שיעור בקלקלה

לא מבין את זה.

המחירים פה נוסקים כאילו הם מתאמנים לאולימפיאדה, ההכנסה שלנו עומדת במקום כבר שנים - אם לא נסוגה בזהירות לאחור - ותוספת היוקר של שני האחוזים שקיבל חלק מהעם עשתה בערך מה שכוס מים עושה לשריפה בכרמל.

ובכל זאת, אנשים שורדים. יותר מזה: הם חיים. יוצאים. מזמינים. טסים. קונים. נהנים. נתב״ג שוצף, המסעדות מהבילות, מסכי הטלוויזיה גדלים משנה לשנה, והשכנה שלי מחליפה טלפון בששת אלפים שקלים בלי למצמץ. בתשלומים, כמובן. כי גם הטלפון צריך זמן לעכל את זה.

כרטיס טיסה לפריז, שפעם עלה בערך מאה יורו לכיוון, עולה היום אלף דולר הלוך ושוב - בלי מזוודה, בלי ארוחה, ובלי האפשרות לשאול את עצמך למה אתה נוסע. רק תעלה למטוס ותחשוב על זה אחר כך.

ואני לא מבין. באמת שלא. אני אקדמאי למדעי החברה, יש לי הבנה מסוימת בכלכלה, ואפילו יצא לי פעם לפתוח אקסל בלי להזיע. אבל איבדתי קשר עם המציאות הכלכלית. לא ברור לי איך העולם של הצעירים לא מתפרק. איפה האופק שלהם, חוץ ממילואים, שכר דירה, קפה ב־18 שקלים ותקווה שסבתא תחיה עד 120 — אבל תעזור עם ההון העצמי למקדמה על דירה לעצמם עוד קודם. מי שהמציא את המשכנתא ההפוכה בטח חשב גם על זה. 

יש פה קבוצות שנלחמות, קבוצות שמתפללות, קבוצות שמשלמות, וקבוצות שמסבירות למה דווקא הקבוצה האחרת אשמה. ובינתיים המדינה ממשיכה לרוץ כאילו הכול בסדר, רק עם נורת מנוע דולקת כבר חמש שנים.

ואז יש את הדולר. לפני 24 שנים קנינו אותו בכחמישה שקלים. השבוע אפשר לקנות אותו בפחות משלושה. עולם הפוך. אז היו פיגועים, אינתיפאדה שנייה, אוטובוסים מתפוצצים, ועזה עוד לא הכירה את מודל מזוודות המזומנים. הדולר עמד על 4.99. היום המצב הביטחוני, הפוליטי והחברתי נראה כמו קבוצת ווטסאפ של בניין רגע לפני תמ״א - והדולר בשלושה שקלים. אף אחד מהפרופסורים שלי באוניברסיטת תל אביב לא הכין אותי לזה.

במדינה שבה נדמה שכל יום מביא איתו עוד כותרת שמתחילה ב״חשש כבד״, מיטב בנינו עם מזוודות, חלקם כבר ברילוקיישן וחלקם רק בודקים מחירי שכירות בליסבון; לצעירים אין סיכוי לקנות דירה בלי נס, ירושה או אפליקציה חדשה שתעשה להם אקזיט; וחיילי המילואים מגויסים כמעט לכל החיים - העולם סביבנו ממשיך לתפקד.

וזה הדבר המדהים באמת.

כי המדינה הזו, עם כל הטירוף, הפקקים, הוויכוחים, הפחדים והחיוכים הכפויים, עדיין מלאה באנשים שעובדים, מגדלים ילדים, מבשלים, מתנדבים, יוצאים לים, מזמינים וולט ומתלוננים לעצמם על המחיר תוך כדי שהם לוחצים “אישור הזמנה”.

יקרים שלי. לא אתם יקרים שלי. אתם עדיין בסדר. מוצרי המדף היקרים הם אלה שמבלבלים אותי. כמה עוד יכול לעלות מוצר, ומי משלם על זה בלי לקבל אירוע לבבי קטן ליד הקופה?

קפוצ׳ינו, למשל. חמישה שקלים לפני הקורונה. היום — ח״י שקלים. על אבקה, מים, חלב, קצף וחצי כפית סוכר. בלי מלצר, בלי עוגייה, בלי מבט שמרמז שזו חוויה קולינרית. אקזיט אמיתי. רק חסר שיבקשו מאיתנו להשאיר טיפ למכונת הקפה.

ולמה אני מזכיר קפה? כי אם אתחיל לדבר על פעוטון שמתחיל בששת אלפים שקלים, אני אתחיל לבכות לתוך הקצף.

אנחנו שורדים ממשכורות שכירים סבירות, ומעדיפים כבר לטוס ליוון בספטמבר. כי סוף שבוע בגליל הפך לתענוג ששמור לאוליגרכים, ליורשי נדל״ן, או למשפחה שמצליחה לחלק צימר עם עוד שתי משפחות וילד אחד על מזרן יוגה.

ואיכשהו, למרות הכול, מחר בבוקר שוב נעמוד בתור לקפה של 18 שקלים. כי צריך כוחות כדי להבין איך אנחנו עדיין מצליחים לחיות פה. ביחד.

---

מוקדש באהבה לשמונת הקוראים הקבועים שלי, ולעוד כמה שהגיעו במקרה ונשארו עד הסוף, מעריך את זה.

שלומי אבידר

משנת 1985 ב"מעריב" ועד לאחרונה בידיעות תקשורת במוסף סוף השבוע של תל אביב ורמת גן עליו השלום. הגיגים וסיפורים קצרים אך ממוקדים בנושאי אקטואליה, רומנטיקה, הורות, רעות ובעיקר זוגיות בגיל בו אנחנו כבר יודעים הכול, ועדיין פתוחים לשתף ולהתרגש.

לקבלת עדכון בכל פעם שעולה סיפור חדש, לחצו כאן להרשמה מהירה