עקיפה מימין חוקית
את נתיב הדרך הנוכחית לירושלים בחרו בחיפזון ובלי יותר מדי תכנון. בשלהי המאה ה-19 הקיסר הגרמני פרנץ יוזף החליט לקפוץ לביקור צלייני, הסולטן התורכי נלחץ, מהנדס המחוז העות'מני פחד שיערפו את ראשו, כך שאנחנו (המשתמשים בכביש מספר 1) בסופו של יום נשארנו עם כביש צר, צפוף, מעצבן - כביש שאינו מכיל את הקיסרית הפרטית שלי ואותי כשבחרנו לעלות לעיר קודשנו באמצע השבוע לעוד סדנה שתעשה אותנו לישראלים טובים יותר, מחויכים יותר ובעיקר שמנמנים יותר בזכות כל המאפים הירושלמיים, העוגיות בפינת הקפה, הצ'ייסרים הרבים בבר של אדום, והגרגרנות של החתום מעלה.
נחזור לכביש 1.
שערורייה.
אין לי טענות לגבי הפקק. זה מה יש. הסולטן בחר בוואדי כציר התנועה ולא על גב ההר כמקובל, ובלתי אפשרי להרחיב עכשיו את הכביש בכדי שיכיל את כל התנועה, עונש המודרנה שמותח את הנסיעה לכדי שעתיים מגוש דן בואך מגדל דוד, דרך מנהרות כביש 16 החדשות שלעדיהן כנראה לא היינו מגיעים כלל העירה וסובבים לאחור.
שוב, לא זה הסיפור.
אתה תקוע באוטו. עוד באילון נגמרו לי נושאי השיחה. כל אחד ברכב, למעט הנהג, עסוקה בנבכי הטלפון שלה, ואני לא מפסיק לקלל ולהתחרט שבחרתי לצאת אחר הצהרים לירושלים בתמימות תחבורתית האופיינית לדור שלי. לא הגיוני שהווייז חישב שעה וארבעים לירושלים. הוא בטח טועה. נכון הייתה טעות. זה לקח שעתיים פלוס.
את הקריזה לא קבלתי מהפקק אלא מאלו שעקפו אותי בשול מימין. לא בריון ממונע ולא חבר פזורה שלא מכיר במשילות על הכבישים. דווקא בחורינו הטובים. שומרי החוק. שוטרים שעושים עבודתם בנאמנות, רק שעבודתם היא להעביר מכובדים ונכבדים את הפקקים בלווי סירנות, צ'קלקות, אופנועני משטרה והרבה מהומה, לחסוך זמן למי שיושבים בירכתי האאודי השחור המפואר, ב SUV הרשמי של אנשי "המשרד", של בחורינו ביחידת המאבטחים, או רכבים עם לוחיות רישוי דיפלומטיות עם חסינות מלאה מעמידה בנתיב בסבלנות, כמוני.
כל כמה דקות אני רואה במראה האחורית כי להקת מכובדים נוספת ממהרת, כשלפניה מספר אופנוענים עם דגלי המדינה שמתנוססים בשולי האופנוע, וכך הם דוהרים במהירות מסחררות על השול הצר, מסכנים את "היושבים הפשוטים" ברכבים, מממשים הלכה למעשה את האישום "נהיגה מסוכנת", נדחפים בין הנתיבים בהעדר שוליים, וממהרים בדרכם לעשות כלום.
לא תשכנעו אותי כי זמנם יקר מזמני. אין שום דבר שלא יוכלו לעשות מהמושב האחורי של מכוניתם, למעט אולי מלהגיע לאספת בחירות בו ינאמו ויבטיחו כי בקדנציה שלהם לא יהיו פקקים בבאב וואד.
אישית ספרתי כעשרים אופנועני משטרה העסוקים בלווי אח"מים ועוד כעשר ניידות. וזה רק בדרכי האיטית לירושלים. שוטרים שכנראה חסרים נואשות לאכיפת חוקים ומשילות משטרתית באשר יבחרו.
המפכ"ל המשטרתי, השר לביטחון פנים, שר.ת התחבורה, ועוד רשימה ארוכה - כולכם הביתה. מי שנדחף לפני בתור בטיעוני שווא, שישב בבית ויחשוב טוב טוב איפה טעה.
אבל הנהיגה המעצבנת הזאת לא ממש הרגיזה אותי. החלטתי לנשום עמוק ולהמשיך. להנות שוב בעיר האהובה עלי, שבכל פעם חושפת בפני טפח תיירותי נוסף. למשל הרחבה הקסומה של שכונת מחנה ישראל המסתתרת מאחורי מלון WA המפונפן בלב העיר.
יאדה יאדה יאדה, סליחות בסוף הערב בבית הכנסת הספרדי בנחלת שבעה, הכרות עם נפלאות שכונת מחנה ישראל ובעיקר געגוע למה שמקוצר הזמן ועומס ההרצאות לא הספקנו - דוכני החלווה בשוק מחנה יהודה, שעם כל הכבוד למעורב הירושלמי הקלאסי או לבייגלה בשומשום בשער יפו - אני שפוט של חלווה. סוג של אורגזמה אורלית חלקית למי שעוד כוחו בלשונו, ומותניו עוד לא גולשים בשצף מעל לחגורה, ותוצאות בדיקות הדם שלו לא מעוטרות בכוכביות ופונטים אדומים המדגישים את הסוכרים, השומנים ומקצרי החיים אותם צברנו בטיולים קולינריים קודמים.
למחנה יהודה לא הגענו. בחלווה לא נגסנו. בעיקר החכמנו רבות במכון "שלום הרדמן", אבל לא על זה רציתי לשתף.
רגע לפני הנסיעה הביתה, במלון המלכים הירושלמי, כשהחברים קוראים עבורי קריאה אחרונה בחדר האוכל במלון כי ההרצאה מיד מתחילה - אני מגלה בפינת היכל הסלטים, הלקרדה והשקשוקות, שולחן קסום עליו מגוון גושי חלווה בכל הצבעים וגווני הסוכרת, עם פיסטוקים או רק נטו חלווה טהורה, חלום מתוק שמקוצר זמן הוא גם גן נעול. פרסתי לעצמי קוביית חלווה זעירה טו-גו, מעדן שהוא מלך הטעמים של ירושלים, מבחינתי. נגיסה אחת ואני בטריפ קצר מועד. וואוו!
בעצם, שיעקפו. לאן אני ממהר? מאמי, אולי מחר נעבור בשוק מחנה יהודה לנשנש חלווה?
