המונדיאל. אירוע עולמי חוצה מדינות, חוויה מזוקקת לחובבי כדורגל, ויותר מכך - לאוהדי גיבורי-העל שהפכו את כישרון הכדרור שלהם לתעשייה של מיליארדי דולרים. השנה, המונדיאל מביא איתו שוב מפגשי יוקרה באווירה לוהטת, שעות צפייה בלתי הגיוניות, והזדמנות למתנה המושלמת לבן המתבגר. מתנה יקרה ביותר, כזו ששקולה היום למחיר של מכונית לפחות.
בדיוק לפני שישים שנה, קיבלתי מתנה כזו לבר המצווה שלי.
שנת 1966. קיץ של פרשת "שלח לך" בבית הכנסת ביל"ו בתל אביב, שם עליתי לתורה. כנהוג באותם ימים, האירוע הניב לי כמה מתנות כמו מיקרוסקופים, עוד כמה ספרי "אלף אישים", והרבה מאוד אלבומים ריקים לאיסוף בולים. אבל הדרמה האמיתית התרחשה מאחורי הקלעים. אבא שלי, שבדיוק סיים את משחק הגמר הפרטי שלו במשבר הזוגיות עם אהבת חייו דאז - אמי היקרה - בחר לפנק את שנינו בביקור בלונדון. חודש וחצי של משחקים באצטדיון וומבלי, כולל משחק הגמר הידוע לכל, זה שנחשב עד היום לחוויה הכי קרובה למלחמת העולם השלישית: אנגליה נגד גרמניה. אבל למה להקדים את המאוחר?
כילד תל אביבי בן 13, שבקושי ביקר במגרשי כדורגל בארץ ועוד התלבט אם לאהוד את הפועל תל אביב, שמשון, בית"ר, בני יהודה או - רחמנא לצלן - מכבי תל אביב, פשוט התביישתי לספר לחברים על המתנה הזו. זה היה חריג, קצת פלצני, ולטוס לחו"ל באותם ימים הייתה פנטזיה מוחלטת.העולם של אז היה קטן ומקומי. כשאנשים טסו משדה התעופה לוד, כל המשפחה המורחבת הייתה מתייצבת על המרפסת בטרמינל, מנפנפת לשלום בזמן שהנוסעים טיפסו על כבש המדרגות אל פתח המטוס. אולם היוצאים, עם חנויות הדיוטי פרי שלו, הסתכם בקניית קרטון סיגריות קנט, בקבוק ויסקי ג'וני ווקר, וכמה חבילות פילם צבעוני של קודאק 21 דין – הפורמט האיכותי לשקופיות. למטוס הגענו בצעידה מהססת מול הטרמינל, מרחק שתי דקות הליכה, מביטים למעלה אל המנפנפים מתחת למגדל הפיקוח. אותו מגדל פיקוח ממש אשר לימים, אחזיק בו מיקרופון ובקולי אנווט את הטייסים ברחבי השדה לטיסה בטוחה.
עלינו על טיסת אל על ללונדון, בואינג 707. כנראה שהייתי בהלם עמוק, כי אני לא זוכר דבר מהטיסה עצמה. הזיכרון הראשון שלי מהמסע המופלא הוא עם אבא, קונה לנו דפדפת שורות גדולה בה רשם בכתב ידו יומן מסע מפורט - חומרים עתידיים לערבי הקרנת השקופיות המסורתיים שערך בסלון אחרי שחזרנו ארצה. היומן והשקופיות הלכו לאיבוד עם השנים, אבל המראות נצרבו לי בעיניים.
על כל המנהלות, האירוח, השגת הכרטיסים והסיוע הלוגיסטי היה אחראי סידני. חבר של אבא שגר בלונדון, יהודי טוב לב מתחום האופנה, שהכיר את אבי מביקוריו בארץ ולקח על עצמו משימה אחת: לעשות לנו GOOD TIME בלונדון.
