דילוג לתוכן הראשי

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא

 


לוויות לא עושות לי טוב.
בתי עלמין הם לא "מגרש המשחקים" האהוב עלי. את הפגישות שלי שם אני לא ממש מתכנן מראש, אבל מדי מספר שבועות אנחנו שוב נפגשים, החברים הוותיקים, מנחמים ומשתתפים בצער היתום התורן; מופתעים מחדש עד כמה היו פה אנשים כל כך מוצלחים. היו, ואינם עוד.
כשעומד החבר מול המיקרופון, מחזיק ביד מספר דפים שכתב לילה קודם לזכר אביו או אימו, ביוגרפיה קצרה מלאת מחמאות ותכונות אופי מדהימות - בעל למופת, אהבה ממבט ראשון, אב השנה, סבא נלהב, מייסד הקבוצה וקיצוני סופה במועדון הכדורגל השכונתי; יזם מבריק ומעסיק נדיב; חוקרת ראשית במכון ויצמן, בשלנית היסטרית ומארחת בנשמה, תורמת בנדיבות ומסתפק במועט; אבא שאני לעולם לא אהיה, ומצליחן שאין לי סיכוי לחקות. אנחנו דור אחרון לחלוצים. ענקים שהגיעו לפה ברגל מאי-שם בגיל שלוש, התגייסו לפלמ"ח בגיל שש, כבשו את הכותל בבר מיצוה, רקדו פוקסטרוט על הטיילת בתל אביב בגיל שש עשרה, איבדו הבתולים על הגורן, וידעו לקשור עניבה עוד לפני שצחצחו שיניים. טייקונים לסירוגין, שהקימו מפעלים ונפלו, הפריחו את השממה והתייבשו, הקימו משפחה ופירקו, עשו הון ותרמו, באוניברסיטה למדו רק כשיצאו בשליחות המדינה, הכירו את יצחק עוד מחטיבת יפתח ואת שמעון ממפעל הטקסטיל בדימונה; אנשים טובים עם צל ענק, שבצילם אף אילן לא יכול לצמוח, אלא רק לשמוע ההספד ולזמזם בלב -
"איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא
אשר היה כערבות הבוכיות...."
בהספדים בעיקר נושאים שבחים. הרי לא יספרו לנו על הכישלונות , המריבות התוך משפחתיות, הבגידות והפספוסים; פשיטות הרגל והנושים, הטלפונים מסניף הבנק, שיחות רמות וכעוסות מאחורי דלת סגורה, טריקת דלתות ואריזת מזוודה קטנה לנסיעת הפרדת כוחות עד יעבור זעם, וכמובן לא נשכח את הפעם שעצרו אותו במשטרת הגבולות עם צו איסור יציאה מהארץ; את מי זה בכלל מעניין, כשהגופה כבר בתכריכים ועוד מעט תכוסה בעפר ולא תדעו עוד צער?
לוויות, תמיד בצהרים, באמצע יום עבודה, אשכרה בשעה שקבעתי עם חבר שלמחרת טס לחול והבטחתי לו תדריך עומק מפורט על בנגקוק. אני מבין שאסור להלין את המת, שהטומאה עלולה לפגוע בכהנים, שחברה קדישא לא עובדת בשבילי - אבל ברצינות, צריך לפתור את הבעיה הזאת. כשנפרדים מהם בדרכם האחרונה, תחשבו על קהל המלווים.
אנחנו עוד חוזרים היום הביתה עם תסכול אדיר, בתהייה, מה יאמרו עלינו ביום ההוא? "היה איש טוב, אהב מטקות וגם ויסקי. הוציא את הנכדה מהמועדונית פעם בשבוע ואהב את אשתו? (עצירה לניגוב הדמעות)
וכמובן יהיה גם ציטוט -
"איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא
אשר היה כערבות הבוכיות.
וכמו מבצר עתיק היה בסוף הדרך."
כן, באמת יש לי עוד בקשה אחת ומשאלה. לוויות אחרי ארבע בבקשה. ואם אתם מכירים מישהו בקיבוץ גבעת השלושה - נהדר שמול כל מצבה יש ספסל ישיבה. מדהים. אבל יהיה מושלם אם גם תסללו את דרך הגישה לבית העלמין שלכם, גם אם אסרו עליכם למכור עוד קברים שם. ראיתי ששמרתם הרבה חלקות קבר לעתיד והמשיח עדיין לא הגיע, כי במצב דרכי הגישה הנוכחי זה מזכיר יותר את דרך בורמה אותה סלל המנוח בלוויה האחרונה...


