עתיד אחר
על טיסת אל על 001 תהיה הערב משפחה אחת מיותרת. בטיסה ישירה מתל-אביב לשדה התעופה קנדי שבפאתי ניו-יורק תטוס לדעתי בטעות משפחה אחת, שבהחלט אין לה מה לעשות שם.
זוג הורים כבר לא צעיר, יפים, מצליחים, ממורמרים על שלא הצליחו כאן למרות שבאמת ניסו, ושני ילדים שעדיין לא התגייסו שממחר בבוקר יתחילו לחלום במבטא אמריקני. עוד שני ישראלים שהלכו לנו. ירידה אחת שהיא מיותרת לחלוטין, לפחות - מבחינתנו, הנשארים.
יורדים אינם נפולת. הם בטח שלא נמושות. הם פשוט מאוכזבי פרנסה, מותשי המרוץ לדיור, מחפשי הזהב בין העגלות במרכזי הקניות בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, קצרי נשימה בטארק למשכנתא אפשרית, המפחדים מהפיגוע הבא, הלומי הפקקים הבלתי אפשריים, החוששים מהדתה במערכת החינוך, בוגרי הפגנות בלפור והעומדים בצמתים ועל הגשרים, ניצולי תקופת הביביזם, מאוכזבי תנועת העבודה, המבוהלים מעוטף עזה שאינם מאמינים יותר בנפלאות כיפה ברזל, אלה שהבטיחו להם עוד אחרי מלחמת יום כיפור כי יונה עם ענף ועלה של זית תביא או-טו-טו את השלום, שבינתיים רק מתפייח על גבעות יש"ע, ועוד הרבה סיבות שאם מאגדים אותן לספר – מקבלים את האנטי אלטנוילנד הציוני.
מעל שלוש מאות נוסעים יהיו על הטיסה הזאת, ומתוכם אני בטח מכיר עוד שתיים או שלוש משפחות אשר דרכינו הצטלבו באחד הימים; "אהלן, מה העניינים, יורדים, אה?" שאר הנוסעים הם בוודאי יורדים שחוזרים שזופים מביקור מולדת חפוז, או "רק" עוד כמה יורדים פוטנציאלים הנוסעים להקים שם ראש גשר, לגשש ולהודיע לאחור, האם יפה היא הארץ המובטחת, כי הארץ שהשאירו מאחור לא מי יודע מה.
היה לנו חבר, וראו איננו עוד. בעצם זה לא כל כך טראגי, אפשר לחייג אליו בקידומת 001 וזה נשמע מאוד קרוב. בוטסאפ זה כמו תמיד, מקוטע במעליות וחלש במרתפים, אבל מה זה חשוב, העיקר ששומרים על קשר. כאשר יבואו לביקור , לבטח נהיה מראשוני המטולפנים ונשב ביחד שעות, מתקשקשים על הבלים מקומיים ושטויות חו"ליות. גם כאשר עוד חיו והיו פה במרחק נגיעה, לא התראינו בתדירות של מי יודע מה, אולם ההרגשה כי מתי שנרצה אפשר להיפגש, חיזקה את החברות.
אל תצפו לשמוע על סיפור ירידה מדהים, סוחט דמעות, מעורר התמרמרות נגד המוסדות; פשוט היה לנו חבר וממחר הוא יגור בארץ אחרת. רחוק כל כך שאפילו אי אפשר יהיה לקפוץ אליו לקפה, או לבקש ממנו שיעזור לנו להעביר את המקרר הקטן לקומה השנייה. עוד זוג שנמאס עליו השותף העסקי הישראלי הקבוע, אשר התחלק אתו בהכנסה באופן קבוע מן היום הראשון בו יצא מהפקולטה לעולם העסקים האמיתי. זה לא נורא לשלם הרבה מס הכנסה, אם יש לך הרבה מאוד הכנסה, אך זה איום ונורא לשלם מקדמות, קנסות, ריבית דריבית, ביטוח לאומי ומע"מ, כאשר העסקים אינם משגשגים.
