יום שישי, 9 בספטמבר 2022

משכנות ירקונים

                 משכנות ירקונים


עיר הנוער. כך קראנו בשנות השבעים לבית העלמין בקריית שאול. כינוי ציני שעזר בהתמודדות עם מציאות הזויה. מלחמת התשה בתעלה, גיבורי הסיירות במלחמת המרדפים מול אויב חמקמק בכפיה המתחבאים בכפרים מאחורי נשים וילדים, לוחמים ערכיים שבקרב על טוהר הנשק ניצחו אבל האימהות שלהם בכו, ולוחמי '73 ואילך שבעבור מחדלי היוהרה של מפקדיהם הוסיפו שכונות חדשות לעיר הנוער והחברים שלי.

עשור מקולל בו כל משפחה, קיבוץ, שכונה היה חלק ממשפחת השכול ואנחנו לקציני נפגעים. שנה ועוד שנה, ואני כבר מכיר היטב את המצבות, של הנופלים ושכניהם, אחרי זה קברי בני המשפחה שעם השנים נפרדו מאיתנו ונקברו, מי בקבר צבאי בפורמט משרד הביטחון, קבר "רגיל" – כל אחד בסגנון שקבעו ילדיו או בני הזוג הנותרים, מי בזוגי, וגם בקבורת סנהדרין, החידוש ההלכתי להוזלת הקבר נוכח מצוקת הנדלן במגרשי בתי העלמין המתמלאים והולכים. כולם נקברים. לבד ממי שלא.

בבדידות, זוגיות או במגירה. מה זה משנה כבר. כולנו הרי בסוף מגיעים לשם. מי בחרב ומי בווירוס, מי בשיבה טובה ואחרים בתאונה, חלק מתים כצדיקים בשנתם ואחרים מדשדשים בייסוריהם בהוספיס. יאללה, הבנתם. כולם מתים.

בתי עלמין צבאיים, התודה הסמלית האחרונה שהמדינה נותנת לבניה שמסרו את חייהם למענה – אין כל חולק על כך, שהם סמל, זיכרון עולם לאלה שאינם איתנו, ובזכותם אנו כאן. למי שמסרו את נפשם למטרה נעלה. בהצדעה לכולם – לא על בתי הקברות האלה אני מערער, אלא על כל השאר.

אני לא פותח פה דיון על קדושת הקבר ותזמון תחיית המתים במהרה בימינו. עם מי שמאמין בזה, אין לי ויכוח. תמסרו דש למשיח ממני. אני פונה לשמונת הקוראים הנבונים שלי, שמוכנים לשקול אפשרות אחרת. פתרון אחר.

הרי ברור לכולם שעדיף לבנות דירות מאשר קברים. הקרקע נועדה להניב מזון ולא מצבות; תעשיית קדושת המתים לא ממש מוסיפה לתוצר הלאומי באופן מוחשי. את זכר המתים, אפשר להנציח בדרכים אחרות. איש איש ורצונו הוא. באגרטל אפר בסלון, בשריפת הגופה בוורנאסי הודו, בתרומת אברים או במסירת הגופה לתרגול הסטודנטים לרפואה. כל בחירה שלכם, היום כאשר אתם צלולים ואפשר לשכנע אותכם כי עדיף מלהמשיך לשכב במגירה בטונית בקומה חמישית אי שם בשיכון החדש הנבנה , משכנות ירקונים או אחוזות סגולה או קריית שאול עילית. זה באמת לא הולם כאקורד אחרון במסע החיים המכובד שלכם.

זה ממש לא חשוב. זוכרים את הנשמה ולא את החוליות הסדוקות והמתפוררות בעמוד השדרה שלנו.

חייבים להפסיק לאלתר את פולחני הקבורה וההנצחה, בקברי שיש מעוטרים, מוזליאון סלע בחלקה משולשת או מיני אנדרטה עם גלשן משיש לזכר הילד שטבע מגל ענק אי שם בקוסטה ריקה ושם נעלמו עיקבותיו.

