אחים נבחרים
אחים. הבונדינג הכי חזק שיש, הכי מתמשך, הכי אחי.
אחיות לא היו לי, כך שחוויתי רק אחים, ואין לי בסיס להשוואה מה עדיף. וכפי שזה נראה כרגע - אולי עדיף בלי.
אנחנו ממש לא דומים. האחים שלי. שלושתנו מאותה אמא, שכנראה לא הייתה ממש דומיננטית וכל אחד מאיתנו בחר להיות דומה בעיקר לעצמו. טוב. ברור. היא כמעט ולא נראתה בבית, מבחירה. אנחנו אולי יותר דומים למטפלת אילנה שגידלה אותנו, כל אחד בזמנו, בבית הגידול שלו, במסגרת קצת שונה – אבל בסגנון בישול טריפוליטאי ששלט אצלנו במטבח המאוד מיוחצ"ן, ממנו בעיקר יצאו עשרות ספרי בישול הרבה לפני רות סירקיס ובטח טרם משחקי השף.
אילנה הגיעה אלינו מלוד כבחורה צעירה על תקן "פיליפינית" שלאורך השנים בחרה שלא להתחתן ואנחנו היינו כמו הילדים שלה. היא נשארה צמודה לאמי, גם כשהחליפה בעלים, ועזרה לה לגדל את אחי עד שגדל ולא היה יותר צורך בעזרה בטיפול בבית, שהתפרק שוב ושוב, לא בגלל המטפלת.
אחים, הדבר הכי טוב שיש, ואם זה לא מצליח – אפשר לבחור אחים חלופיים ממבחר החברים אותם אנו אוספים במסדרונות חיינו. זה לא פלא כי מטבע הלשון הכי חם שיש, אצלנו וגם בשפות זרות זה - אחי. אחים בדם, אחים לנשק, אחים לצרה, אחים בני עיר, אחים מוסלמים, האחים החופשיים (בטח יש כזה) האחים בלוז ואחים לחלב שחלקו אותה מינקת, מסעדת האחים וכפר אחים. לכולנו יש אחים, רק הם לא תמיד מרגישים כך, ביחוד כשאתה צריך אותם לצידך.
אחד המשפטים הקשים במיתולוגיה משפחתית פולנית מקובלת הוא שחברים אתה בוחן בעת צרה ואחים אתה מגלה בחלוקת הירושה. אז אצלנו לא ממש היו מחלוקות כך שלא היה על מה לריב. כנראה שאצלנו זה משהו אחר. לא רבים, רק כל אחד מתפלל בבית הכנסת שלו, מגלגל את הג'וינט עבור עצמו, אוכל את המצות בסדר פסח בחוג משפחתו הגרעינית ועולה לקבר של ההורים בשעה שמתאימה לו, ביחוד בשעה שלא יפגוש בה את שאר האחים. אח אחד אני רואה פעם בשבוע. בתוכניתו בטלוויזיה. אח שני אני שומע כמעט כל יום. ביו טיוב באלבום חדש כשרוני ביותר שמנציח את הגיגי חייו המורכבים.
כך שאני בקשר איתם. הם פחות.
אבל אולי הם קוראים אותי כל יום בבלוג שלי...
אחרי הרבה שנים שבסופן הבנתי שזה לא ילך. אם לא אלקט לי אחים מקרב החברים – אישאר בן יחיד ומשועמם, אספתי את המיטב. חבורת אחים לטיולים, אחים לסקי, אח ל-4X4, אחים לפרלמנט צהרים ואחים לסיור מבשלות ויסקי, אחים לפוקר, אחים לניגוב חומוס בגליל ואחים נבחרים איתם אני חולק את התחושות הפרטיות באמת שלי על כך שאני מרובה אחים ועדיין מתגעגע לאחים בדם שלי.
יש לי אח שאיתו אנו עולים לרגל ביום השנה לבקר את אבא שלי בקריית שאול. אחרי הדלקת הנר על קבר המג"ד אני הולך אתו, ואנו מדליקים נר על קבר הוריו, שמעולם לא פגשתי אך אני מכיר היטב את הסיפורים על ילדותו בצל אבא ענק ואמא חולנית בערוב ימיה. יש לי גם אח איתו אני שותף בלבטים לגבי העתיד בחלומותיי להיות אוליגרך לפחות פעם אחת, אח שאומץ בין השאר כי גדל באותה שכונה בה גם אני גדלתי והוא מכיר את רזי "גינת דובנוב" ואכל גרעינים שחורים במלח בקיוסק של נתן, הבן של שושנה. אחי האלמן שלא רבתי איתו מעולם ואנחנו שותפי סוד לעד, על אהבותיו להיכרויות מזדמנות שבעיקר מתקשות להתמודד עם געגועיו ל"גיסתי" המנוחה שכנראה תלווה אותו עד שיפגשו בגן עדן בעוד שנים רבות. ויש את האחים מבית הספר היסודי, שאין לי איתם שום דבר משותף עכשווי לבד מזה שגדלנו ביחד ונשארנו מחוברים עד היום, ובכל מפגש אני מרגיש כאילו חזרתי במכונת הזמן לפעולה ב"צופי דיזנגוף" ולמשחקי הסטנגה בחצר בית הספר צייטלין בששי אחה"צ, בימים שלפני שהרסו את צריף הספרייה העירונית והקימו את היכל ספריית בית אריאלה.
אח, אח - כל אחד והאחים שלו, העונג המשפחתי, הקשר אליו נקלעתם שלא באשמתכם, החיבור הגנטי והזיכרונות המאחדים שלפעמים לא שורדים את משחקי השף של החיים, המנות שבבישול עודף והזמן על המדף מאבדות את הטעם והקשר בין הילד שאיתו חלקתם חדר בילדותכם לאיש הנרגן שלא ממש כיף לשבת איתו ומשפחתו בארוחת ששי.
