יום שישי, 9 ביולי 2021

מאמי - מיד מוכנה 2



בפרקים הקודמים לוויתם אותי במסע הפרידה מהבית בדרך אל האושר. משהו סטנדרטי שבסופו אפשר להגיע גם לרחוב אורי פינת דוד המלך בתל אביב. ריטואל ההתארגנות שלנו בדרך אל המכונית. בחירת הבגדים והמראה האופנתי שתואם את האירוע אליו הוזמנו עוד בשבוע שעבר, בכדי להיות בו כבר לפני כחצי שעה.

אז אחרי מספר סבבים מול המראה זה נגמר. מאמי, אני מוכנה. כך שמעתי והלכתי לכיוון היציאה ממנה נצא ביחד לדרך. מחייכים, אוחזי ידיים, כלומר – ביד שמאל אני אוחז בידך וביד ימין אני עם בקבוק יין איכותי וגם בצורה אקרובטית נושא על אחת האצבעות שקית ניילון קשורה שבתוכה הזבל האחרון שצריך להשליך בחדר האשפה; יוצאים. סוף סוף.

זהו. כמו אצל כולם. לא? לאור תגובות רבות שקבלתי מחברים לפרק הקודם, הבנתי שיש לזה המשך. משהו שלא קשור אלי או אליך. אצלנו זה לא יכול לקרות. אנחנו זוכרים לקחת איתנו את הכול.

מסיכות קורונה?

תחזיק לרגע את המעלית ואביא לנו זוג מסיכות.

זהו, יורדים.

הטלפון שלי עליך?

יש לך כבל טעינה באוטו?

אתה מוכן לא להילחץ – אני רק מביאה את הטלפון , ויורדים.

מאמי – סליחה, תראי אם הארנק שלי על השולחן, ותביאי לי אותו בבקשה.

אוי, את חונה מאחורי בחניה וצריך להזיז את הג'יפ. אני עולה להביא את המפתחות של הג'יפ.

זוכרת שכשקנינו את הדירה הזאת, אמרתי לך שחייבים לדרוש שתי חניות נפרדות?

מה הכתובת? תוכלי רק להכניס לי אותה לווייז בטלפון כשנגיע לאוטו?

ככה פינג פונג אחראי שמלקט את כל מה שלא ממש זוכרים כשעסוקים בהתאמת גובה העקבים לעומק הדשא אצל המארחים והנהג מתאפק לא לשתות כוס ויסקי שניה להרגעת המתח: נגיע הערב שוב בחצי שעה איחור או יותר?

זהו. הגענו בשלום לאוטו. כמובן שמרוב פעילויות, שקית הזבל נשארה תלויה לי על היד. האצבע בלי תחושה, בחצי נמק מהניילון שהפך לחוסם עורקים. הראש עכשיו מחפש איך להיפטר מהשקית בלי לחזור את כל הדרך עד לחדר הזבל בבניין שלנו...

זהו. המראה. צוות נא לשבת. עשרים דקות על פי הווייז – אלא אם...

מאמי, למה אתה פונה שמאלה לאיילון? הכול צפוף שם עכשיו. אז מה אם הווייז מציע. אני חושבת שהוא טועה. תעלה על נמיר.

מעכשיו זה כבר לא ניווט אורבני אלא התברברות בחיי נישואים שאף יועץ לא יתקן אם תפנה את ההגה ע"פ היועץ האובייקטיבי הסלולרי.

אחרי חצי שעה של צ'רקסיה על דרכי עפר בלב תל אביב, לכשעולים לאירוע, היא לוחשת לי במעלית – מאמי, למה לבשת את החולצה ההדוקה הזאת, זה עושה אותך שמן...

זה לא משנה כמה אני חטוב או גוץ או מלא, כשהמארחת פותחת לנו את הדלת, היא רואה את הזוהרת התלויה על זרועי ולידה אחד נזוף דיכאוני, נראה כמו אחד שקיבל ביקורת בונה מהמאמן שלו רגע לפני שעלה על המגרש למשחק הגמר.

חביבי – יכול להיות שעדיף היה אילו נשארת היום בבית.

יאללה, אולי תחייך קצת?!


קרדיט לצלם הבית - חברי בבנגקוק המסוגרת בימים אלה בגלל הקורונה, ולצערנו לא רואים את הסוף בשבועות הקרובים - נח דולינסקי 

יום שבת, 3 ביולי 2021

מאמי - מיד מוכנה!

 

לפחות חצי מהחברים שלי היו מוכנים להתחלף איתי. כל השאר פשוט לא מבינים איזה אוצר מצאתי. גם אני. לפעמים. אחרי משפט שכזה – אני יכול לכתוב כל דבר...