מדי שנה, כשאני פוקד זכר קברי יקרים לי בבתי הקברות, אני נדהם לראות את יוזמות הבניה שם. עוד חלקות קברים, מוכנות למכירה, מהר הזיתים ועד קריית שאול. כל אחד בהתאם לתקציב המשפחתי ועומק האבל והכיסים של היורשים מוכי הצער, וכן, גם על פי רצונו של המנוח, לו רק הסכים לדבר גם על הנושא הבלתי נמנע הזה עם ילדיו.

הנושא באמת רגיש. מתנצל מראש אם עכשיו זה לא הזמן לדבר על בחירה רגשית משמעותית עבורכם. שכול, אבל, אסונות ומגיפות - הם לא באמת הזמן לדבר על בחירת קבר אם בכלל. אבל מתי בארץ יש פסק זמן רגוע בו אפשר לפתוח הנושא?

יש לנו ארץ קטנה. עם שפם. ואם לא נפסיק לכסות אותה בשיש, תהיה לנו ארץ קטנטונת בתכריכים...



לחיות טוב בבועת TLV

 לחיות טוב בבועת TLV



נולדתי בבית חולים אסותא, במקום ממנו רואים היום את השקיעה הכי יפה בתל אביב, אם אתה גר בקומה 20 ומעלה. למדתי ביסודי בבית ספר דובנוב, שם ההורים שלי שילמו/תרמו/ נסחטו למימון אולם ההתעמלות, להלן היום קפה מסעדה "דובנוב 8". לאסיפות הורים בבית הספר הגיעה הסופרת והעיתונאית פחות פעמים מאשר פקדה את המוסד של האחים ש. שפועל כיום באולם ההתעמלות שלנו.

תל אביב סיטי, העיר הכי יקרה. ללִִבי ולכיסי. יעידו האמיצים שממשיכים להתעורר כל בוקר בלב העיר, לקול מצהלות קבלני התמ"א וקודחי הקו האדום, ירוק, סגול. יקטרו בקול גם כל מי שחייב רכב בכדי להתפרנס, להתנייד, להתפנות לחדר מיון אם יידרס על ידי רוכב אופנים שליח בתכלת טורקיזי, שגם הוא גר בתל אביב רבתי, ונהנה מהסבל הבלתי נגמר הזה.

עיר שלא נפסקת בירקון, באילון, או בכיכר השעון. עיר עם שכונות קצת יותר נסבלות, בשוליים, המיועדות לאנשים כמונו. עם שתי מכוניות, חדר נוסף לנכדים, וגם משמרטפים על כלב שהשאירו הילדים, שעברו לגור בפלורנטין או בגואה שבהודו - אבל השאירו בדירת ההורים כמחסן את הגלשן, מערכת התופים, בגדי הסקי , סנאו בורד ישן וגם אופני שטח שלא נכנסים אצלם לצינוק התל אביבי ששכרו בששת אלפים שח לחודש, ועדיין מביאים אלינו את הכביסה שלהם כל שבוע כי לא נשאר להם שקל פנוי.

מי שבנייני הבאוור האוס לא עושים עליו רושם, ביחוד כשהביוב קורס, החשמל מקרטע ומעלית יש רק כתוספת המכערת את פנינת הארכיטקטורה שהפכה בשנים האחרונות לחרבת תל חולדאי. אנחנו אנשים רגילים המתענגים על בית סתמי, אקוסטי, הדורש רק כמה נגיעות שפריץ טיח מרעננות מדי כמה שנים ככל שוועד הבית מצליח להתארגן; עם שכנים כמונו, מתאמנים על הפסנתר אחרי ארבע ,לא עושים על האש במרפסת אלא בהתראה בוטסאפ הקהילתי - ואם יטפטף להם זרזיף משקית הזבל היומית, לא יתביישו וינגבו אחריהם לפני שגברת כ. תפרסם את תמונת השלולית במעלית המרשיעה לידיעת כל השכנים, עם שביל טיפות חשודות המובילות למפתן בייתנו. כפי שאמר החוקר האגדי הולמס: "אלמנטרי וטסון וגברת כ."!

