דילוג לתוכן הראשי

הנכים החדשים

חבר שלי מרותק לכיסא גלגלים. לתמיד. באמצע החיים הוא נפל מהאופניים על העורף. בשנייה אחת החיים התהפכו. הוא כבר לא הולך. נכה במאה אחוז. יש תו נכה, יש רכב עם מנוף שמעלה ומוריד את כיסא הגלגלים, ויש לו אפילו מקום חניה מסומן מול הבית בשכונה בה אנשים מוכנים לתרום כליה תמורת חניה פרטית  קבועה.

אבל הוא  לא מוכן להסתגר. בבקרים אני רואה אותו "טס" בגובה מאוד נמוך על שביל האופניים בדיווש אופקי באופני-יד מושקעים שהותאמו במיוחד לטעמו ומגבלותיו. בנוסף הוא יוצא, מבלה, נפגש עם חברים וממשיך לחיות את העיר. רק שיש לו בעיה אחת: למצוא חניה בתל אביב.


אחרי כמעט שלוש שנות מלחמה נוספו אלפי פצועים, ורבים מהם זכאים, ובצדק, לתו נכה. במקביל הורחבו הקריטריונים לקבלת תג, האוכלוסייה הזדקנה, התאפשר לשייך תג ליותר מרכב אחד במשפחה, ויש גם זיופים וקומבינות שלא ממש מפתיעים אף אחד.

ויש גם את אלה ששכחו בשביל מה נועד התו. הוא לא נועד לפתור את מצוקת החניה בדרך לים או לבית הקפה. הוא נועד לאפשר לנכה להגיע ממקום למקום.

מספר מקומות החניה, לעומת זאת, כמעט שלא השתנה. בעיר שגם כך סובלת ממחסור כרוני בחניה, ובחניונים כבר משלמים כמעט מאתיים שקלים על בילוי של שעתיים, לאחרים על כסאות הגלגלים כמעט אין סיכוי למצוא חניית נכים פנויה.

וכל מי שחונה שם בלי שבאמת זקוק לה, פשוט גונב להם את האפשרות לצאת מהבית.

גנבים תמימים לכאורה. יש להם תו בגלל בן זוג חסר מזל שחלה. בגלל סבתא שמתקשה ללכת. בגלל אח שנמצא בשיקום והשאיר את הרכב בבית. בגלל תו שנשאר גם אחרי שבעליו הלך לעולמו. ובגלל כל מיני מאכערים שיודעים לסדר גם את מה שלא באמת מגיע.

בקיצור, לפעמים נדמה שלכולם יש תו נכה. חוץ ממני.

כיום יש כ-450 אלף תגי נכה המשויכים לכ-650 אלף כלי רכב, ומדי שנה מוגשות כרבע מיליון בקשות חדשות. בוועדת הכלכלה של הכנסת כבר התריעו שבערים מסוימות כמעט כל רכב חמישי נושא תג נכה. התוצאה ברורה: דווקא הנכים בעלי המוגבלות הקשה ביותר הם אלה שמתקשים למצוא חניית נכים פנויה. אגב, לפני שנים אני בעצמי הייתי מוכר כנכה במאה אחוז בגלל בעיה רפואית זמנית. מעולם לא ביקשתי תו נכה לרכב. זה לא הרגיש לי הוגן כלפי מי שבאמת זקוק לו. אני, תודה, יכולתי לחפש חניה כמו כולם.

ומה שמרתיח אותי באמת הוא לראות רכב שחונה בחניית נכים, ומתוכו יוצא נהג בצעדים נמרצים אל הים, לבית קפה או לחדר הכושר. כן, אני יודע. יש נכות שאי אפשר לראות. יש פוסט טראומה. יש מחלות שאינן ניכרות לעין. ויש גם מי שעוד רגע אוסף בן משפחה נכה. אבל בתוך עמי אני יושב. אני גם יודע שלא מעט תווי נכה משמשים אנשים שאין להם שום קושי לחנות עוד מאתיים מטרים משם. אולי על הנייר הכול חוקי. אולי התו הונפק לפי כל הנהלים. ועדיין, כשהם תופסים את מקומו של חברי הטוב, משהו שם מסריח.

אחי, אני מקווה שאחרי 28 באוקטובר יתחילו סוף סוף להחזיר את חניות הנכים לנכים. לא עוד תווי נכה פיקטיביים, לא עוד קומבינות ולא עוד התחזויות. ואני גם מקווה שיסתובבו בעיר פקחים אחרים. אקטיביים. כאלה שלא יחלפו ליד רכב עם תו נכה כאילו הכול בסדר, אלא יעצרו, יבדקו, ישאלו שאלות, יבטלו תווים שהושגו במרמה ויחזירו  את מה שמגיע לכם אחיי הגיבורים. את אלת הבייסבול שישאירו הפקחים בבית. מי שחונה בחניה של נכה ולא חייב זאת - עבר מבחינתי את נקודת האל-חזור באנוכיות וחוסר הרגישות שלו. עוד דו"ח חניה לא יתקן לו את האופי. גם לא תגובה אלימה.

