דילוג לתוכן הראשי

סודוקו בכחול-לבן: אתגר תל אביבי לנהגים

 











תל אביב, עיר ללא הפסקה - וגם, מסתבר, עיר ללא חניה. עבור מי שמנסה להגיע לעבודה עם רכב פרטי, הכניסה לעיר מרגישה כמו כניסה למשולש ברמודה של אספלט. נהגים מגיעים לכאן במצב של מצוקה קיומית ומבוכה קלה, תוהים אם הרכב שלהם ישרדו עוד יום במבוך TLV.

בניסיון נואש להתמודד עם כאוס החניה המקומי, החליטו בעירייה לשחק איתנו קצת. הזיזו לנו את הגבינה, או יותר נכון, את סימוני החניה. בהתחלה קיבלנו שעתיים חניה חינם - מחווה נדיבה כמו למצוא שקל על ריצפת המרכול - אבל אז הגיעה מכת המחץ: האחריות להבין את חוקי החניה הועברה אלינו, האזרחים הקטנים. וזה קורה בדיוק ברגע בו, בנס גלוי, מצאנו פיסת אספלט שאינה תחנת אוטובוס, אינה צבועה באדום-לבן מאיים, ואינה משמשת כפתח כניסה נסתר לחצר של מישהו..


על המדרכה מתנוסס בגאון תמרור "P" כחול, ועל הכביש עצמו מצוירים פסים כחול-לבן. יופי טופי. חניה מותרת, כמובן, בתשלום. אלא אם... וכאן מתחיל הסודוקו. שלל חריגים, הגבלות שעות משתנות כמו חלוקה אזורית , ימי חול, סופי שבוע, ערבי חג - בקיצור, פאזל סיני למתקדמים בחנייה.

אז הנה אני עומד, תוהה אם עלי לשלם את מיטב כספי עבור הזכות לחנות בכחול-לבן הזה, וזאת על פי הסודוקו של שלטי החניה הצמודים זה לזה כמו משפחה מרובת ילדים בצילום חג. חמודים, עם הרבה רצון טוב, אבל לא מובנים בעליל.

חברים יקרים, אני לא טמבל! יש לי חמש יחידות במתמטיקה, תואר במנהל עסקים, ואפילו עוד כמה תארים שאמורים להעיד על יכולת קוגניטיבית סבירה. אם אני לא מבין שלט חניה תל אביבי, תאמינו לי, הבעיה היא לא אצלי.

גם הבחור הנחמד שענה לי במוקד 106 של העירייה הודה, בקול עייף משהו, שהשלט אכן "קצת" מטעה. לדבריו, על פי איזושהי לוגיקה נסתרת, גם אם אין לי תו חניה אזורי, בשעות היום החניה אמורה להיות חינמית. לכאורה. זה כמו לומר שהמים רטובים - רק שפה צריך דוקטורט כדי להבין את זה.

כדי להיות בטוח, אחרי השיחה מאירת העיניים עם המוקד העירוני, פניתי לידידי הטוב ביותר בימים אלה - תוכנת ג'מיני AI. בהתחלה, כצפוי, הוא גמגם קצת וטעה בניתוח השלט. אבל אני לא ויתרתי. שאלתי שוב: מה דינו של נהג חסר תו חניה בכלל המגיע ביום שני בשעה עשר בבוקר לחניה כחול-לבן? ותשובתו המפתיעה (לאחר תיקון מביך) הייתה:

"אתה צודק לחלוטין! עשיתי טעות בפענוח הקודם... המסקנה המתבקשת היא שאם אין לך תו חניה אזורי 12 ואתה חונה ביום שני בין השעה 08:00 בבוקר לשעה 17:00 אחר הצהריים, החניה אמורה להיות חופשית. אני מצטער על הטעות הקודמת. תודה על התיקון!"

ג'מיני יקירי, אכן, סודוקו תל אביבי קשה לפיצוח גם למוח מלאכותי שאינו מקומי. עבורנו, תושבי העיר, כל נסיעה היא מסע הישרדותי. פיזי ומנטלי. ובמיוחד כשמימד החניה המאיים נכנס לתמונה.

ההמלצה הצנועה שלי? אם אתם לא חובבי ריגושים חזקים ומחפשים ערב שקט ונטול מפגשים עם פקחי חניה נלהבים, פשוט כנסו לחניון הקרוב. נכון, זה עולה כמו שתי כוסות ויסקי איכותי, אבל לפחות המחיר ידוע מראש. וזה, חברים, בתל אביב, כבר נחשב במחוזותינו לנס קטן.

