מקיאטו לרב"י בבקשה

איך אומרים בטורקית "דאבל מקיאטו ארוך, רותח, עם קצת קצף, בכוס לקחת עם מכסה בבקשה"?

בעיה. כאשר אתה טס לחגוג עם כל המשפחה את אירוע חייך, במלון צמרת, אי שם בלב האימפריה העות'מנית, ואף אחד שם באמת לא יודע איך להכין את הקפה שאתה אוהב לשתות על הבוקר – ההבדל בין סופ"ש נהדר למושלם יכול להיות כוס מקיאטו לא מושלמת לטעמך.

רב"י*, חברי הטוב, הקים בעשר אצבעות אימפריה של אירוח לקוחות מרוצים. מה שהתחיל במסעדה קטנה וסימפטית בצפון תל אביב, הסתיים ברשת מסעדות בה ניתן היה גם להזמין קפה במגוון שילובים בין קפה/מים-רותחים/חלב/קצף כאשר כל שילוב יוצר קונצרט לבלוטות הטעם לחובבי הג'אנר. אמריקנו, אספרסו, קצר, ארוך, קפוצ'ינו, מקיאטו, לאטה, נטול וכמובן שחור בוץ. רב"י, היה מהראשונים שהכניס למסעדות שלו את מכונות האספרסו החכמות ונוהג להרצות מדי שנה בקורס מנהלי מסעדות צעירים במכללת שנקר ולחלוק איתם את ניסיונו עם שותי הקפה וסועדיו המגוונים. הוא עצמו לא ממש יודע לבשל או לתפעל המכונה כבריסטה מיומן. הוא רק יודע מה טעים. או לא לטעמו. וזה מה שקרה בטורקיה.

אתה נוחת במלון לא זול, אוסף את יקירך למפגש "חיים שכאלה" בחמישה כוכבים, ומצפה כי המלצר הראשי לפחות בחדר האוכל יבין אנגלית ויביא לך את - נו, אתם יודעים כבר. דאבל מקיאטו....

לא עזר. למרות החיוכים והנחמדות, כל הרצון הטוב, בוקר אחרי בוקר הגיע לשולחן שילוב אחר של קפה עם קצף, שהיה רחוק מאוד ממה שאנחנו שותים בכל שבוע באר-קפה השכונתי שלנו. גוגל טרנסלט לא עזר. פנטומימה נכשלה. החופשה עוד מעט נגמרת. בסוף הגיע לשוחן מנהל המלון. אדם מעשי ודובר אנגלית שוטפת. הבין את הבקשה וחזר עם חיוך גדול כשבידו כוס קרטון ענקית מלאה בחלב מוקצף. פאק פאק פאק.

כל השולחן צחק. רב"י לא. הבשורות הטובות היו –כוס הקרטון הייתה עם לוגו של חברת סטרבקס. כלומר – יש תיקווה. ואז נזכרו כולם כי בסמוך לפתח המלון יש סניף של סטרבקס קפה.

בארוחת הבוקר האחרונה, רגע לפני ההסעה לשדה התעופה, ישב רב"י עם הדאבל מקיאטו החביב עליו בידו. כוס שנקנתה קודם בסטרבקס הסמוך שם הבינו בדיוק את כל הבקשות המוזרות של חובב הקפה המדויק מתל אביב.

חיים שכאלה - מושלמים!

*רב"י - ראשי תיבות של שם חברי, פלצן הקפה. אגב, כי עבורי אני מזמין קפה בוץ. בחור צנוע ביותר...