ומה אם?

קצת שקט הבוקר. מעניין למה הוא עדיין לא התעורר.

בדרך כלל בשעה שכזאת הוא כבר באספרסו הראשון של היום, מעלה את לחץ הדם לקראת אימון בוקר בקאנטרי הסמוך עם החבר שלו. למה הוא לא קם? הרי שמעתי אותו לפני כמה שעות קם, משתין, וחוזר בחשיכה למיטה בתנועות אוטומטיות, נזהר שלא להעיר אותי, ומיד נרדם. אז מה קרה?

רגע, איזה יום היום? האם הוא אמר לי משהו אתמול על אירוע שיתקיים הבוקר? טיול, סיור, הרצאה, חברים, נכדים או שיש לו עוד פגישת פרלמנט עם קבוצת חברים שלו שבגללה הוא דוחה אימון כושר קדוש?

אבל למה אני נלחצת? מפה הוא נראה רגוע לגמרי, שוכב על הגב, רגע - הוא בכלל נושם? השמיכה קצת מפריעה לראות אם החזה שלו עולה ויורד, אבל הוא נראה שזוף, בריא וכאילו מוכן לצאת מהמיטה כל רגע. אבל ליתר בטחון אולי כדאי שאעשה קצת רעשי רקע של בוקר, נראה אם הוא מגיב.

מה הן בכלל המחשבות האלו - איך הגעתי לזה? מה, יכול להיות שהוא לא יתעורר לנצח? זהו? כלומר, מת? צדיק שנפטר בשנתו, לצידי, ואני בכלל לא שמתי לב? נו, באמת. איזה שטות. יש לנו עוד הרבה תוכניות. סופ"ש בירושלים שכבר שילמנו עליו מראש לסמינר על ציונות ויהדות שאי אפשר כבר לבטל השתתפותנו. טיסה לסלוניקי שהזמנתי באיזיג'ט שאם מישהו לא מגיע לטיסה מכל סיבה שהיא - הלך עליו ועל הכרטיס. אכן, אני סתם נלחצת. אין כל סיכוי שקרה לו משהו. מיד הוא מסתובב ומחייך אלי, "בוקר טוב, מאמי", ומתגלגל בקרעכצ'ן מהמיטה לעוד יום...

רגע, אבל מה אם לא? למי מתקשרים? האם אני קודם מתלבשת ושוטפת פנים, או רצה עם הפיג'מה שלי ומקישה נמרצות על דלת של השכנה ממול? ומד"א? ועם מי מדברים על פרסום מודעת אבל? איך אנסח את המודעה, תמיד הוא היה על הניסוחים. קופירייטר, לא? ואיפה אמצא את האחים שלו שמזמן נעלמו לנו? ומה עם ביטוח לאומי? הם מיד מעודכנים או שאני צריכה להגיע אליהם? איפה המשרד שלהם בכלל? אולי יש אפליקציה לטיפול באירועים שכאלו? למה נתקעתי במחשבות על ביטוח לאומי, רק בגלל שאני לא רואה את השמיכה עולה ויורדת? קריית שאול ליד אבא שלו או ירקונים ליד אמא שלו או קבורה חילונית כפי שפעם צחק איתי וביקש שישרפו את גופתו. נו באמת. מה המחשבות האלו על הבוקר.

למה, מי מת?

ומה אם? הרי יום אחד זה יקרה. אתעורר לעוד יום חדש, והיום הזה לא יהיה משהו. נהוג לומר שאף אחד אינו יודע מתי יבוא יומו, כלומר יומו שלו לא שלי. אז מה, למה אתה לא נוחר? איך מכולם בחרתי את הבעל הכי שקט ורגוע מכולם. דווקא עכשיו, כשאני על סף התקף חרדה, תפסת שלווה, רפיסות אברים, כאילו אין לך עוד חיים שלמים לפניך...