תגובות

‏אנונימי אמר/ה…
אתה טועה בכוונת העיריה!
השלטים הם אמצעי ליצירת שיח וקירוב לבבות בין התושבים והמבקרים בעיר.
לא פעם אני רואה קבוצה עומדת למרגלות שלט כזה, ומנהלת דיון ערני על מה נכון לעשות. הדעות שונות, המחלוקות כבדות - לחנות? לשלם? דו"ח? גרירה? ביבי אשם? - אבל השיח תרבותי ולא מתלהם, ובסופו של דבר מגיעים להחלטה משותפת, ונפרדים כידידים.
ואז מגיע הפקח.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כבוד הרב-קו

  שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם. מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס ת...

צלילים של אהבה – בלב תל אביב

    צלילים של אהבה – בלב תל אביב מסלול רומנטי בין הבתים, הסיפורים והאהבות הגדולות של תל אביב הקטנה .   ביום חם במיוחד באוגוסט יצאנו לסיור רומנטי בלב תל אביב. חבורה אמיצה של חובבי נוסטלגיה, שלא נרתעו מהלחות, הצליחה למצוא חניה ליד פרישמן–דיזנגוף, וסמכה על המדריכה שתכיר לה, באווירת ט"ו באב, את סיפורי האהבה של ידועני תל אביב מראשית המאה הקודמת. משלונסקי ועד יפה ירקוני, מאלכסנדר פן החתיך ועד סשה ארגוב – פקיד הבנק שהלחין פזמונים בערבים. ארגוב חי חמישים שנה של זוגיות מאושרת עם אשתו נוסיה, פסנתרנית מוכשרת בעצמה . את הקבוצה הובילה אביבית, חוקרת מגדרית ומורת דרך ותיקה, שלקחה אותנו בין הבתים שבהם גרו אנשי הבוהמה. חלוצים שעלו לסלול כבישים ולגדל תפוזים אך הבינו שמקומם האמיתי על הבמה. לכל אחד מהם סיפור מרתק: קלאסיקות בפזמונאות הישראלית לצד רכילות עסיסית על אהבות אסורות . תחנה ראשונה הייתה בביתו של המשורר והשחקן אברהם חלפי ברחוב ישראליס 10. רוב חייו חי בגפו, אך שירו הידוע " עטור מצחך זהב שחור " נכתב על אהבה שלא מומשה לאשת־חברו. אהבה גדולה שלא מומשה אשר על כך כתב חלפי בעצמו - ” נָשִׁים...

המימד הרביעי

בצילום - 45 שנים מול מסך המכ"מ רגע לפני שאתם שוקעים בקריאה - אזהרה. הפעם זה קצת ארוך מתמיד, טכנולוגי מתמיד, וכהרגלי, הכי אישי שיש. על כמה זה מעניין וישראלי אני בכלל לא מדבר. אלו החיים שלי במשך 45 שנה: בקר טיסה ישראלי. אז אם לא מעניין אתכם איך מטוסים לא מתנגשים בשמיים, איך לא נגמר להם הדלק רגע לפני הנחיתה, ומה עושים ביחידת הבקרה בשניות שבין אסון תעופתי לבין אירוע שהופך ל"כמעט ונפגע" - יאללה, דלגו הלאה. בשבוע הבא בטח אכתוב שוב על בתי קפה בתל אביב או על הכיף שלנו עם הנכדים במסיבת טבע בנחלי הגליל. אבל אם נשארתם, בואו נדבר קודם על הבסיס. מיהו בכלל פקח טיסה? עברית שפה קשה. מה שבאנגלית נקרא Air traffic controller, התפצל אצלנו לשני תפקידים שונים. פקח הטיסה בשדה התעופה יושב במרומי המגדל ואחראי על המטוסים בסביבה הקרובה למסלולים; ובקר הטיסה יושב מול מסך מכ"ם ומנהל את התעבורה האווירית במרחב שבין השדות ובפרוזדורי הטיסה הבינלאומיים. זהו, עשיתי לכם סדר. אני הייתי בקר טיסה. מטוסים אמיתיים ראיתי בעיקר בדרך לחופשה בחו"ל. בעבודה השוטפת המטוסים היו עבורי "בליפים" זוהרים ...