הרגעים הקשים בחייו של תל אביבי מצוי הם כאשר עליו לבצע משימות ברחבי העיר. מילא לנהוג, אבל גם לחנות? לביקור של חמש דקות אצל רופא עור בבית הרופאים באזור הסינמטק, צריך לשריין יום לימודים ארוך. אני מכיר הסביבה. זה מול התיכון לאומנות. לשעבר עירוני א', שם קרה הנס הפדגוגי והצלחתי לקבל תעודת בגרות, גם שרדתי את חוג ריקודי עם מבלי לפצוע אף אחת, וגם לאבד את בתולי. אבל זה לסיפור אחר. בוודאות אני יודע שאין שם חניה. לפחות לא במחיר שפוי. אז צריך לחשוב אחרת. בועתית.

לאחרונה הפכתי להיות לקוח קבוע בשרותי באב דן. שרותי הסעה שיתופיים. אפליקציה חמודה שמתעניינת לאן אתה צריך להגיע? מתי נח לך ? וקובעת איתך פגישה בתחנת אוטובוס הקרובה לביתך. זהו. בשעה היעודה מגיע מיניבוס שחור, נפתחת דלת חשמלית. הנהג אומר לך שלום שלמה, וזהו. לא צריך לשלם, זה יורד מכרטיס האשראי. לא צריך לחפש חניה ביעד. הפסקנו לקבל דוחות חניה ובטח שלא משלמים על חניונים. פשוט נכנסים לבועה השחורה ומגיעים ליעד, כשהנהג נפרד ממך בידידות ,"שלום שלמה, יום טוב!".

אהה, ובחזרה? דומה. האפליקציה לא תשאיר אותכם בעיר. ימצאו עבורכם את הנסיעה הכי זמינה וקצרה ליעד הבא.

במיניבוס יש כללים. אין מדברים בטלפון. אפשר ומומלץ לשמוע פודקסטים. בימי הקורונה הישיבה מדוללת חברתית. והמחיר? באמת זניח. לאזרחים וותיקים המחיר עוד יותר חסר משמעות. 7.5 שח מרמת אביב לדרום תל אביב...

אכן בועה. עדיף על תחב"צ וגם בטוח יותר מאופנוע.

ממליץ בחום.

קרדיט לציור המטרופוליטין - ARTMIAMI 2022

יום רביעי, 7 בספטמבר 2022

אורחים של האפיפיור

 אורחים של האפיפיור




שונא טרמינלים יחיה בכיף. לא ממש חשוב לעבור את המסלול המוכר שמתחיל בשאלה "ארזת לבד?" ועובר דרך כל תחנות החובה בדרך הייסורים עד לטיול הקסום שחלמתם עליו במחוזות שמעבר לים. כאילו מה, בהרי יהודה כבר טיילתם? זה קרוב מדי, יפה לא פחות, קצר מועד, בערב כבר חוזרים הביתה, וזה שלנו. בשקלים.


במקום בו חזר הביתה ארון הברית שנפל בקרב בידי הפלישתים; בשדות בהם שמשון היה גיבור, נולד להיות גם הוא כנזיר ארוך שיער בין צרעה לאשתאול; שם חלק את חייו עם שלוש נשים - האחת אשתו הפלישתית עלומת השם, השנייה - הזונה הבוגדנית שלו, ולסיום דלילה הקטלנית שקצצה את מחלפות ראשו; בסמוך למעיין בו תמר המקראית גנבה זרע מהחותן שלה יהודה, אירוע זנותי שבזכותו זכינו להכיר את דוד המלך לדורותיו, חצי שעה מתל אביב. פה לכל אבן יש סיפור אישי מעניין, מקראי, היסטורי, סקסי, אלים, דתי - ממלחמות ישראל הקדומות ועד האחרונות לעצמאות ישראל.


