד, חצי אבטיח ולא יודעת איזה יין לקנות.
לפנות בוקר, אצלה במיטה, כשרגלה הארוכה משורבבת בין בירכיי, סיפרה לי שמאוחר בערב, אחרי שהילדים נרדמים, בשעה שלה, לעצמה, הכי כיף לה זה לעשן סיגריה וללגום כוסית יין לבן מכוס שקופה ומוארכת, עם רגל ארוכה מסט כוסות שהשאיר לה בעלה.
אחרי הפרידה, אחרי הסערה, למרות שהגלים נרגעו ואין כבר על מה לריב. כשהכסף נכנס לה לחשבון הבנק מדי חודש בחודשו, כמה שכבר הסכימה להתפשר כשרצתה לגמור עם זה וללכת כבר - הכי קשה לה זה הקטע של ללכת לקניות השבועיות. לבדה.
לבד עם הילדים, לבד במיטה, לבדה באירועים משפחתיים, מתמודדת בעצמה עם כל הלכאורה חברים, משכבר והחדשים, שמתגלים בעצם כסתם מניאקים שבעצם רק רוצים לזיין אותה. עם כל הלבד היא יודעת להתמודד, להסביר, להציג, לחרוק שן, לחסוך כשצריך, להתאפר בעוד שיכבה ולצאת למלחמה, רק שם בקניון זה מציק לה. כמעט רצה עם העגלה לקצר את העינוי. לא יכולה לראות אותם, הזוגות הבודדים שהגיעו בשלהי הערב ביחד למרכול. לא רוצה ולא בעניין של לפרגן. היא רק זוכרת איך היה פעם.
עכשיו היא לבד. ובגלל זה היה לי מאוד קל להתחבר אליה מול מדפי שורת הריזלינג. לא יודע מהיכן זה בא לי, אבל התחלתי בשיחה קולחת על יתרונות יין המארלו. כמה שהבציר מלפני שלוש שנים היה מעולה, איך היין ממש מהמם את החושים, מרגש את בלוטות הטעם, מחרמן את הלשון ומטמטם את היצרים. ממש כך. עוד לפני שאמרה כי קוראים לה מיקי. שעתיים לפני שמזגנו לנו את הבקבוק הראשון לכוסות במטבח. הילדים ישנו באותו הערב אצלו. האיש שפעם היה במקומי. חשב שהגיע הזמן לפתוח פרק חדש בחיים. האיש שאני עתיד לזיין את גרושתו בעוד מספר דקות. מה שאגב לא היה לי מושג שעומד להתרחש, יותר מוקדם ממה שציפיתי בחלומותי הרטובים ביותר.
בשלב מסויים במצב הצבירה האישי החדש שלי, לא הבנתי למה אני צריך לצאת איתן קודם למסעדת סושי; לדבר על האקס שלה ושלי, לדון בבעיות הנפשיות של הבנים שלה, לפתוח את הפצעים שממש לא הגלידו למרות שעברו כמעט חמש שנים; לשתות קפה ולאתר מכרים משותפים מתקופת התיכון. אנשים שלו פגשתי אתמול ברחוב לא הייתי מזהה אותם, הופכים לנושא העיקרי בשיחת הכרות בין שני אנשים שרוצים נואשות למצוא שותף נעים לעתיד הקרוב רחוק. אדם שיהיה כיף לחלוק איתו מספר סודות, כתף להניח את הלחי ולשתוק. לחלוק את השתיקה עם מישהו שיודע למה. חבר שלא מנסה לשפץ לך את החיים אלא מחכה שזה יעבור ותחזרי להיות את. איש שלא תתביישי לומר לו מה את באמת רוצה. איש שלא ייעלב לך אם תאמרי "לא עכשיו", ולא יביט בך אלא מגובה העיניים.
