עד האושר הבא

יש דברים שהגיל והקילומטראז' מלמדים אותך להעריך מחדש. למשל, את מושג הזמן. פעם הייתי מסוגל לנסוע חצי שעה בפקקים ולו רק כדי לחסוך עשרה שקלים על איזה פריט זניח; היום אני עדיין עושה את זה, אבל כבר בדרך הלוך מתחיל לחשב במרירות כמה עלה לי הדלק, כמה תאי מוח שרפתי ברמזורים, ומה בדיוק חשבתי לעצמי כשיצאתי מהבית.

כי כסף, בסופו של דבר, אפשר להרוויח מחדש. זמן, לעומת זאת, מתאדה באוויר בלי להשאיר עודף. ועדיין, מספיק שמישהו יתלה מולי שלט זוהר של "מבצע", והמוח התבוני מתאפס מיד לגיל שמונה: חמישה שקלים פחות כאן, עשרים שקלים הנחה שם, מציאה שאסור לפספס בשום אופן.

עזבו רגע את העובדה שבשביל עשרים שקל חיסכון תיאורטי אני מוכן לבזבז שעה שלמה ונושמת מתוך החיים שלי. זה בדיוק התסריט שקרה לי השבוע, רגע אחרי שעליתי לעיר הבירה והסטודנטים למשימת חילוץ הורית.

הנוהל מוכר: הסטודנטית הצעירה מבקשת מאבא לעשות את מה שאבות מתוכנתים לעשות, לבוא ולתלות מדפים בפינת הלימודים החדשה. הדירה, איך לא, ממוקמת באזור הכי מאובטח בירושלים, דלת ליד שכנה פסיכולוגית שנשואה לפוליטיקאי, אבל בבניין שנראה כמו המוהיקני האחרון שטרם שמע על המושג תמ"א 38.

בעלי הנכס כנראה עורכים שם ניסוי מבוקר באש חיה על עמידותו של טיח משנות החמישים מול הבלאי הטבעי. השאלה המרתקת שעמדה בחלל האוויר היתה מה יקרה קודם: האם הקירות יתמוטטו אחרי שהבת שלנו תקבל את התואר ותחזור סוף סוף לרמת אביב השפויה, או שזה יקרה ברגע שבו אני אנעץ מקדח רוטט בקיר המתפורר כדי לדחוף דיבל רופס לחיזוק המדף האקדמי.

כל ההקדמה הזאת נועדה להבהיר למה פתאום, אחרי יובל שנות "עשה זאת בעצמך" מוצלחות למדי, מצאתי את עצמי מסתובב בעולם בלי כבל חשמל מאריך. מדובר, כידוע, באיבר חיוני בכל ארגז כלים של תיקונצ'יק מנוסה.

הכבל הוותיק נשאר אחר כבוד בירושלים, תרומתי הצנועה לתאורת שולחן הכתיבה שהוצב באמצע קיר נטול שקעים זמינים. הכבל נתרם למדע, המדף איכשהו עומד, השולחן מואר באור נגוהות וסחבק חזר לתל אביב בידיעה ברורה שהוא חייב לארגן כבל חלופי.

משהו פשוט, בסיסי, נגיד מחנות מציאות כמו סטוק מרקט; כבל מאריך קצר ב-15 שקלים בלבד. מציאת המאה.

תשמעו, קשה שלא להתפעל מממלכת הסטוקים. זו מערת הקסמים של עלי אקספרס, רק במציאות המוחשית: הכול בהישג יד, רואים בעיניים את מה שבדרך כלל מסתתר מאחורי לינק ברשת, נוגעים, בודקים, והכול בשקלים מקומיים.

הבעיה מתחילה ברגע שצריך לתמרן שם עם עגלה. צריך להיות נווט מוסמך מסיירת מטכ"ל כדי לפלס נתיב בין ערמות מוצרים, ארגזי פלסטיק וצעצועים שחוסמים את המעברים בעוד ועוד מציאות. מרוב מציאות לוהטות, כמו שאומרים, כבר לא רואים את היער.

לקחתי את הכבל המאריך וצעדתי אל הקופות. להבדיל מרכישה מקוונת בלחיצת כפתור, פה חוזרים למציאות: צריך לעמוד בתור ולשלם, כלומר לחכות. כמו פעם.

תור, במובן הפיזי, פירושו ארבע עגלות עמוסות לעייפה לפניי; לפחות עשרים דקות, ואני עומד שם עם כבל בודד ביד וממתין לגאולה. שתי צדיקות שעמדו לפניי קלטו את הסיטואציה ומיד הציעו לי באבירות לעקוף את העגלות שלהן עם הפריט האחד שלי.

חייכתי בהכרת תודה והתקדמתי. עוד עשר דקות ואני בחוץ, חסכתי לפחות עשרים שקלים, והחיים יפים. ואז אני רואה שמהצד חותכת אל הקופה עגלה מפוצצת בכל טוב. בחורה צעירה ונמרצת, מוקפת בילדים קטנים, שמסבירה לקופאית בטבעיות שיש לה "פטור מתור".

