דילוג לתוכן הראשי

לחזק את הצפון; לברק בראש פינה



הכי קרוב שהסכמנו לקחת סיכון, היה להגיע לראש פינה. כל יעד צפונית משם, היה מסתיים כנראה במשבר משפחתי עמוק. יצאנו צפונה כדי לחזק את אחינו בעוטף הצפוני, לתרום מעט לכלכלה המקומית ולמרכזי הקניות השוממים, ובעיקר כדי לסעוד במסעדה שעדיין פועלת למרות המצב. רצינו פשוט לומר להם תודה על כך שהם עדיין שם, שלא נדדו למרכז הארץ, ולהרגיש, ולו לרגע, שאנחנו באמת ביחד.

עם כל רסיסי המיירטים שנופלים עלינו בתל אביב, ראשי הנפץ המתפצלים ברמת גן, והאזעקות הבלתי פוסקות במרכז, אני לא בטוח אם הייתי מחזיק מעמד חודש ימים עם 15 שניות של זמן התרעה בלבד. קשה לדמיין חיים תחת רעמים וברקים של מלחמה, ללא מרכול זמין או שירותים קהילתיים שנסגרו כולם "בגלל המצב". חיים שהפכו לשברי זכוכית, ערימות של בלוקים מנופצים ורסיסי חלומות על חיים שלווים בגליל, שדווקא עכשיו פורח בירוק עז.

החברים בפורום הקבוע שלי, בוגרי יחידת הבקרה של חיל האוויר בנגב, התעקשו שהחודש נשנה הרגלים. במקום להתכנס לערב של סטייקים וויסקי ב"דיינר" הקבוע, החלטנו לעלות לראש פינה. זה ממש לא שינה לנו שהמקום כשר, או שבמקום נתחי בשר הוגשו דגים ויין כשר החליף את המותגים המוכרים. גם העובדה שבמקום לשמוע את הכרוז של "חצי חינם" בהוד השרון מכריז על מבצעים, שמענו הדי פיצוצים ברקע, רק חידדה את תחושת השליחות.



שעתיים נסיעה בלבד מתל אביב, ואתה מוצא את עצמך במדינה אחרת. עוד רבע שעה של נהיגה צפונה, והיינו נדרשים לחשב מרחקים של שניות ספורות ממרחב מוגן. מזמן לא מצאתי את עצמי מחפש בתפריט דווקא את המנה היקרה ביותר, (דג לברק טעים ב-148 ש"ח, מחיר של סלט עלים בתל אביב...)  רק כדי שבעל המקום ירגיש קצת יותר טוב אחרי כל אותם ימים שוממים שבהם איש לא דרך במסעדה.



כשחבר שאל אותי הבוקר אם אני מכיר חשמלאי טוב, המלצתי לו להתאמץ עוד קצת ויחפש ברשת בעל מקצוע מקריית שמונה, משלומי, מכרמיאל או מכל יישובי העוטף הצפוני. המטרה היא לתת להם פרנסה. בדיוק כפי שאחרי השבעה באוקטובר העדפנו לרכוש מעסקים של מילואימניקים, עכשיו הגיעה השעה לחבק את הצפון. זה פשוט מגיע להם.



--- לסיפורים נוספים ותכנים אישיים, בקרו באתר הבית שלי: avidar.org

תגובות

איציק צרפתי אמר/ה…
מדהים כול הכבוד לכם

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כבוד הרב-קו

  שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם. מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס ת...

צלילים של אהבה – בלב תל אביב

    צלילים של אהבה – בלב תל אביב מסלול רומנטי בין הבתים, הסיפורים והאהבות הגדולות של תל אביב הקטנה .   ביום חם במיוחד באוגוסט יצאנו לסיור רומנטי בלב תל אביב. חבורה אמיצה של חובבי נוסטלגיה, שלא נרתעו מהלחות, הצליחה למצוא חניה ליד פרישמן–דיזנגוף, וסמכה על המדריכה שתכיר לה, באווירת ט"ו באב, את סיפורי האהבה של ידועני תל אביב מראשית המאה הקודמת. משלונסקי ועד יפה ירקוני, מאלכסנדר פן החתיך ועד סשה ארגוב – פקיד הבנק שהלחין פזמונים בערבים. ארגוב חי חמישים שנה של זוגיות מאושרת עם אשתו נוסיה, פסנתרנית מוכשרת בעצמה . את הקבוצה הובילה אביבית, חוקרת מגדרית ומורת דרך ותיקה, שלקחה אותנו בין הבתים שבהם גרו אנשי הבוהמה. חלוצים שעלו לסלול כבישים ולגדל תפוזים אך הבינו שמקומם האמיתי על הבמה. לכל אחד מהם סיפור מרתק: קלאסיקות בפזמונאות הישראלית לצד רכילות עסיסית על אהבות אסורות . תחנה ראשונה הייתה בביתו של המשורר והשחקן אברהם חלפי ברחוב ישראליס 10. רוב חייו חי בגפו, אך שירו הידוע " עטור מצחך זהב שחור " נכתב על אהבה שלא מומשה לאשת־חברו. אהבה גדולה שלא מומשה אשר על כך כתב חלפי בעצמו - ” נָשִׁים...

המימד הרביעי

בצילום - 45 שנים מול מסך המכ"מ רגע לפני שאתם שוקעים בקריאה - אזהרה. הפעם זה קצת ארוך מתמיד, טכנולוגי מתמיד, וכהרגלי, הכי אישי שיש. על כמה זה מעניין וישראלי אני בכלל לא מדבר. אלו החיים שלי במשך 45 שנה: בקר טיסה ישראלי. אז אם לא מעניין אתכם איך מטוסים לא מתנגשים בשמיים, איך לא נגמר להם הדלק רגע לפני הנחיתה, ומה עושים ביחידת הבקרה בשניות שבין אסון תעופתי לבין אירוע שהופך ל"כמעט ונפגע" - יאללה, דלגו הלאה. בשבוע הבא בטח אכתוב שוב על בתי קפה בתל אביב או על הכיף שלנו עם הנכדים במסיבת טבע בנחלי הגליל. אבל אם נשארתם, בואו נדבר קודם על הבסיס. מיהו בכלל פקח טיסה? עברית שפה קשה. מה שבאנגלית נקרא Air traffic controller, התפצל אצלנו לשני תפקידים שונים. פקח הטיסה בשדה התעופה יושב במרומי המגדל ואחראי על המטוסים בסביבה הקרובה למסלולים; ובקר הטיסה יושב מול מסך מכ"ם ומנהל את התעבורה האווירית במרחב שבין השדות ובפרוזדורי הטיסה הבינלאומיים. זהו, עשיתי לכם סדר. אני הייתי בקר טיסה. מטוסים אמיתיים ראיתי בעיקר בדרך לחופשה בחו"ל. בעבודה השוטפת המטוסים היו עבורי "בליפים" זוהרים ...