דילוג לתוכן הראשי

כבוד הרב-קו

 


שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור


שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה.

שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם.


מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים

אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס תעבורתי חמורים ב-TLV. הסיכוי היחידי שדוקטור ליאור יקבל את ה"חולה" שלי הוא רק אם אגיע כמה דקות קודם, לפני המבול, ואדאג שיחברו אותו לעירוי ומוניטור על "ליפט" המיועד למשכימי קום פעילים, כמוני.

מתחנת השריון לפודיום של אבן גבירול

כל זה היה רק הרקע המסביר איך מצאתי את עצמי על אוטובוס 126, בלוינסקי פינת רחוב השריון, בשמונה וכמה דקות בבוקר, עומד דחוס בין הרבה נוסעים. אני מנסה לשוב הביתה אחרי שנפרדתי מהקטנוע המאושפז, ובלבבי תפילה כי הניתוח יצליח וליאור יציל את ה"בורגמן" מפירוק לחלפים, ויאפשר לי להמשיך ולהתענג מנפלאותיו לאורך מסלול החפירות באבן גבירול – מסלול אולימפי חדש לסללום דו-גלגלי. מקומי על הפודיום מובטח!


מדהים איך כמה דקות עמידה באוטובוס המיטלטל במהירות הם תחליף שווה ערך לשעת אימון כושר על האליפטיקל: בלימה והאצה, פניית חירום וקללה מהחלון על קטנוען חוצפן, דילוג על תחנות גדושות במשאיות הפורקות מרכולתן. סביבי רעש רקע בלתי פוסק של שיחות טלפון מנוסעים המתנצלים בעבודתם כי נתקעו בפקק חריג ושוב יאלצו לאחר ליעדם.

המהומה התל אביבית: המשילות יכולה לחכות

שמונה בבוקר – השעה הכי פחות מצחיקה בעיר שלנו. היום עוד לא התחיל, וכבר לחץ. יום בהתחממות לקראת רתיחה, בלי שסתום בטיחות. האוטובוסים תקועים במסלולי התחבורה הייעודיים, כי זה המקום הכי נוח למשאיות לפרוק סחורה. למשל - הציר מכיכר מילנו עד דרך נמיר, דרך יהודה המכבי בשעות הבוקר, מזכיר את מלחמות המכבים: צפוף ועמוס ביותר. רק פילים וחניתות חסרים לנו שם. מהומה תל אביבית שגרתית, ללא פתרון בטווח המיידי. המשילות יכולה לחכות, וכל שנותר הוא אורך רוח וסחבקיות בין נהגי האוטובוסים הנוסעים עם דלת פתוחה לשיחת חולין ותאום המשך הנסיעה בפקק עם בן הכפר שלהם הנוהג באוטובוס הסמוך. אחרי כשעה, אימון הכושר האוטובוסי הסתיים בקו 126 לאותו בוקר. 

שבוע ימים השתמשתי בתחב"צ עד שקבלתי טלפון מהמוסך - הניתוח הצליח, המחיר לא הפתיע אותי, הקטנוע שוקם וחזר להרעיש על נתיבי אילון. תודה לצוות מוסך "אקסלנט מוטורס" שהחזיר לסוזוקי הזקן שלי את אונו ולי החזירו את החיוך והכיף. 


 


תגובות

אודי מנור אמר/ה…
אבל כמה כמה נגמר???

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

צלילים של אהבה – בלב תל אביב

    צלילים של אהבה – בלב תל אביב מסלול רומנטי בין הבתים, הסיפורים והאהבות הגדולות של תל אביב הקטנה .   ביום חם במיוחד באוגוסט יצאנו לסיור רומנטי בלב תל אביב. חבורה אמיצה של חובבי נוסטלגיה, שלא נרתעו מהלחות, הצליחה למצוא חניה ליד פרישמן–דיזנגוף, וסמכה על המדריכה שתכיר לה, באווירת ט"ו באב, את סיפורי האהבה של ידועני תל אביב מראשית המאה הקודמת. משלונסקי ועד יפה ירקוני, מאלכסנדר פן החתיך ועד סשה ארגוב – פקיד הבנק שהלחין פזמונים בערבים. ארגוב חי חמישים שנה של זוגיות מאושרת עם אשתו נוסיה, פסנתרנית מוכשרת בעצמה . את הקבוצה הובילה אביבית, חוקרת מגדרית ומורת דרך ותיקה, שלקחה אותנו בין הבתים שבהם גרו אנשי הבוהמה. חלוצים שעלו לסלול כבישים ולגדל תפוזים אך הבינו שמקומם האמיתי על הבמה. לכל אחד מהם סיפור מרתק: קלאסיקות בפזמונאות הישראלית לצד רכילות עסיסית על אהבות אסורות . תחנה ראשונה הייתה בביתו של המשורר והשחקן אברהם חלפי ברחוב ישראליס 10. רוב חייו חי בגפו, אך שירו הידוע " עטור מצחך זהב שחור " נכתב על אהבה שלא מומשה לאשת־חברו. אהבה גדולה שלא מומשה אשר על כך כתב חלפי בעצמו - ” נָשִׁים...

המימד הרביעי

בצילום - 45 שנים מול מסך המכ"מ רגע לפני שאתם שוקעים בקריאה - אזהרה. הפעם זה קצת ארוך מתמיד, טכנולוגי מתמיד, וכהרגלי, הכי אישי שיש. על כמה זה מעניין וישראלי אני בכלל לא מדבר. אלו החיים שלי במשך 45 שנה: בקר טיסה ישראלי. אז אם לא מעניין אתכם איך מטוסים לא מתנגשים בשמיים, איך לא נגמר להם הדלק רגע לפני הנחיתה, ומה עושים ביחידת הבקרה בשניות שבין אסון תעופתי לבין אירוע שהופך ל"כמעט ונפגע" - יאללה, דלגו הלאה. בשבוע הבא בטח אכתוב שוב על בתי קפה בתל אביב או על הכיף שלנו עם הנכדים במסיבת טבע בנחלי הגליל. אבל אם נשארתם, בואו נדבר קודם על הבסיס. מיהו בכלל פקח טיסה? עברית שפה קשה. מה שבאנגלית נקרא Air traffic controller, התפצל אצלנו לשני תפקידים שונים. פקח הטיסה בשדה התעופה יושב במרומי המגדל ואחראי על המטוסים בסביבה הקרובה למסלולים; ובקר הטיסה יושב מול מסך מכ"ם ומנהל את התעבורה האווירית במרחב שבין השדות ובפרוזדורי הטיסה הבינלאומיים. זהו, עשיתי לכם סדר. אני הייתי בקר טיסה. מטוסים אמיתיים ראיתי בעיקר בדרך לחופשה בחו"ל. בעבודה השוטפת המטוסים היו עבורי "בליפים" זוהרים ...