יש לנו מספיק חלב במקרר? באמת, אם יתחילו עכשיו להגיע כל מיני מנחמים ומטרידים, איך ישתו קפה? ועוגיות? יש מלאי במזווה? אני ממש לא ערוכה להתחיל שבעה היום. דיי, קום כבר. מספיק עם הסדנת אלמנות שעוברת לי בראש. אני קמה, וגם אתה. הבנת?!

קצת קשה עם המשפט הראשון שמתניע את הבוקר, אבל אחרת זה ילך ויתדרדר...

"מאמי, בוקר טוב!"

"בוקר טוב גם לך אשתי האהובה, אני ער כבר שעה ומשתדל לא להפריע לך. להכין לך קפה? יש לנו מספיק חלב במקרר?"

סוף אירוע.

חזל"ש....

 

סבא, אני אוהבת אותך

היום,

אם לא הצלחתם לבלבל אותי כמו בכל שנה,

הוא יום הולדתה השביעי של הנכדה מספר 1 שלי.

כמי שמצליח לספור כבר 6 נכדים סביבי,

אי"ה במהלך השבוע זה יתגשם,

תמיד שמור בלבי מקומה המובטח של נסיכת הכתר,

מי שהפכה את אותה ואותי לסבא וסבתא,

נתון אנתרופולוגי משמעותי בנפש כל הורה מתבגר שמעביר אותו מיידית -

מקפקפים לנעלי בית,

מבילוי על הבר לשמרטפות פעילה,

ממשחק מטקות לבניית ארמונות בחול,

מחיזור אחרי פנויים/פנויות לחיפוש נואש אחרי מטפלות וצהרונים ראויים,

ועוד שינויים הורמונליים מבורכים שחיוך של נכדה מקסימה כמו אלכס גורמים לי בכל פעם שהיא לוחשת לי:

"סבא, אני אוהבת אותך..."

אבל שיישאר ביננו...

אז היום אלכס בת 7. מה שאומר שאו טו טו, במרחבי הטיק טוק והמרשתת, היא כבר לא ילדה ואני רק יותר אתגעגע, לילדה המדהימה שהיא היום.

אלכס, תודה על כל חיוך, חיבוק ומילה חמה.

מאחל לך אוקינוס של אהבה וטוב לב, הרבה דמיון ומי ייתן, אולי בעוד כמה שנים תקריאי לנו סיפורים שכתבת ברוח המורשת הכישרונית המשפחתית?

לנכדה שלי מספר 1,

נשיקות וחיבוקים,

מכל הסבתות והסבים

ובשם כל שאר הנכדים שכל אחד מהם הוא מספר 1,

לפחות יום אחד בשנה,

ביום הולדתו...

 

מלכת הכיתה

מלכת הכיתה בת 70. הגברת שראיתי היום במרכול השכונתי, כבר לא מלכה. היא מזמן לא הילדה הכי יפה בגן. גילוי נאות - גם אני כבר מזמן לא. היא כבר לא מושא הפנטזיות שלי בלילות הארוכים של הטירונות; לא בעלת הציצים האולטימטיביים ותלתלים היוצרים כתר לראשה; כבר לא מציגה בחוף מציצים את הרגלים הכי ארוכות הצומחות מג'ינס קצרצר קרוע עד לסינקרס הכי אופנתיים שהכרנו בעשור וודסטוק המקורי.

המלכה שהכרנו, נראית בדיוק כמוני וכמוך, בני 70 פלוס מינוס. מי בכרס ומי על הפנים, מי בבוטוקס ומי בעפעפיים שמוטים, וכולנו רודפים אחרי הסידן החמקן והמפרקים מטיטניום החלופיים; אני הוא זה זה שנאבק כל יום בחדר הכושר בגרביטציה והתעגלות המותן ויש גם אחרים שהרימו ידיים ולא מוותרים על זוג הרוגלך באופציית ה"קפה ומאפה".