בפקולטה למנהל עסקים נהנינו לשמוע את הפרופסור לחשבונאות, שאמר כי החלום שלו לשלם כל שנה מיליון שקלים מס הכנסה. בתאוריה זה נשמע נהדר – במציאות זה מאוד מעצבן, כאשר עושים לך ביקורת ספרים בעסק ומחטטים לך בכיסים ובנשמה בחיפוש אחר ממצאים מרשיעים, ומרתיח עוד יותר כאשר בסוף הם אפילו לא מתנצלים על המהומה והבושה שעשו לך בפני כל העולם.
מסתבר שזה לא משנה אם גרים בוילה בקרית אונו או בדירת שלושה חדרים בדרום נתניה; אין הבדל אם אתה נוהג בלקסוס מהמודל האחרון או יונדאי דפוקה ומקרטעת שחוגגת בר מצווה; ובחבר'ה שלנו נוהגים להחנות את הלקסוס בחניה המקורה של הווילה. באמת תודה רבה. אין צורך ביום סרט לאף אחד. כולנו הסתדרנו ובכיף. למרות זאת מסתבר כי ליותר ויותר חברים מתחיל להישבר. לא, איש לא השאיר אחריו ערבים מופתעים או חובות אבודים; להיפך, סגרו את כל ההתחייבויות ועוד נשארו להם רזרבות לפתיחת פרק חדש, בדולרים או יורו או באטים או ביטקויינים.
כאשר נשבר משהו מבפנים לא ישאירו אותך בארץ גם הקשרים מהעבר, חברי הצוות מהצבא, השותפים לסטארטאפ הראשון, החברים הטובים ביותר. מסתבר שהנימוקים והסיסמאות נגד הירידה נגמרו, ולחברים הקרובים לא נותר אלא לעזור לחסל את יתרת המיטלטלין שאין טעם להעבירם עד לארץ ה־110 וולט. יאללה חברים, שיהיה גם לכם בהצלחה.
מתברר, כי חברות זה דבר נזיל. לא משנה אם אתה מהטיפוסים השמרנים שמגדל חברים מכיתה א', הולך איתם לאותו התיכון, יש לכם מספרים אישיים עוקבים, הופעתם בפקולטה תמיד באותה רשימת ציוני בחינות ואתם ממשיכים להיפגש כל יום ששי אחר הצהרים למשחק כדורגל חברתי – ובכל זאת, תמיד אתה מופתע מחדש כאשר אחד החברים הללו פורש. אחד לטורונטו, אחר לאמסטרדם או בנגקוק, שלישי לעודד את ה"לייקרס" מקרוב. ישנם גם שעזבו אותנו מסיבות שאינן תלויות בהם אלא בשרי הבטחון, בכדור תועה או טיל אר.פי.ג'י., שקטע ברגע גם חברות בת שנים!
אז במקום לשמוח, שלמרות הכול הגענו רובנו עד הלום בשלום, אני יושב מדוכדך ומחכה לראות את הדרימליינר הכבד שימריא עוד מעט מערבה, נושא אותך ואת רעייתך, אשר גם אליה התרגלנו במשך הזמן, טס ולוקח אתכם לפאתי מערב, למשרדך החדש שב־120 ווסט ברחוב 34, ניו־יורק. ניו־יורק.
זהו. אפשר לשחרר חגורות. לשמור על מסיכה כל הטיסה. מיד יגישו לכם ארוחת ערב קלה. בעוד כשתים עשרה שעות תנחתו בארה"ב. מעכשיו מותר לכם כבר לחשוב רק בדולרים.
ופה , בקרב שמונת הקוראים הקבועים שלי, בין מי שנשארו למדינה הבלתי מובנת שלנו, תנסו רגע לספור בלב כמה חברי אמת שלכם כבר לא ממש גרים בארץ. יושבים בסן פרנסיסקו על המים. מצטערים שלא הצליח להם בהתחלה. כשכולנו היינו ביחד. משננים אידאלים ציוניים, מייחלים לשלום, עומדים במחסומים ומנסים לשמור על כבודם של השותפים הפוטנציאלים שלנו למציאות שמיום ליום הופכת להיות פה הזויה ובלתי מושגת. חולמים על עתיד אחר. שלא הצליח לנו.
דאם איט...