אילו היה לי שקל על כל דקה שחיכית לה במבואה, צרור המפתחות ביד, בקבוק יין או סתם שקית זבל שצריך לזרוק בדרך לאוטו, מחכה שהוד מעלתה תצטרף ונצא כבר לאן שנצא, רק שנצא כבר - ווארן באפט היה דלפון לידי. הייתי קונה לעצמי יגואר חדש ונשאר עם עודף.

טוב, אולי לא יגואר ולא באפט, אבל הבנתם את הרעיון. אני חכיין מנוסה. מחכה ומחכה, למי למי למי? שיגמר כבר רעש מייבש השיער, שיכבה כבר האור מכיוון שידת האיפור, שאשמע כבר את קול צעדיך מטופפת על עקבים אכזריים, שרק לא תמעדי בדרך אל המעלית, אשר מחכה לנו כבר כמה דקות, עוצרת את התנועה ברב הקומות שלנו, מחכה לכבודה, שתגיע כבר. נו...

כשתופיעי, בהופעה מדהימה של כל מה שבחרת, זה באמת לא משנה כי את נראית מדהים בכל בחירה, אבוי אם לא אתפעל ואחמיא מיד – כי תמיד יש אפשרות לחזור וללבוש את השמלה ההיא, ולהחליף את כל התצורה הנוכחית למשהו יותר חתיכי. סיפור של עשרים דקות מיותרות עבורי וחיוניות למי שלא מוכנה לוותר. אתה לא רואה? חולצת אפרסק לא ממש מתאימה למכנס כחול כהה. לפחות לא כמו גופיית משי בצבע פנינה. באמת. איך לא ראיתי...

אלוהים, תעשה כבר נס בבקשה. הפסקת חשמל או רעידת אדמה שתבלע אותי כאן ועכשיו עד שיוחלט מה עדיף. אפרסק או פנינה.

ב-DNA הדפוק שלי, יש גן רולקס. הגן האחראי על הגעה בזמן לאירועים. אני האדם היחיד בתל אביב שמתייחס ברצינות לשעת ההזמנה. כלומר, אם כתבו לי במסרון כי נפגשים בתשע אצל שרון – אני מבין כי באמת נפגשים אצלה בתשע. כלומר, לא ממש בתשע. כנראה זה יהיה תשע וכמה דקות. הרי זה לא קונצרט או הצגה בהבימה. תשע זאת הכרזה – תגיעו בבקשה. אם אפשר לפני חצות בשעה שנוכל לשבת ולקשקש קצת לפני שנאכל/נשתה/קפה ומאפה, רק תגיעו בשעה סבירה.

בשום מקום בהזמנה לא כתוב כי ברבע לתשע תתחילי להתאים את הקוסטום שלך לאירוע שיתרחש במרחק 30 דקות נסיעה מהבית בו אנו מתעצבנים כרגע בהמתנה שכבודה תועיל לצאת לדרך. מה? בדקת אתמול בווייז ומצאת שהנסיעה לוקחת לשם רק 20 דקות? ומה עם עשר דקות להגיע מהדירה שלנו לחניון אצלנו ועוד עשר דקות עד שאני מוצא חניה ברחוב של המארחים? ובאמת בדקת את זמן הנסיעה עכשיו או אתמול לפנות בוקר כשהכבישים פנויים לגמרי? אז להודיע להם שאנו מתעכבים?

מאמי, את יודעת מה? את צודקת. זה לא קונצרט. (לא שלקונצרטים אנחנו מגיעים בזמן...) אני באמת רגוע. מחכה לך בסלון. מציע שתבחרי עבורך בגד נוח לנהיגה. תנהגי את. למה? כי כבר שתיתי שתי כוסות ויסקי, להיות קול ורגוע. אני הרי לא הולך לנגן בקונצרט עכשיו.


הערה לסיכום - נסענו. הגענו כשהגענו. לא היינו האחרונים להגיע. כנראה שחוץ מאפרסק ופנינה היו עוד למגיעים אחרינו עוד כמה החלטות דרמטיות טרם המראה...

מסקנה - וויסקי עוזר להגיע בזמן ובחיוך.



יום שישי, 2 ביולי 2021

אציל פולני

אף פעם בימי חיי לא ראיתי אציל פולני, לבד מאשר בסרטים בעצם. אני לא בטוח שבכלל נשארו כאלה. אך אם קיימת אצילות פולנית – זה החייט המזדקן שראיתי על ספסל המדרחוב בנחלת בנימין. מעבר לפסגה, הרבה אחרי גיל שבעים, מעביר את שעות הבוקר בצפייה. לאן כולם ממהרים, הוא ממלמל.