מה שלא ייחלנו לו, הגיע בבת אחת. חלום הבלהות של כולנו, בו אנו יושבים שמוטים בהמתנה מול חדר הרופא בקופת החולים ומחכים בסבלנות להיכנס אליו ולהתלונן על עוד תקלה בגוף המושלם שפעם היה לנו, ואחרי שבעים שנה מקרטע וחורק - זהו. עכשיו אנחנו פה . במסדרון. יושבים מול כמה חורקים בני גילנו, חלקם מוכרים לנו אישית, בטח למדנו ביחד בתיכון ובפקולטה למדעי החברה, רק תהרגו אותי, אין לי שמץ של מושג איך קוראים לכם, ובטח מה הסיפור שלנו.

את מלכת הכיתה שלי, אני לא אשכח. כלומר, אני זוכר בדיוק איך היא הייתה לפני חמישים וכמה שנים, וכשאנו חולפים מעדנות בכניסה לקפה השכונתי המשותף שלנו - אני עדיין רואה אותה בתלבושת האחידה, כפי שנחקקה אצלי בזיכרון פעם. בדרך לגימנסיה. בימים בהם זכרתי הכול. את טבלת מנדלייב וגם את הבד"ח של הפוגה מגיסטר. את רזי החשבון הדיפרנציאלי ומה עושים כשנדלקת נורה אדומה המסמנת שהלך לך הגנרטור במטוס ומעכשיו אין חשמל. פעם זכרתי היטב הכל - וזאת כנראה הסיבה שכיום אנחנו כבר לא ממש זוכרים. מיצינו עד דק את התאים הזוכרים. עכשיו המוח עובד עם תאים שבעיקר שוכחים, אם הם בכלל מתעוררים ועובדים על משהו.

הוד מעלתך - זה ממש לא מנומס לכתוב במפורש כי את כבר לא הכי יפה בסביבה, מצד שני - כשהיית הכי יפה בתיכון שלנו, לא חשבת בנימוס על כל המעריצים שלך שלא נולדו מושלמים כמוך, אבל ריירו מול הוד חתיכותך המחרמן דאז. המשכת הלאה עם הבן-של, שבמקרה היה לו גם רכב דו מושבי, טריומף TR6, עם גג נפתח, אתגר מעמדי שעקף בלי בעיה את הטוסטוס שלי וממש דרס את האפשרות שתשבי מחבקת מאחורי על ה"אופנוע" שלי, כשהגעתי לצלילי מנוע הזקס חצי כח סוס למסיבות ששי לצלילי קליף ריצ'רד, אדמו, שרל אזנבור ועוד כמה זמרי שירי ריקודים צמודים במועדון הנוער ב"ביכורי העיתים".

מצד אחד, אני ממעודדי הנוסטלגיה ושמירת קשר עם בני המחזור שלי. מאידך - לא עדיף לשמור בבטן את הזיכרונות של פעם? למה להתאכזב מפגעי הזמן או להתפעל מנפלאות הרפואה הפלסטית המותחת וממלאת באון כל לחי ומצח למלכה האם?

לעולם לא אשכח את מלכת הכיתה שלנו. חבל רק כי שמה נמחק מזיכרוני כבר כמה שנים. כשאני מנסה לשחזר את המצב עם חברי לספסל מכיתה א' ועד לי"ב הוא מנסה למנוע ממני להתבזות ולהסתכסך עם כל מלכות הכיתה בדימוס שלא בטוח כי יקבלו את הפוסט הזה בהבנה.

אז חבר יקר - תפסיק לפחד מהן כל הזמן. הכרזתי כבר בפתיחה כי אנחנו נראים הרבה יותר שחוקים מכן. עם ההכרה הזאת כבר התמודדנו. הרע מאחורינו.

מה כבר יעשו לנו? יתגרשו מאיתנו? לא יאהבו אותנו? יספרו לכולם עד כמה אנחנו היינו גרועים?

עברנו את פרעה, נתגבר גם על קליאופטרה.

אגב, הייתם מאמינים שהחבר'ה האלו בני 70?