כשהמדריכה, כן - הצטרפנו לטיול חד יומי מאורגן, מזינה אותנו בסיפורים מקומיים, בראש אצלי רצים עוד הרבה סיפורים על המקום בו אבותינו הפכו אותנו לפני שלושת אלפים שנים, מעוד שבט נודד לאור לגויים, ולימים - מאוסף קהילות של יהודים מזוקנים נרדפים ומפוחדים באירופה, למדינה עצמאית ציונית חזקה ועשירה של הרבה בעלי זקנקנים היפסטרים מסוגננים אופנתיים.


אז לא טיפסתי בעקבות לוחמי מבצע נחשון למשלטי באב אל וואד, ולא חיפשנו עוד סיפורי נוסטלגיה מהתקופה המקראית. ביקרנו במספר מנזרים באזור, מפעלי התיישבות חוצי גבולות שאפשריים רק בארצנו. מה שנשמע כהתחלה של בדיחה קלאסית, הוא המציאות המקומית. מסדר נוצרי, רוכש כחוק אדמות כפר מוסלמי שמתפנה מהמקום, שולח קבוצת נזירים.ות נחושים.ות, המארחות קבוצות תיירים סקרניים של יהודים-ישראליים, הבאים לשמוע איך חיים בתפילה מתמדת, עבודה סדורה במחזור יומי קבוע, עם חיוך ואמונה, וממש בלי WI FI . אפילו לא קו אחד במד הקליטה...


הפוסט הקודם היה על ביקור במרתפי כנסיות העיר העתיקה בירושלים, עכשיו אני משתף אותכם בסיור על עולם הנזירוּת הקסום שאירח את עולי הרגל בדרכם ממישור החוף, בואך ירושלים, ונמצא פה בסביבה מימי הצלבנים ועד היום, ובתקופה האחרונה בפתיחות רבה המונחית מלמעלה כלפינו היהודים. אז זהו. זאת הכול מתוך סקרנות וגעגועים לדברים האמיתיים בשכונה הזאת. ריחוק מהבלי הפוליטיקה העכשווית, בה צולבים אותך הרבה לפני שאתה מגיש מועמדות להיות "מלך היהודים" כפי שעשו לצלוב הידוע ההוא.


בין היין והגבינות ביקב מוני שמוכרת משפחה נוצרית-ערבית גלילית, לריבות שרוקחות הנזירוֹת הקתוליות וארוחה מזרחית-ישראלית במסעדת "אמא" העממית שמומלצת בקריית ענבים - ביקרנו גם את הכומר-החברותי אוליביה מאבו גוש. הוא חבר של כולם. מכיר את צמרת המשטרה ועם הרבה חברים בקרב חיילי צה"ל הצעירים שעברו אצלו טבילת הכרות עם הלכות הנצרות ונעים זמירות. תענוג לשמוע את קולו באקוסטיקה המדהימה של אולם התפילה הצלבני המקורי, שולט בשירים ישראליים, בלי כל שמץ של הטפה או רמיזה להדתה בכיוון הנוצרי. איש יקר ואוהב את ארץ ישראל, ובזכות זה גם זכה להיות בעל אזרחות ישראלית בנוסף להיותו צרפתי מלידה.

שוב, כיף להיות תייר במרחק פחות משעה מרמת אביב ובלי צורך לעבור בדיוטי פרי. חזרתי הביתה עם מסר אופטימי ששמעתי מהנזירה אביגיל מבית ג'מאל. כשנפרדה מאיתנו ציטטה משפט הוליוודי מוכר: "הכי טוב, עוד יגיע."

אמן.


יום ראשון, 4 בספטמבר 2022

My first byline

 My first byline

שבת גשומה הבטיח החזאי. שבת שקטה תכננתי לנו. לכלניות הספקנו אתמול. לירוק הנגב המערבי האין סופי אני מתגעגע. המסעדות במרינה האשקלונית יחכו לי לטיול הבא - אבל לריגוש הזה אף אחד לא הכין אותי. מצאתי את הקטע העיתונאי הראשון שפרסמתי, תחת שמי, בגאון ובביטחון, בעיתון הנוער "הארץ שלנו".