עדיין זקוף גו וללא הכרס הגברית הישראלית. ממוצע קומה, אך בולט בזקיפותו בין שאר חבריו, שכניו לספסל. שביל בצד. צבע שיער ראשו כסוף במידה בגוון האפרפר שהרבה מנהלים אמריקאים צעירים מבקשים כיום שערם. למרות שאלו כבר ימים של סוף ותחילת הסתיו, עור פניו עדיין מאדים בחום השמש.

בגדיו מותאמים לאקלים הפלסטינאי, אליו הגיע בעליה ההיא ממרכז אירופה. הגיע כשמקצועו באצבעותיו. חייט. התאמת הבגדים אצלו שואפת לשלמות. אוהב בעיקר את החורף, כדי שיוכל לאוורר את חליפותיו - כולן עם דשים צרים ושלושה כפתורים בחזית המקטורן. לא אופנתיים, אך עליו זה נראה כאילו יצא ממודעה לאופנת גברים. לא ממש ג'ורג קלוני, אבל בכיוון...

עם המחט בידיו, חוש מסחרי בריא והרבה מזל, הצליח לצבור מספיק כסף בכדי לרכוש דירה ברחוב סמוך, באזור הבורגני של תל-אביב. בשנות הארבעים. דירה רחבה, תקרות גבוהות, שעומדת כיום שוממת, ומשמשת לו כבית מלאכה מאולתר לתפירת מעילים. בעלי חנויות, שזוכרים לו את כישוריו מימים טובים יותר – שולחים לו מדי פעם גליל בד צמר שממנו יגזור ויתפור מעילי נשים אופנתיים.

חייטות אופנת מעילי צמר לנשים, מקצוע ההולך ונכחד מהעולם. חבריו נעלמים, אין דם חדש, הצעירים לא רוצים ללמוד. גם הלקוחות מעדיפים את הקונפקציה, התפירה התעשייתית, לא מעריכים את האיכות שבעבודת היד. אין לו בעיות. חידושי האופנה אולי מתאימים לבוטיקים שבכיכר המדינה, אבל הוא ממשיך לתפור עדיין לפי רצועות הגזרה של מודלים מקרטון, שהכין עוד בשנות החמישים והשישים. גזרות קלאסיות שלא משתנות כבר שנים; תפר נוסף, עוד כפתור, מעיל באורך שבע שמיניות , בלייזרים, קרולינה ארוכה. הנשים שהוא מכיר - לא השתנו. דור לובשות מעילי הצמר הארוכים אינו משתנה, רק מצטמצם.

יושב על הספסל ומאשים באוזני שכניו ל'ישיבת פרלמנט בוקר קיצית" – את המכוניות הפרטיות שגרמו לשינוי באופנת המעילים. "לא נוח לנשים לנהוג עם מעיל רך. רק יאנטע־בובעס המלאות שאין להן רכב פרַייבֶט, שנסחבות עם הסלים באוטובוס משוק הכרמל לבתיהן, שרגילות מהבית ברוסיה שצריך להיות מעיל צמר אחד בארון". אותן הוא מכיר. על פי התיקונים שמגיעים אליו למעילים שנמכרו, הוא כבר מכיר את פרטיהם האינטימיים. לקצר מעיל רחב לגוצה, להרחיב קצת בחזה למטרונית עם מרפסת גדולה, לפתוח במותניים לגברת עם ישבן נדיב, ותיקונצ'יק של פתיחת/סגירת השליץ של מעיל־סטודנטית לפני/אחרי ההיריון.

כך הוא חוזר ומגיע כל שנה עם הסתיו לחנות המעילים שגם העסיקה אותו כזבן בעונת המעילים, תוצרתו עטופה במעטה בד המגן מפני רסיסי הגשם ונתזי שלוליות מגלגלי המכונית. חוצה את המדרחוב. נכנס בשקט לירכתי החנות ומוסר למוכרת המעירה שני מעילים חדשים שתפר בבוקר ועוד מעיל מתוקן לגברת שממתינה לו כבר חצי שעה.

בחנות המעילים פגש גם את גיבורת פרק ב' בחייו. עולה חדשה, אלמנה כמותו, שזופה ומטופחת כמו שצריכה להראות אישה שהיו לה בביתה הקודם בפרברי יוהנסבורג מוקפת על פי הסיפורים בשלושה משרתים קבועים. שחקנית כדורת נלהבת, ספורט שלא הכיר, ולאחר מספר חודשים כמעט ושבר את האגן כשדרך בטעות והחליק על אחד מכדורי המשחק הזעירים שהיה מונח על השטיח בדירה. הדירה שאליה עבר לגור ביחד אִתה.