בימים ההם לא היה אינטרנט, לא טלפון סלולרי, ולא אייר-בי-אן-בי. סידני מצא לנו דירה שכורה במרכז העיר לחודש המשחקים, אבל השוס האמיתי היה התחבורה. שעה לפני כל משחק, סידני היה מופיע מתחת לדירה עם מכונית בנטלי מפוארת, מלווה בנהג מקצועי חמוש בכובע קסקט כמקובל בענף, שהסיע אותנו עד לפתח האצטדיון ובחזרה. הרגשתי כמו לורד קטן...
זה היה לוקסוס שעמד בסתירה מוחלטת לתקציב הישראלי המצומצם שלנו. אחרי הכל, הטיול הזה מומן מדולרים שנקנו בשוק השחור ברחוב לילינבלום, תמורת לירות שנחסכו בעבודה קשה. הפער הזה התחדד בכניסה לוומבלי: סידני היה פונה ימינה, אל יציעי ה-VIP המפוארים, ואילו אבא ואני פנינו שמאלה, אל יציעי העמידה ההמוניים, שהתאימו לכיס הישראלי.
אני מודה, מעולם לא הייתי מבין גדול בכדורגל. התרשמתי מהקהל, מהשאגה של עשרות האלפים, מהחוויה הגלובלית. הצטרפתי לאהדת הנבחרת האנגלית (בעיקר כי סידני הימר בסכומי עתק על הניצחון שלהם), ונהניתי לראות שערים. ראיתי את ברזיל ואיטליה מודחות בשלבים מוקדמים. ראיתי את פורטוגל בולטת עם חלוץ פנומנלי בשם אאוזביו, שהבקיע תשעה שערים בטורניר אבל חזר הביתה בלי הגביע – ממש כמו רונאלדו של ימינו.
חודש של כדורגל בוומבלי הגיע לשיאו במשחק הגמר. כאן אבא שלי עשה מעשה שלא אשכח לו לעולם: הוא הצליח להשיג כרטיס ישיבה בודד, מסומן, בשער המרכזי. הוא נתן לי את הכרטיס, ושלח את עצמו לבדו אל טריבונות העמידה הצפופות והרועשות.
כך זכיתי לראות מקרוב, במו עיניי, את אנגליה מנצחת את גרמניה 4:2. קפצתי לשמיים ארבע פעמים בכל שער אנגלי, והייתי עד לשער הרפאים השנוי במחלוקת ביותר בהיסטוריה, שעד היום מתווכחים אם עבר את הקו או לא. עבורי זו הייתה חוויה מכוננת. מתנה לחיים.
מאז אותו ניצחון אנגלי היסטורי, הכדורגל השתנה. נקבעה האמרה המפורסמת ש"כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף הגרמנים מנצחים", והמשחק האנגלי הפך, בעיניי לפחות, למשעמם. כשחזרתי לתל אביב, בחרתי בסוף בהפועל תל אביב, אבל סלדתי מהאלימות בבלומפילד. את שבת אחר הצהריים העדפתי להעביר בחדר, קורא ספרים, כשברקע מתנגנת המנגינה של "שירים ושערים" ברדיו, ואני מנסה להבין אם המשחק שמדווחים עליו בבלומפילד הוא אותו משחק שראיתי בוומבלי.
כנראה שזה העניין עם חוויות קיצוניות בגיל צעיר. קשה מאוד ליהנות משווארמה בפיתה, כשבגיל 13 כבר לקחו אותך לאכול במסעדת מישלן.
אבא, תודה רבה.
World Cup 1966 - Geoff Hurst's Controversial Goal in Color
מוקדש באהבה לשמונת הקוראים הקבועים שלי, ולעוד כמה שהגיעו במקרה ונשארו עד הסוף, מעריך את זה.
שלומי אבידר
משנת 1985 ב"מעריב" ועד לאחרונה בידיעות תקשורת במוסף סוף השבוע של תל אביב ורמת גן עליו השלום. הגיגים וסיפורים קצרים אך ממוקדים בנושאי אקטואליה, רומנטיקה, הורות, רעות ובעיקר זוגיות בגיל בו אנחנו כבר יודעים הכול, ועדיין פתוחים לשתף ולהתרגש.
לקבלת עדכון בכל פעם שעולה סיפור חדש - לחצו כאן להרשמה מהירה
From Blogger iPhone client
תגובות