צליין על כביש 16
שעה. לקח לנו בדיוק שעה להגיע מרמת אביב לשער יפו בירושלים באמצע יום חול. ביום שחנכו את כביש 16 החדש בכניסה לירושלים, עלינו לבדוק אותו. מעכשיו אנחנו הרבה יותר קרובים לחומוס לינא, לבקש סליחה בחצות ברחבת הכותל, לסיור בכנסיות האפלוליות של ששת האוחזים בכנסיית הקבר ולקוקטייל בבר שנבנה בבור המים המשופץ מתחת ל"וילה בראון" בלב רחוב הנביאים.
ששים דקות לחניון מתחת למרכז ממילא ומשם כבר זורמים אל נבכי הסמטאות בלב העתיקה, שכאילו לא השתנו משנות השבעים למיטב זכרוני או מימי הרומאים על פי דברי המדריכה שצעדנו אחרי יומיים, עם אוזניות שמע להאזנה רצופה לדברי המשכילים, כמו תיירים צליינים של פעם.
חלפנו על פני דוכני מזכרות לתיירים, מציאות לצעירים, שטיחונים לחדר סטודנטים, תיקי עור צהבהב וריחני, כלי קרמיקה ארמנים מצוירים וצלמנייה ירושלמית וותיקה שמוכרת צילומים מקוריים בני מאה שנים ויותר של וותיקי העיר עוד מימי המצאת תחביב הצילום האמנותי בטרם עברנו לצילום סלולרי.
הרובע הנוצרי, כאילו חלק מירושלים המערבית, כמעט ללא נוכחות כוחות הבטחון, במקום בייגלה שומשום תמצאו שם גם מאפיות פריזאיות, יעני פטיסרי, במחירי סוף עונה. שם כבר אין קפה שחור, עברנו לאספרסו!
הקורונה מאחורינו והצליינים עוד לא הגיעו, סוכני התיירות עדיין לא התארגנו וכך מצאנו לנו חדר פנוי באכסניית עולי רגל במחיר מצחיק. חדר זוגי, קטן, עם נוף נוצרי מרגש, בוהק בניקיון, אחרי שיפוץ, במרחק 12 דקות הליכה מהבית השלישי, עם שרות הובלת מזוודה בעגלה משער יפו דרך הסמטאות עד לחדר, כולל ארוחת בוקר וצוות סימפטי, הכול בפחות מארבע מאות וחמישים שקלים.
אז לרגל לא עלינו, לחם קודש לא טעמנו, בכותל לא ביקשתי סליחה, אבל בערב פונקנו על גג מתחם נוטרדאם. בארוחה מזרח ירושלמית, כלומר יותר גורגונזולה ופחות חומוס, ממרפסת שמשקיפה על העיר העתיקה, עם הרבה יין הבית ובמחיר סביר ביותר לכאילו צליין תל אביבי.
את הסיפור על הסולם במרפסת המשקיפה על חצר כנסיית הקבר שמעתי מעשרות מדריכים. הוא עדיין שם ואי אפשר להתעלם ממנו. הנהלת המקום מצליחה להגיע להסכמות על שיפוץ הרחבה, על תיקון הכיפות, אבל הסולם הזה, ימשיך לעמוד לנצח. סמל לעקשנות וחוסר האמון שיש לנו מול מי שאינו כמונו, והחשש שהסטטוס-קוו העדין והנפיץ הירושלמי, יופר. 170 שנות סולם לפחות. סולם סימבולי. ימיו כמעט כשנות סולם יעקב אבינו.
בשיא החום של אוגוסט עלינו לירושלים. חוויה חמה. מרגשת. את שער שכם השארנו לפעם הבאה, כשיהיה יותר קריר והרוחות יירגעו. פעם.
בעידן בו יגיעו להבנות בטוחות יותר עם המוסלמים הקיצונים, היהודים מנופפי הדגלים, הנוצרים שומרי הקבר וכמובן עם הלכאורה ריבון תורן בירושלים הבלתי אפשרית. העיר הכי מדהימה ומעניינת שיש. אינשאללה, אמן, כשיהיה שלום אמיתי בכל חלקי העיר. לא רק בפטיסרי של ז'אק...
צלמת - דליה א.
