דילוג לתוכן הראשי

בול בפוני


מדינה מזוינת. תרתי משמע. מדינה שחמושה בנשק קל כמענה לטילים בליסטיים מחד וסכינאים מאידך; ארץ שלא באמת מצליחה להגן על אזרחיה, ורומזת להם בעדינות שילכו להסתדר לבד.

כבר חמישים שנה שיש לי אקדח. שתי מחסניות, קופסת כדורים ורישיון רשמי להגנה עצמית. עוד לא הגעתי למצב בו הוצאתי האקדח מהנרתיק, שלא במטווח. למזל כולנו.

ביל קרטר, גיבור נעוריי, היה רוכב אל תוך השקיעה עם שני אקדחים מוכנים לשליפה בנרתיק. בצהרי היום ובנקיקי הריו בראבו, רכוב על סוסתו בלאקי, השולף הכי מהיר במערב ובספרות הקיוסקים. אצלי, לעומת זאת, הנרתיק קצת לוחץ, החולצה נתפסת בקליפס, הברזל מכתים את הגופייה, ובאופן כללי עדיף שיישאר שמור, נצור ועמוק בכספת.

באקדחים החדשים כבר אין נצרה. ג'יימס בונד וחבריו מעדיפים לשלוף ולדרוך בתנועה תיאטרלית אחת, במקום להסתובב עם כדור בקנה ונצרה סגורה. זה מצטלם נהדר ומונע אי נעימות קטלנית כששוכחים לפתוח את הנצרה וצד ג' מקדים אותך בירי. זו המציאות של גלוק 26 ודומיו: דורכים, מכוונים, יורים. כבר אין ירי אזהרה באוויר; פשוט יורים ברגע שמרגישים סכנה מוחשית ומיידית, איש איש על פי מפלס הפחדים והתחושות שלו.

מזוינים ונחושים. כל דכפין והאקדח שלו, עם רישיון כמובן. וזה מה שמעצבן. 


רישיון שעולה לא מעט. הגשת בקשה למשרד לאין בטחון פנים, בדיקה רפואית, הדרכה, מטווח, הדרכה לפני ריענון, עוד מטווח, אימון למהדרין, ורכישת מאה כדורים לפחות מדי שלוש שנים, רק כדי לשמר את חוסר כושר הצליפה שלנו. ולמה בעצם? למה הקנס הזה? לא מגיע לנו ביטחון מהמדינה? זה עוד מס? על מה בדיוק אנחנו משלמים אגרת רישוי? עצם העובדה שאני מסתובב חמוש ברחובות העיר זה סוג של שירות מילואים אזרחי. אתם אלה שצריכים לשלם לנו על האבטחה העירונית הזאת. כשחייל מתייצב למילואים ועובר מקצה ריענון לפני תפיסת קו, הוא לא משלם 350 שקלים למטווח על הדרכה ותחמושת מכיסו הפרטי.

שי המדריך חוזר שוב ושוב על איסורי הפתיחה באש. לא יורים על גנבים. לא על מי שצועק עליך בעצבים ברמזור. לא על השכן המעצבן. לא על מי שאתה יכול פשוט לברוח ממנו. לא ולא ולא, אלא אם כן. ואז תחפשו עורך דין טוב ותמלמלו הרבה - "חשתי מאוים. הגנה עצמית"

"חמישים כדורים, אל המטרה, אש!"

ממרחק של כשמונה מטרים, אתה נדרש לפגוע ב-70 אחוז מהכדורים בתוך המטרה. לא בול בפוני, סתם אל תוך הסילואטה הכללית של הדמות. ושאלוהים ישמור על עוברי האורח שנקלעו בטעות לקו האש של יורה נלהב עם 30 אחוזי פספוס חוקיים לחלוטין.

אקדח. אי אפשר בלעדיו, וקשה מאוד אתו. אסור להכניס אותו לאצטדיונים, לחלק ניכר מהמופעים, לנתב"ג, ואסור להשאיר אותו לבד בבית כשאתם טסים לחו"ל. כלב או נכד אפשר להשאיר אצל המשפחה; אקדח מפקידים רק אצל סוחר נשק מורשה או בתחנת משטרה. ואם לא ידעתם, לא כל כספת ביתית לאקדח זוכה להכרה ולתקן. בקיצור, להיות חמוש וחוקי בישראל זה כאב ראש בירוקרטי שהופך את רובנו, בלי כוונה, לעבריינים על תנאי.

טסת לארבעה ימים לאתונה ולא הפקדת את האקדח במשטרה? עבריין. הכספת שלך שוקלת רק 10 קילו במקום התקן הנדרש? נפסלת. איחרת בארבעה ימים להגיע למטווח הריענון? תתכבד ותעבור קודם מבחן הסמכה מקוון באינטרנט לפני שתדרוך במטווח. לא נסחפנו קצת?

מצד אחד המדינה מפקידה את גורלנו בידינו ומצפה שנגן על עצמנו, ומצד שני, אוי לנו מהבירוקרטיה. אגרות, תחמושת, מטווחים ופספוסים, בומים מחרישי אוזניים וניחוח עופרת כבד במרתף סגור, כשאתה מוקף באזרחים טובים שאלופים בפליטות כדור בנגמ"ש, ובמדריך מבוהל שכל שאיפתו בחיים היא לסיים את המקצה הזה בלי לפגוש ועדת חקירה. מכשיר הדפיברילטור במטווח הוא בעיקר בכוננות למדריך, שחשוף כל יום עבודתו ל"סוכני מוסד" שכמוני, המסכנים את חייו בכל טעינה או פריקה, עם קנה מרפרף ברחבי המטווח.


