לכל קיר יש סיפור

 שבת שלום,

השורשים שלי נטועים עמוק בשכונת נחלת בנימין. סבא שלי היה שם חייט מצליח שעלה מפולין עם חוט ומחט, הצליח לתפור לנו עתיד בתל אביב. לימים אבי החליף אותו, אחי ניסה להמשיך את דרכו - ובסוף זה נגמר עצוב. החנות נסגרה, ולאחרונה ראיתי כי פתחו שם מקום בילוי חדש. מעילי צמר לנשים כבר לא מוכרים שם.

https://www.avidar.org/post/היפשר-דיאמנט-לא-גרים-פה-יותר

השבוע כתבתי בטור האישי שלי על סיור גראפיטי במדרחוב נחלת בנימין. מסע ויזואלי בשכונה נוסטלגית שעדיין שומרת על אופי תל אביבי של ראשית המדינה.

על פי בקשתכם אני מצרף גם את הטקסט המורחב ועוד צילומים מהסיור שלא נכנסו לכתבה.

תהנו,

שלומי אבידר

(הנכד שנקרא על שם שלמה היפשר, החייט מנחלת בנימין 29, כמעט פינת גרוזנברג.)

המוזיאון של בינה וסופי

נחלת בנימין. "השדה השביעית", שדרת האופנה של תל אביב. לא עוד יריד הבדים לחובבי התפירה, לא רק שוק אומני רחוב, אלא מרכז בילוי צבעוני עד אשמורת אחרונה, שגולש הרבה מעבר לתחום המדרחוב המסורתי. בילוי תל אביב מתחדש, בכיף, וחינמי – השורדיץ' הצפונבוני שלנו.

כשהולכים לסיור מודרך במוזיאון, עדיף כי אוצר התערוכה ידריך אותך. כך מכירים את הסיבה והרקע לבחירה האומן, המיקום, היצירה ואפילו למה בחר האומן בצבע הכחול כרקע. 

בינה מוכיח, מנהלת מתחם מדרחוב נחלת בנימין עד לאחרונה, פרשה השנה לגמלאות אחרי 22 שנות שימור, פיתוח ואוצרות מוזיאון המדרחוב נחלת בנימין. היום היא מובילה קבוצות בסמטאות המדרחוב ומספרת על כל עמוד, ציור, יוצר, וכמובן מרחפת בין דוכני האומנים לאורך המתחם שמרעיפים עליה חיוכים וברכות, גם אחרי פרישתה.

למעלה ממאתיים אומנים שעברו ועדת קבלה פעילים השנה במדרחוב.  כולם מחויבים להציג את מעשי ידיהם בעצמם, ואין כל סיכוי לפגוש שם דוכני מוצרי פסבדו אמנות מיובאת מהמזרח הרחוק.

 בסיור עם בינה מביטים בעיקר על הקירות. אמני הגרפיטי בעיר הוזמנו לפני שמונה שנים לעטר את המדרחוב, בצורה מאורגנת, סלקטיבית ומשמרת. אף אחד לא עבד שם ללא היתר. אף אחד לא מחק גרפיטי של צייר אחר ללא תאום. כל צייר אחראי לשמר את היצירות שלו מדי שנה, וסגנונות גרפיטי מיוחדים הוזמנו על ידי בינה לפעול במקום. 

היא היזמת והאוצרת של המוזיאון רחוב הזה, כפי שהונצח על אחד הקירות ברחוב רמב"ם – יוזמת ואוצרת: בינה מוכיח, ולידה גם שם כלבת הפינצ'ר הפרטית סופי שליוותה אותה כל שנותיה. 

אגב, אותה כלבה הונצחה בגרפיטי מפואר על קיר בניין במוהליבר 38, מעל משרדי מנהלת המדרחוב. 

מדיניות העיריה עד היום הינה לשמר את אזור נחלת בנימין כשמורת טבע אורבנית. זאת השכונה השנייה של תל אביב הוותיקה אחרי שכונת אחוזת בית. כאן יכלו היזמים והאדריכלים לתת דרור לסגנונות התכנון השונים ולהרים בתים מפוארים בסגנונות אקלקטיים. בניין העמודים למשל ברחוב רמב"ם שהוקם לפני כמאה שנה על ידי משקיע אמריקאי בסכום של כמאה אלף דולר, נרכש לאחרונה על ידי משקיעים שמציעים בו דירה קטנטנה של 47 מ"ר במחיר צנוע של 5.5 מיליון דולר...  האדריכל המקורי של הבניין היה מהנדס העיר הראשון מגידוביץ, שטבע בו את סמלו המסחרי על מרפסות הבניין בעיטורי הברזל – עיגול וצלב. עיטורים הנראים עד היום ולבטח יופיעו גם בבניין המשומר והיקר. אגדה אורבנית מספרת כי המשקיע האמריקאי המקורי הצליח להביא את הכסף מארה"ב אחרי שנפגע שם בתאונת דרכים. הפוגע היה הנהג של הנרי פורד. מסקנה - אם כבר פגע בך מישהו, אז שלפחות יהיה עם כיסים עמוקים...

לאחרונה ביקרתי בפרבר לונדוני המתגאה באמנות הגרפיטי שבו. השכונה מרושתת במצלמות אבטחה, כמו בכל העיר, וכל אמן יודע כי האח הגדול משגיח ויעניש את מי שימחק או יצייר על קיר שבעלי הבניין מתנגדים לכך. במדרחוב התל אביבי אין מצלמות אבטחה של העיריה. לא ראינו אף גרפיטי על הבניינים המשופצים, על עמודי התאורה המצוירים אין מדבקות מסחריות, ובכלל – בינה ביקשה מהציירים להימנע ממסרים אלימים, פוליטיים או סקסיים. והצליח לה עם זה.

פרויקט המדרחוב מוכיח את עצמו גם מסחרית. קשה מאוד למצוא חנות פנויה, בניגוד לאזור שינקין למשל, שם כמעט כל חנות שניה – זמינה להשכרה.