מי שהצליח לסדר לעצמו תו נכה במרמה במדינה שבה לנכים אמיתיים אין איפה לחנות, אני מאחל לו רק דבר אחד: שיחליק פעם אחת על קליפת בננה. לא נורא. לפחות תו נכה כבר יש לו.






שלומי אבידר לוגו

מוקדש באהבה לשמונת הקוראים הקבועים שלי, ולעוד כמה שהגיעו במקרה ונשארו עד הסוף, מעריך את זה.

שלומי אבידר

משנת 1985 ב"מעריב" ועד לאחרונה בידיעות תקשורת במוסף סוף השבוע של תל אביב ורמת גן עליו השלום. הגיגים וסיפורים קצרים אך ממוקדים בנושאי אקטואליה, רומנטיקה, הורות, רעות ובעיקר זוגיות בגיל בו אנחנו כבר יודעים הכול, ועדיין פתוחים לשתף ולהתרגש.

לקבלת עדכון בכל פעם שעולה סיפור חדש, לחצו כאן להרשמה מהירה

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כבוד הרב-קו

  שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם. מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס ת...

צלילים של אהבה – בלב תל אביב

    צלילים של אהבה – בלב תל אביב מסלול רומנטי בין הבתים, הסיפורים והאהבות הגדולות של תל אביב הקטנה .   ביום חם במיוחד באוגוסט יצאנו לסיור רומנטי בלב תל אביב. חבורה אמיצה של חובבי נוסטלגיה, שלא נרתעו מהלחות, הצליחה למצוא חניה ליד פרישמן–דיזנגוף, וסמכה על המדריכה שתכיר לה, באווירת ט"ו באב, את סיפורי האהבה של ידועני תל אביב מראשית המאה הקודמת. משלונסקי ועד יפה ירקוני, מאלכסנדר פן החתיך ועד סשה ארגוב – פקיד הבנק שהלחין פזמונים בערבים. ארגוב חי חמישים שנה של זוגיות מאושרת עם אשתו נוסיה, פסנתרנית מוכשרת בעצמה . את הקבוצה הובילה אביבית, חוקרת מגדרית ומורת דרך ותיקה, שלקחה אותנו בין הבתים שבהם גרו אנשי הבוהמה. חלוצים שעלו לסלול כבישים ולגדל תפוזים אך הבינו שמקומם האמיתי על הבמה. לכל אחד מהם סיפור מרתק: קלאסיקות בפזמונאות הישראלית לצד רכילות עסיסית על אהבות אסורות . תחנה ראשונה הייתה בביתו של המשורר והשחקן אברהם חלפי ברחוב ישראליס 10. רוב חייו חי בגפו, אך שירו הידוע " עטור מצחך זהב שחור " נכתב על אהבה שלא מומשה לאשת־חברו. אהבה גדולה שלא מומשה אשר על כך כתב חלפי בעצמו - ” נָשִׁים...

המימד הרביעי

בצילום - 45 שנים מול מסך המכ"מ רגע לפני שאתם שוקעים בקריאה - אזהרה. הפעם זה קצת ארוך מתמיד, טכנולוגי מתמיד, וכהרגלי, הכי אישי שיש. על כמה זה מעניין וישראלי אני בכלל לא מדבר. אלו החיים שלי במשך 45 שנה: בקר טיסה ישראלי. אז אם לא מעניין אתכם איך מטוסים לא מתנגשים בשמיים, איך לא נגמר להם הדלק רגע לפני הנחיתה, ומה עושים ביחידת הבקרה בשניות שבין אסון תעופתי לבין אירוע שהופך ל"כמעט ונפגע" - יאללה, דלגו הלאה. בשבוע הבא בטח אכתוב שוב על בתי קפה בתל אביב או על הכיף שלנו עם הנכדים במסיבת טבע בנחלי הגליל. אבל אם נשארתם, בואו נדבר קודם על הבסיס. מיהו בכלל פקח טיסה? עברית שפה קשה. מה שבאנגלית נקרא Air traffic controller, התפצל אצלנו לשני תפקידים שונים. פקח הטיסה בשדה התעופה יושב במרומי המגדל ואחראי על המטוסים בסביבה הקרובה למסלולים; ובקר הטיסה יושב מול מסך מכ"ם ומנהל את התעבורה האווירית במרחב שבין השדות ובפרוזדורי הטיסה הבינלאומיים. זהו, עשיתי לכם סדר. אני הייתי בקר טיסה. מטוסים אמיתיים ראיתי בעיקר בדרך לחופשה בחו"ל. בעבודה השוטפת המטוסים היו עבורי "בליפים" זוהרים ...