האנגלית שלו, כמו העברית שלה, לא התאימו להבעת והעברת כל הסיפורים שרצו לספר האחד לשני. עשרות שנים שעברו, כל אחד לחוד, ועכשיו חשבו לנכון לשתף את השני לפחות בחלק מהחוויות. להתגאות בשלוש הבנות שיש לה בחו"ל, לספר על בנו הרופא ב"הדסה" ירושלים, והעיקר – לחלק את חשבונות אחזקת דירתם המשותפת. הדירה שלה.

בפרק ב', אחרי שכל אחד התרגל לנהל משק בית עצמאי, השיבה לחיים בצוותא - מלווה בחריקות. על רקע כספי, כשהעתיד המשותף לא מעוגן בכתובה. אלא ברצונם הטוב להמשיך ולחיות ביחד גם בחודש הבא.

כשהתווכחו - היו עוברים מיד לאידיש, למנוע אי הבנות ולהביע בביטויים העסיסיים ביותר את דעתם המפורשת והבלתי מתפשרת האחד על השני. צועקים ומתפייסים, בהמשך הוא היה מביא לה בערב זר פרחים וחפיסת "צ'וקולטה", כמו שמקובל אצל האצילים הפולנים במדרחוב התל אביבי. רבים ואוהבים.

ואז, בניגוד לקו העלילה הצפוי בקשרים שכאלה, חלתה האלמנה ואושפזה במחלקת טיפול נמרץ למשך מספר שבועות. אציל פולני לא יעזוב אישה במצב קשים שכזה, הוא פשוט נמוג. את האלמנה סעדו בנותיה, שהגיעו תוך מספר ימים מכל קצות העולם. ואילו הוא - הסתגר בדירתו, גוזר ותופר, ומגיע פעם ביומיים לביקור חטוף. רצה לנתק את המחויבות, מחשש שיאלץ לטפל בשבר כלי. המשענת המיועדת לימי זקנתו, הפכה להיות לטורח עבורו.

התחיל לחפש מועמדות לפרק ג'. היה מגיע לחנות המעילים מוקדם. מאתר את האלמנות והבודדות,

עוזר להן במדידה, ומחליק בעדינות קפל בד נסתר על הכתף. במקביל, פנה גם והתעניין בשידוך ממוסד. בינתיים – הקפיד לבקר בכל יומיים עם זר פרחים, במחלקה. אציל מסודר שתמיד פורע את חובותיו.

לאחר שעזבה האלמנה את בית החולים, בריאה מתמיד החליטה בתה להזמינה לביקור אצל הנכדות. שלחה עבורה כרטיס להפלגה בספינת פאר. שלא תטרח ותתעייף בטיסה ארוכה. כרטיס זוגי. כמובן, אצילנו לא דחה וקפץ על ההזדמנות בשתי ידיים פולניות, עדינות ומלטפות.

את קורות מסע התענוגות על גלי האוקיאנוס, שמעו אחר כך כל ידידיו ושותפיו לחוג שחיית השחר בבריכת גורדון של טרם זריחה, זיכרונות מתוקים שהשכיחו ממנו את מחשבותיו הבלתי אצילות בתקופה שהאלמנה אושפזה בטיפול הנמרץ.

אך היו גם מי שהזכירו לה את חיפושיו אחר שידוך חליפי, ודווקא כשהתהפך הגלגל וידידנו חלה. בדיוק כשהגיעה עוד פעם הזמנה לביקור משפחתי, בברית מילה לנכד חדש שנולד לבת הצעירה. הפעם לא יכול היה להצטרף. הרופא בקופת חולים אבחן אצלו מספר תופעות שדרשו אשפוז מידי לצורך בדיקות כלליות. הוא ציפה שהיא תסרב להזמנה ותישאר לסעוד אותו...

הבטיחה שתחזור בטיסה ישירה, אם יורע מצבו ויחליטו להמשיך ולאשפזו. ליידי, גם אם אינה מהעילית הפולנית, עומדת בהבטחותיה.

אך משקיבלה לחו"ל מסרון מפורט מידידתה הטובה בתל אביב. בו עדכנה אותה ב"איכות" האצילית ובעלילות ידידנו כאשר הייתה היא עם רגל אחת למעלה - החליטה להאריך את שהותה ולראות את הנכדים גדלים.

מקרוב ולהרבה זמן.

עד שיבריא לחלוטין.

ואז, אולי, תחזור.

אולי.