 בלי קשרים או הבן של; כתבתי, שלחתי מעטפה בדואר, וראו זה פלא - הקטע פורסם וזהו. 
עיתונאי נולד בגיל 12. בפעם הראשונה שראיתי שחור על גבי עיתון שמודפס -  מאת שלמה אבידר.
הנושא ממש לא חשוב. התחקיר שולי, לא היה לי מושג בנושא גידול דגים למעט אקווריום עם מספר דגים שקבלתי כפיצוי מאבא אחרי שהפכנו למשפחה חד הורית, אבל היה הרבה בטחון עצמי. לכתוב על הנושא, ולגרום לקוראים להזדהות עם הדגים, עם מגדל הדגיגים שמאכיל אותם פעמיים ביום, ומלווה אותם בדרכם האחרונה לכיוון האסלה אחרי שכולם, שחו את הטנגו האחרון שלהם, צפים מתים למרות כל הדאגה והטיפולים השוטפים. משט הפרידה של דג נוי הוא דרך כלל בציפה על הגב, בדממה.
56 שנים אחרי, פתחתי מעטפה שכנראה אמי ריכזה בה מכתבים ישנים, גלויה שכתבתי בלונדון מטיול הבר מצווה שלי בלעדיה,ציור ראשון שלי מהגן, כמה מכתבים שרשמתי בצבא הביתה ואפילו טקסט שלם שכתבתי למופע סיום כיתה ח' לכיתה המופרעת שלנו בביה"ס דובנוב. בין הניירות מצאתי גם את המאמר הראשון שלי. מרגש וחשוב. קופסת פנדורה של זיכרונות מרגשים שלצערי כבר לא אוכל לחלוק אותם עם מי שגזר ושמר אותם עבורי.
אגב, הקריירה שלי כעיתונאי צעיר הייתה קצרה ביותר. לקח לי הרבה שנים לאסוף את עצמי ולהבין כי בסיבוב הזה, כתיבה עבורי היא חלק מהמימוש העצמי. בלי מטפלים, יועצים או פקולטות. כמו שאחרים שולטים על רחבת הריקודים, אשפים במטבח, מציירים או ממציאים טילים, מטפלים בזולת בחמלה והצלחה - תנו לי מקלדת ואניף עבורכם את העולם...
טוב, אולי נסחפתי, אבל בטוח שכתיבה עדיפה עבורי מגידול דגי נוי.
מיד יחל הגשם. נתכרבל במעמקי הנטפליקס או בין דפי הספר התורן. ובלבבי אומר תודה. על רגע הנוסטלגיה הפרטי שלי, לאוצרת המשפחה שפתחה עבורי את מעטפת הפנדורה עם זיכרון אישי מרגש, מהימים שבהם למרות שהמורים נתנו לי רק ציון 7 בחיבור, ידעתי עמוק בפנים שבערוב ימי אשתפר ואפרסם חיבורים הרבה יותר טובים...

קרדיט לציור - ARTMIAMI 2022
קרדיוט למאמר - הארץ שלנו ז"ל...




450 גרם קטלניים

 450 גרם קטלניים



כאב עמום באזור הסרעפת. בחילה קלה שמחייבת להזדקף במיטה ולרסן את הדחף להקיא. גל צריבה חריפה במעלה הגרון. הרהור נוסף על רצוננו לחיות יום נוסף. ארבע בבוקר, וזה רק מתחיל עכשיו. 

בשלב הזה ברור כי הלכה  השינה. מנסה להיזכר איזה כדורי הרגעה יש בארון התרופות. על איזה מדף היא הניחה את חבילת טבליות הפלא שהבאנו מארה"ב לאחרונה, איזה טעם יש לקחת כדור אם אתה עוד שתי דקות עלול להקיא את כל תכולת הקיבה. אולי זה הזמן להעיר אותה. לפחות שתדע מה עובר אצל השותף שלה למיטה, בקרב ההתשה המתמשך, מול החלשות הגוף בניסיונות לשמור על חזות רגועה, כי ההצגה חייבת להמשך.

