נוסי שלנו

 משה נוסבאום, המכונה נוסי, כתב המשטרה של ערוץ 12 ששיתף את כולנו במחלתו, לא לבד. בגבורתו הוציא מהארון עוד מספר גיבורים שנלחמים את קרב חייהם, בישורת האחרונה, חיים באומץ בצל ה-ASL או כל מחלה סופנית אחרת שלמזלם הרע נפלה בחלקם.

מאחל לנוסי עוד הרבה שנות שידור ובריאות.  דיבור איטי אף פעם לא הפריע לי. להיפך. אני לא מכיר אותו אישית, אבל משתמש עכשיו בשמו כ"שם עצם" לחבר שנמוג לנו מול העיניים, בקצב מואץ שממש לא היה צפוי. "נוסי"  גם הפך עבורנו לסמל. החולה הנוכח. המחלה מקננת, אבל כל עוד היא לא מנצחת, מתנהגים כאילו היא לא פה. איתנו. 

החיים הם מחלה סופנית. עובדה. כולם מתים. החיים שלנו הוארכו כמעט לפי שתיים בתוך כמאה שנים. זכינו. רק שחלקנו, יצטרכו להחזיר ציוד קודם.
חוסר מזל. בוקר אחד, היה חושך. הרופא אמר להם שלוש אותיות בלועזית. וזהו. הכול ברור, והתסריט ידוע לכולם. ALS לא נגמר טוב או רחוק. אבל נגמר. בסוף.

בימינו, בכל חבורה של בני שבעים פלוס מינוס, יש את ה"נוסי"  שלה. החבר שתפס לו מחלה בשלבים ראשוניים שעדיין מאפשרת לו להתנהג כמעט כמו בעבר, רק שמעכשיו, הכול נהיה אחרת. הקצב, ההומור, הדיבור האיטי, האכילה הלא יציבה, בת או בן הזוג עם המבט המודאג ליד, מפלט עבורו את הדג, חותך את הסטייק, מערבב את הסוכר בקפה או מיישר את השרוולים, שלפחות ייראה טוב בצילום עם החברים.
השינוי החברתי  מתחיל בנהיגה. נוסי עובר לכיסא ימין באוטו. שקט, מכונס בעצמו. לוקחים אותו למפגשים החברתיים, יותר כעציץ מאשר מרכז השיחה והדיונים הערים והחדים על מה יהיה; לטיולים ארוכי טווח הזוג הזה כבר לא מצטרף. במסעדות הוא כבר לא מדבר ישירות עם המלצרים. מחופשת סקי אפשר לשכוח. עם כל הרצון הטוב של החברים - ה"נוסי" הזה כבר לא מה שהיה, וזה רק נהיה יותר גרוע. 
מה אומרים ל"נוסי"?  עודף תשומת לב מרגיש מוגזם. להתעלם זה לא לעניין. התעניינות בלו"ז הרפואי רק תעלה לשניכם דמעות בעיניים, ולנהל ויכוח פוליטי יהיה אוטיסטי כאילו הכול דבש. כל מה שמעבר לחיבוק חברי, לא בטוח שיעבוד. תמיד תפלוט משהו שאינו הולם את המצב. שיחה בלשון עתיד, רק מדכאת; זיכרונות משותפים - מיותרים; אתה כבר לא בטוח מה "נוסי" זוכר.
ה"נוסי" גם נעלם, כל אחד בקצב ובמזל שלו. מפסיק להגיע לפגישות. מרותק למכשירי ההחייאה הבייתים. עכשיו הוא כבר הנושא בפגישות החבורה ועליו מדברים בשקט. מה שלומו ומה חדש. כאילו משהו יכול להיות טוב אתו.  הוא כבר לא מתלוצץ עם רופאיו ולמשפחה נגמרים הכוחות. עסוקים בהקלת התהליך הבלתי הפיך, ובמקביל בטח חושבים על יום המחר.
כש"נוסי" כבר לא יהיה. איתנו.