לפנות בוקר התברר לי שהכי קל לה לגמור כשהיא שוכבת על הבטן. חושבת על זיונים אחרים עם אהבות ישנות, במלונות שבחיים לא הייתי. מתכרבלת בתוכי, מתקמרת, מושכת את ידי שיעטפו את שדיה, ונהנית בשקט שאינו מוכר לי. כאילו מתוך נימוס אני מכבד את האווירה השקטה, ומסיים את חלקי בנשימה כבדה של עונג ומשתרע לצידה.
כשאתה בענייני פנויים ופנויות, האינסטינקט הבסיסי עובד שעות נוספות. קל מאוד לזהות את זו שלא תראה יותר אחרי הזיון הנוכחי. סף הציפיות מאוד נמוך בכדי להוריד את גובה האכזבות. אז לא קרה שום דבר. החלפתי את המצעים, זרקתי את הפתק עם מספר הטלפון - הבא התור!
שלוש שנים מהחיים השקעתי בפסיכותרפיה. שלוש שנים של פגישות שבועיות עם החבר הכי טוב שהיה לי. בתשלום כמובן. האיש שהבין אותי כשהייתי צריך; הסביר לי, אם לא הבנתי לבד את הפלונטרים בילדות המסובכת שלי; כיוון את נפשי המבולבלת והיה הרמזור החשוב בחיי. עצר אותי בתחנות החשובות למחשבות נוספות על מהיכן ולאן ולמה - עד שלמדתי שמי שאחראי על חיי הוא בעצם אני. נכון שקשה להתעלם מההשוואה בין סקס לתרפיה, ואין תחליף לחברות ואהבה אמיתית, אבל היו לנו פגישות שמאוד נהניתי מזיוני השכל אתו. אז תארו לעצמכם מה הייתה התגובה שלי כאשר גיליתי שהבלונדינית הגרושה עם הציצים הקטנים ממחלקת היינות, שמה אגב מיקי, היא פסיכולוגית בכירה ומנוסה העוסקת בתרפיה ויעוץ למשברים משפחתיים. כמו שכל הסנדלרים שהולכים יחפים.
השיחות איתה, למרות שהיא כל הזמן הכחישה, היו באוזני כמו שיחה עם מטפל - תרפיסט, כאשר אנחנו כל הזמן מדברים על בעיות ומשברים במקום לנדוד לנושאים נעימים יותר. הצד המואר של הירח, חצי הכוס המלאה בקוקטיל טעים, הדבש שעל פרוסת הלחם. הבנתם. זה היה מביך אותי לשמוע בסוף יום העבודה איך אנחנו ממשיכים ביחד את שעבר עליה בקליניקה. כשנסחבנו בהמשך לחדר השינה, אחרי שלגמה כבשגרה כוס קולה עם שליש וויסקי לשחרור המתח ומחיקת זיכרונות לא נעימים ממהלך היום, כאילו עברנו למערכת יחסים אחרת. שני אנשים זרים, שצריכים לעבור מטלה נוספת בסוף הערב לפני שישוחררו מחובותיהם ויוכלו ללכת לישון.
אחרי מספר שבועות התקשרתי אליה לשאול לשלומה. נימוס, דאגה התעניינות, אולי גם הייתי מוכן להיכנס איתה למיטה לעוד ערב לראות אם השתנה משהו. נכון שלא נעלמתי וערכנו לנו שיחת סיכום בפאב חביב ליד הבית. לא נפרדנו בכעס או עם אכזבה גדולה, אך בכל זאת היה לי חבל. זה יהיה מאוד בנאלי לומר שהיא אישה יפה, או בעלת עור במרקם הכי חלק שאני מכיר, לא כולל את החוויות התאילנדיות שעברתי, אבל מה שהיה הכי מושך בעיני היה שהיא צחקה במקומות הנכונים. במקומות שהצחיקו גם אותי....
אז עכשיו מאוד מעניין אותי איפה היא היום, 25 שנים אחרי, כשאני מעלעל בטקסטים דמיוניים שנכתבו אז, בימי העליזים בשוק הפנויים/פנויות, לפני המצאת הטינדר...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה