החיים זה מה שעובר עלינו בין הפרעות.  בין קישנייב ב-1903, חברון ב-29', עד לבארי בתשפ"ד,  ואמש באמסטרדם. זה כנראה לא יגמר לעולם. עד שלא נפנים את זה - נמשיך לדמם ולפחד. ה-5:0 שמכבי ספגה אתמול מאייקס זה כלום לעומת התזכורת החדה שקיבלנו - זה אנחנו או הם. האסלם או העולם הנאור שעדיין לא מבין את האסון שנפל עליו בקליטת הפליטים למחוזותיו.
לעיונכם הבלוג שלי שפורסם היום בטור בידיעות. ממש בלי קשר לפוגרום ההולנדי, אבל קשור מאוד למנגינת חיינו.

מדממים זוזים

רגע לפני הפוגרום, חודשים בטרם הסופות בנגב המערבי, קצת למעלה משנה עברה, בשנות השפע היחסי ושגשוג – היו בתל אביב יזמים אופטימיים. חבר'ה שהאמינו כי מה שהיה הוא בהחלט מה שיהיה, פחות או יותר. שהקורונה היתה ברבור שחור. בודד בשמים כחולים. לא עוד סגר, לעולם נפרח, נתב"ג ישגה, והתיירות הנכנסת לעולם חוסן.

יזמים קטנים, כמוך וכמוני, שמחפשים את המיזם הפרטי הבא שיביא למשפחה עוד הכנסה פסיבית או אקטיבית, מרובה או סמלית. משהו בסגנון של השקעה גדולה בבית קפה עבור הבן הצעיר המובטל, השקעה קטנה בדירה עוד יותר קטנה עם משכנתה גדולה לתקופה ארוכה – אנשים עם משקפיים וורודים ובייצים חסונות , עמידים בלחצים ופחדים מיותרים.

אחרי למעלה משנה, כשהתיירים נעלמו והמטוסים  הזרים כבר לא נוחתים בנתב"ג; כשהסטודנטים חזרו לישון אצל ההורים, התיכוניסטים שבוזי הקורונה התגייסו לגולני; דור האספרסו 24.0 כבר מתקשה לשלם על קפוצ'ינו רותח וגדול 18 ₪, וחנות התכשיטים החדשה שפתחו בשכונה רק לפני ששה חודשים, עם שלט – להשכרה.

חבל שאי אפשר לעשות UNDO לכל ההחלטות העסקיות הדפוקות שעשינו בקיץ 23'.

אני מוקף בתסמינים של ייאוש של משקיעים נלהבים אך בלתי מנוסים שלא הכניסו לאקסל שלהם את החמאס כפרמטר המשפיע על תזרים המזומנים בפרויקט הטרי, מול ההלוואה שהתחייבו עליה אי שם לפני פרעות תשפ"ד, לפני קבלת צו 8, לפני שחשבון הבנק העסקי החל מדמם כל חודש ללא אפשרות לחסימת עורקים או עירוי חיובי לבד משיחה עם ההורים שבהחלט תבוא בסופו של דבר. הזוזים אוזלים. היחסים על מנהל סניף הבנק מתהדקים, כלומר, שיחת טלפון שבועית זה כבר אומר שאתם כמו אחים, לא?

פיצול דירות בתל אביב לשלוש תת-דירות בגודל של אסלה, כיור ומזרן;  קניית דירה למטרת אייר בי אנד בי שנשמעה לנו כבוננזה אורבנית רק לפני כשנתיים או חנות קטנה לתכשיטנות בשוק הפשפשים בכדי למכור את הטבעות המדהימו שהכנת בסדנת המעצבים האחרונה – הכלו השקעות לגיטימיות בארץ צפויה. כמו הולנד למשל. במדינה שאינה ישראל, ביבשת נטולת הפתעות, שקולטת פליטים מוסלמים ולמען שלום בית מוכנה לאפשר לכמה אנטישמים לשחרר קיטור ולדרוס כמה יהודונים מול בית הכנסת; במדינה שהחיילים שלה יושבים דרוכים בעמדות ולא יוצאים לחופשת חג שאננית, חיילים שלא מתכרבלים בפיג'מה  במיטה כשגדר הגבול נפרצת בהפתעה גדולה. נורמלית כבר אמרתי?

אחוזת בית, השכונה שהפכה לעיר רק בזכות פרעות יפו לפני כמאה שנה, וחזון ציוני של כמה קפיטליסטים נהנתנים שרצו בית עם גינה מול השדרה – תגדל לעיר עוד יותר צפופה ומרגיזה גם אחרי המלחמה האחרונה. מלחמה שלבטח לא תהיה האחרונה. בהעדר תקציבים, מעודף ביקושי מגורים מפליטי הצפון והדרום – מחירי הנדל"ן יטוסו לשמים יותר מהר מטיל של כיפת ברזל ואנחנו נמשיך לקטר. ולהתגעגע לשנות האושר, כשנסענו לעשות שוק בעזה ותיקי עור בירושלים העתיקה, ימי הדו-קיום עלק.