צילום - מר רלי א. 

תגובות

‏אנונימי אמר/ה…
😥 באמת פוגשים אנשים משכבר

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כבוד הרב-קו

  שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם. מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס ת...

צלילים של אהבה – בלב תל אביב

    צלילים של אהבה – בלב תל אביב מסלול רומנטי בין הבתים, הסיפורים והאהבות הגדולות של תל אביב הקטנה .   ביום חם במיוחד באוגוסט יצאנו לסיור רומנטי בלב תל אביב. חבורה אמיצה של חובבי נוסטלגיה, שלא נרתעו מהלחות, הצליחה למצוא חניה ליד פרישמן–דיזנגוף, וסמכה על המדריכה שתכיר לה, באווירת ט"ו באב, את סיפורי האהבה של ידועני תל אביב מראשית המאה הקודמת. משלונסקי ועד יפה ירקוני, מאלכסנדר פן החתיך ועד סשה ארגוב – פקיד הבנק שהלחין פזמונים בערבים. ארגוב חי חמישים שנה של זוגיות מאושרת עם אשתו נוסיה, פסנתרנית מוכשרת בעצמה . את הקבוצה הובילה אביבית, חוקרת מגדרית ומורת דרך ותיקה, שלקחה אותנו בין הבתים שבהם גרו אנשי הבוהמה. חלוצים שעלו לסלול כבישים ולגדל תפוזים אך הבינו שמקומם האמיתי על הבמה. לכל אחד מהם סיפור מרתק: קלאסיקות בפזמונאות הישראלית לצד רכילות עסיסית על אהבות אסורות . תחנה ראשונה הייתה בביתו של המשורר והשחקן אברהם חלפי ברחוב ישראליס 10. רוב חייו חי בגפו, אך שירו הידוע " עטור מצחך זהב שחור " נכתב על אהבה שלא מומשה לאשת־חברו. אהבה גדולה שלא מומשה אשר על כך כתב חלפי בעצמו - ” נָשִׁים...

בירת הכלבים של תל אביב

  תל אביב ניצבת בראש רשימת בעלי הכלבים בישראל; לצד ההנאה והאהבה, המשימה לעיתים לא פשוטה, בעיקר כשההולכים על ארבע מתחילים להזדקן.  דייגו כלבלב מרחוב הופיין יש לו הכול: מרק ועצם זה טוב ויפה. אבל בעצם נמאס לו לשבת כך לבדו. אז הזמינו עבורו "דוג ווקר" בתשלום שמוציא אותו חמש פעמים בשבוע לשלוש שעות משחקים עם עוד כמה כלבים משועממים בשכונתנו. דייגו הוא התאום התל אביבי של פלוטו, הכלבלב של המשוררת לאה גולדברג. דייגו הוא כלב תל אביבי. לא מקיבוץ מגידו. כלב שמח, אנרגטי, אוהב ילדים ומלווה אותנו בצעדות הבוקר לאורך טיילת תל ברוך בנאמנות. כלב השרוע רוב היממה על מרבץ בקומה שלישית בלי מעלית בבית משפחתו, בציפייה לפעילות הבאה. להזדמנות לסמן את הטריטוריות שלו בהשתנה, ללכלך את המדרכות בגלליו ולאלץ את בעליו להתכבד ולנקות אחריו כמקובל במחוזותינו. פעם אחזקת כלב הוסברה כתחליף לילד, כצורך מרתיע לאבטחה אישית, כתחליף לחבר לילד ללא אחים או חברים, או "רק" מאהבת כלבים, כידידו הטוב של האדם. בתל אביב רבים מצעירי העיר מחזיקים כלבים, חלקם כתחליף להבאת ילדים לעולם. העיר מצליחה להתייצב שנה אחר שנה בראש רש...