זוכרים את כללי הצליפה מימי הגדנ"ע? "הבא את הלהב אל בין כתפי האתנח בעצימת עין בלתי מכוונת..." ואז מרימים את הרובה הצ'כי מסוג אנשוץ, סוחטים בעדינות מרבית את ההדק, עד שמרגישים את ההדף בכתף ואת הבום הגדול. בול בפוני. רק שאז הייתי נער בן 16, והיום, המדריך הנדיב פשוט נתן לי פטור רשמי מירי במצב כריעה; כי עם כל הכבוד למוכנות המבצעית, לא היה לו שום ביטחון שאצליח להזדקף משם בכוחות עצמי.

בום בום בום. אשרי. פגעתי. מקבץ לא רע בשביל מי ששולף פעם בשנה. אני מזוין, מרושיין, מרוענן, ועברתי בשלום עוד חוויה שנתית מפוקפקת. עכשיו אני יכול להצטרף לטיול השנתי של הנכדים בבית הספר כ"הורה מלווה" חמוש בגלוק ובמבה.



שלומי אבידר לוגו

מוקדש באהבה לשמונת הקוראים הקבועים שלי, ולעוד כמה שהגיעו במקרה ונשארו עד הסוף, מעריך את זה.

שלומי אבידר

משנת 1985 ב"מעריב" ועד לאחרונה בידיעות תקשורת במוסף סוף השבוע של תל אביב ורמת גן עליו השלום. הגיגים וסיפורים קצרים אך ממוקדים בנושאי אקטואליה, רומנטיקה, הורות, רעות ובעיקר זוגיות בגיל בו אנחנו כבר יודעים הכול, ועדיין פתוחים לשתף ולהתרגש.

לקבלת עדכון בכל פעם שעולה סיפור חדש, לחצו כאן להרשמה מהירה

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כבוד הרב-קו

  שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם. מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס ת...

המימד הרביעי

בצילום - 45 שנים מול מסך המכ"מ רגע לפני שאתם שוקעים בקריאה - אזהרה. הפעם זה קצת ארוך מתמיד, טכנולוגי מתמיד, וכהרגלי, הכי אישי שיש. על כמה זה מעניין וישראלי אני בכלל לא מדבר. אלו החיים שלי במשך 45 שנה: בקר טיסה ישראלי. אז אם לא מעניין אתכם איך מטוסים לא מתנגשים בשמיים, איך לא נגמר להם הדלק רגע לפני הנחיתה, ומה עושים ביחידת הבקרה בשניות שבין אסון תעופתי לבין אירוע שהופך ל"כמעט ונפגע" - יאללה, דלגו הלאה. בשבוע הבא בטח אכתוב שוב על בתי קפה בתל אביב או על הכיף שלנו עם הנכדים במסיבת טבע בנחלי הגליל. אבל אם נשארתם, בואו נדבר קודם על הבסיס. מיהו בכלל פקח טיסה? עברית שפה קשה. מה שבאנגלית נקרא Air traffic controller, התפצל אצלנו לשני תפקידים שונים. פקח הטיסה בשדה התעופה יושב במרומי המגדל ואחראי על המטוסים בסביבה הקרובה למסלולים; ובקר הטיסה יושב מול מסך מכ"ם ומנהל את התעבורה האווירית במרחב שבין השדות ובפרוזדורי הטיסה הבינלאומיים. זהו, עשיתי לכם סדר. אני הייתי בקר טיסה. מטוסים אמיתיים ראיתי בעיקר בדרך לחופשה בחו"ל. בעבודה השוטפת המטוסים היו עבורי "בליפים" זוהרים ...

בירת הכלבים של תל אביב

  תל אביב ניצבת בראש רשימת בעלי הכלבים בישראל; לצד ההנאה והאהבה, המשימה לעיתים לא פשוטה, בעיקר כשההולכים על ארבע מתחילים להזדקן.  דייגו כלבלב מרחוב הופיין יש לו הכול: מרק ועצם זה טוב ויפה. אבל בעצם נמאס לו לשבת כך לבדו. אז הזמינו עבורו "דוג ווקר" בתשלום שמוציא אותו חמש פעמים בשבוע לשלוש שעות משחקים עם עוד כמה כלבים משועממים בשכונתנו. דייגו הוא התאום התל אביבי של פלוטו, הכלבלב של המשוררת לאה גולדברג. דייגו הוא כלב תל אביבי. לא מקיבוץ מגידו. כלב שמח, אנרגטי, אוהב ילדים ומלווה אותנו בצעדות הבוקר לאורך טיילת תל ברוך בנאמנות. כלב השרוע רוב היממה על מרבץ בקומה שלישית בלי מעלית בבית משפחתו, בציפייה לפעילות הבאה. להזדמנות לסמן את הטריטוריות שלו בהשתנה, ללכלך את המדרכות בגלליו ולאלץ את בעליו להתכבד ולנקות אחריו כמקובל במחוזותינו. פעם אחזקת כלב הוסברה כתחליף לילד, כצורך מרתיע לאבטחה אישית, כתחליף לחבר לילד ללא אחים או חברים, או "רק" מאהבת כלבים, כידידו הטוב של האדם. בתל אביב רבים מצעירי העיר מחזיקים כלבים, חלקם כתחליף להבאת ילדים לעולם. העיר מצליחה להתייצב שנה אחר שנה בראש רש...