שתי דקות עוברות. עדיין אין אירוע. גל נוסף, חלש יותר, עולה לנו במעלה הגרון, ונעצר שוב. אין ברירה. צריכים לקום לפני שיקרה אסון. לא בא בחשבון. כתמים על מצעים מכותנה מצרית שנארגו במיוחד למלכה הפרעונית ולאלמנה לעתיד השקועה בחלומותיה שתהרוג באמת כל מי שיזהם את ממלכתה, גם אם ישרוד את הלילה הזה.

מי היה צריך את הארוחה הזאת? לא מספיק לכם בילוי בתיאטרון? מתכנסים בחברותא, צופים במחזה ישראלי מעורר שיחה אינטליגנטית, שותים ביחד כוס תה או יין בניחותא בקפה הקרוב למגרש החניה בו אפסנתם את הרכב, ואי שם לקראת חצות מתפזרים מנומנמים הביתה לשינה ערבה, רגועה, ומנסים להבין את המחזה - מי באמת עצר את הטנק הסורי בשער קיבוץ דגניה?

בישיבה בכורסת הטלוויזיה האישית, במרחק כמספר צעדים מחדר השינה, אחרי כמה כוסות מים עם כוס חלב להרגעת הצריבה המאמללת בגרון, אפשר לתחקר את רצף הטעויות שנעשו לפני האירוע המאמלל הזה.  למשל - אפשר היה לוותר על הכריך  הגדול לפני ההצגה. כאילו מה, הרי לא הייתם באמת רעבים. סתם כריך, עם חרדל ומיונז  בנדיבות לעטר את שלל פרוסות הרוסטביף שימלאו את הבטן וינחמו את תחושת האובדן. אוי אוי אוי. אז לקחו אותנו להצגה במקום לארוחת ערב במסעדה. שעתיים של דממה, בלי פינוק אורלי מתוק או תרגול מלתעות על קערת סלט עלים אין סופי.

אחרי ההצגה, כשנכנסתם לשתות קפה ביחד, לא באמת היה צורך לקרוא את התפריטים. קפה זה קפה, לא צריך להציץ ברשימת המנות ובטח שלא להקשיב למארחת כי הערב יש להם כמה מנות ב"מיוחדים", רשימה שהיא תודרכה לשווק נמרצות הערב. 

ונניח שמזמינים את מבחר הסלטים עם כמה פרוסות פחמימתיות - אם היא שואלת, "ומה לעיקרית?", אפשר לומר - לא תודה, באנו רק לנשנש; וגם, אם יש זוג ממש רעב - בכיף. שייהנו, זכותם. נארח להם חברה ואם ממש צריך נרים לגראפץ' אחרי. תמוה, למה זה מעורר את התאבון הרדום אצל כולנו? מי בכלל פנטז על לאזניה מוקרמת בשעה אחת עשרה בלילה? איך קרה שמכוס קפה עם סויה בצד -  אני מוצא את עצמי עם סטייק של כמעט חצי קילו על הצלחת וערמת מטוגנים לצידו?

מתכון קטלני שבא להצדיק את פתיחת המחלקה קרדיולוגית ג' בבית החולים האורבני, מקום בו נפגשים בסוף כקינוח כל הקרניבורים, מכורי כת הקיטוגניה, חדי קרן גרגרנים חסרי שובע ואנשים חסרי אופי, שאחרי מנה שכזאת מוצאים עצמם באשמורת השלישית, צפים בלב ים של הרהורי חרטה ושבועה שלעולם לא עוד, נשבעים שאין אף סטייק ששווה את תחושת הקדם אירוע לבבי, משהו נורא שכבר עבר עליהם ולא ברור איך שכחו מה קרה בפעם הקודמת כשחגגנו בחתונה שנערכה באולמי "פילה מניון ללא הגבלה" , אנשים רציניים שהבטיחו אחרי התאוששות מפתיעה מדום לעד, כי זה לא יחזור על עצמו, זללן חסר מעצורים קולינריים כמוני...



קרדיט לפח - מוזיאון פופ אפ תל אביב 2022 ברחוב פנקס