הכי קרוב שהסכמנו לקחת סיכון, היה להגיע לראש פינה. כל יעד צפונית משם, היה מסתיים כנראה במשבר משפחתי עמוק. יצאנו צפונה כדי לחזק את אחינו בעוטף הצפוני, לתרום מעט לכלכלה המקומית ולמרכזי הקניות השוממים, ובעיקר כדי לסעוד במסעדה שעדיין פועלת למרות המצב. רצינו פשוט לומר להם תודה על כך שהם עדיין שם, שלא נדדו למרכז הארץ, ולהרגיש, ולו לרגע, שאנחנו באמת ביחד.
עם כל רסיסי המיירטים שנופלים עלינו בתל אביב, ראשי הנפץ המתפצלים ברמת גן, והאזעקות הבלתי פוסקות במרכז, אני לא בטוח אם הייתי מחזיק מעמד חודש ימים עם 15 שניות של זמן התרעה בלבד. קשה לדמיין חיים תחת רעמים וברקים של מלחמה, ללא מרכול זמין או שירותים קהילתיים שנסגרו כולם "בגלל המצב". חיים שהפכו לשברי זכוכית, ערימות של בלוקים מנופצים ורסיסי חלומות על חיים שלווים בגליל, שדווקא עכשיו פורח בירוק עז.
החברים בפורום הקבוע שלי, בוגרי יחידת הבקרה של חיל האוויר בנגב, התעקשו שהחודש נשנה הרגלים. במקום להתכנס לערב של סטייקים וויסקי ב"דיינר" הקבוע, החלטנו לעלות לראש פינה. זה ממש לא שינה לנו שהמקום כשר, או שבמקום נתחי בשר הוגשו דגים ויין כשר החליף את המותגים המוכרים. גם העובדה שבמקום לשמוע את הכרוז של "חצי חינם" בהוד השרון מכריז על מבצעים, שמענו הדי פיצוצים ברקע, רק חידדה את תחושת השליחות.
שעתיים נסיעה בלבד מתל אביב, ואתה מוצא את עצמך במדינה אחרת. עוד רבע שעה של נהיגה צפונה, והיינו נדרשים לחשב מרחקים של שניות ספורות ממרחב מוגן. מזמן לא מצאתי את עצמי מחפש בתפריט דווקא את המנה היקרה ביותר, (דג לברק טעים ב-148 ש"ח, מחיר של סלט עלים בתל אביב...) רק כדי שבעל המקום ירגיש קצת יותר טוב אחרי כל אותם ימים שוממים שבהם איש לא דרך במסעדה.
כשחבר שאל אותי הבוקר אם אני מכיר חשמלאי טוב, המלצתי לו להתאמץ עוד קצת ויחפש ברשת בעל מקצוע מקריית שמונה, משלומי, מכרמיאל או מכל יישובי העוטף הצפוני. המטרה היא לתת להם פרנסה. בדיוק כפי שאחרי השבעה באוקטובר העדפנו לרכוש מעסקים של מילואימניקים, עכשיו הגיעה השעה לחבק את הצפון. זה פשוט מגיע להם.
תגובות