זה הרגע שבו צפה בתוכי ההתלבטות. באמת? פטורה? היא הרי לא נראית מוגבלת בשום צורה. אבל מצד שני, מאיפה לי לדעת? אני לא רופא, נכויות רבות אינן נראות לעין, ואם היא אומרת שיש לה פטור - בואו נכבד את זה בלי לחקור. הרי גם בחניות נכים בחוץ לא כל החונים נעזרים בכיסאות גלגלים, ומעולם לא ביקשתי מאף אחד מהם להציג לי תיק רפואי.

אלא שבאותו רגע הבנתי משהו עמוק בהרבה: הבנתי שאני פשוט אידיוט.

אם אני מוכן להשקיע קרוב לשעה מחיי, כולל נהיגה, חניה ותמרון במעברים, רק כדי לחסוך עשרים שקלים על חוט חשמל, מי שבאמת זקוק פה לוועדה רפואית דחופה זה אני. לא כדי לקבל פטור מתור, אלא כדי לבדוק עד כמה איבדתי את היכולת להעריך את עצמי ואת הזמן שעוד נשאר לי.

לחכות עכשיו לעוד שלוש עגלות עמוסות בכל טוב הסטוק כבר לא התאים למצב הרוח. פתאום הכבל ב-15 שקלים הפסיק לחלוטין להיראות כמו מציאה. הנחתי אותו על המדף והסתלקתי בידיים ריקות.

ואז נזכרתי בסיפור אחר, שבו הייתי אפילו קרוב יותר אל האושר המובטח. אתם מרגישים מאושרים? אני כמעט הייתי, ממש מאושר לעד.

הייתי במרחק של חמישה שקלים מהאושר המוחלט, ולא צלחתי את שערי גן העדן; כלומר, את סניף "אושר עד".

החברים לא מפסיקים להתפעל מהמפעל המאושר הזה: שפע בלתי נתפס של מוצרים במחירים מפתים, מנייר טואלט איכותי ומפנק ועד כורסאות וקורקינטים חשמליים בפחות מאלף שקלים.

אבל מה שבאמת שבר אותי היה הידיעה שהוויסקי האהוב עליי, גלן פידיך 12, נמכר שם בפחות מ-190 שקלים. ממש מוצר צריכה קיומי ובסיסי שבעבורו שווה לקחת סיכון, לחצות את גבולות הגזרה ולהיכנס למעוז האושר החסידי.

רק פרט אחד קטן שכחו לגלות לי: חובה להביא מהבית מטבע של חמישה שקלים לטובת שחרור עגלת קניות. התור לקופה הראשית, שם יושבת הממונה על פריטת המזומנים, היה ארוך פי כמה ממניין תפילה ממוצע.

לקחת כמה בקבוקים ביד ולעמוד בתור לקופות הרגילות היה רעיון בלתי אפשרי, כי נדמה היה שכל תושבי האזור עומדים שם עם עגלות עמוסות לאספקה חודשית. והמודרנה - אותן קופות חכמות לתשלום עצמי שאושרו מן הסתם על ידי מועצת גדולי התורה - מתבססות כולן על כך שאתה מגיע עם עגלה, שוקל אותה ביסודיות לפני התשלום, ורק אז רשאי להעביר אשראי.

רק שאני הגעתי בלי מטבע ובלי עגלה. ממש לא אושר, ובטח שלא לעד.

שלום ולא להתראות לגלן פידיך, להתראות לטואלטיקה הנעימה. יצאתי לחניה בידיים ריקות ומפוכחות למדי.

מצד שני, ממש ממול, קרץ לו הסניף המואר של טיב טעם. פחות כשר, פחות זול, אבל שקט, מרווח, בלי תורים ובלי צורך באסימונים; כי אושר, מתברר, הוא מושג יחסי לחלוטין.

אדם וחווה גורשו מגן העדן בגלל תפוח; אני אפילו לא הצלחתי להיכנס בשעריו בגלל חמישה שקלים שלא היו לי בכיס.

בסוף למדתי עוד משהו קטן בדרך אל האושר הפרטי שלי: כסף תמיד אפשר להרוויח מחדש, אבל הזמן שאתה מבזבז בדרך לחסוך אותו נמוג והולך לבלי שוב.

ועד האושר הבא; אפשר להיות בטוחים שגם הוא יגיע באריזת חיסכון ובמבצע

---

מוקדש באהבה לשמונת הקוראים הקבועים שלי, ולעוד כמה שהגיעו במקרה ונשארו עד הסוף, מעריך את זה.

שלומי אבידר

משנת 1985 ב"מעריב" ועד לאחרונה בידיעות תקשורת במוסף סוף השבוע של תל אביב ורמת גן עליו השלום. הגיגים וסיפורים קצרים אך ממוקדים בנושאי אקטואליה, רומנטיקה, הורות, רעות ובעיקר זוגיות בגיל בו אנחנו כבר יודעים הכול, ועדיין פתוחים לשתף ולהתרגש.

לקבלת עדכון בכל פעם שעולה סיפור חדש, לחצו כאן להרשמה מהירה