טעון תיקון

 

הכול מחשיך, התמונה מטושטשת, התקשורת מגומגמת, כבר לא יכול לבצע שום פעולה משמעותית, הכול נעצר באמצע, לא שומע כלום, זהו. זה הסוף. נגמר.

כשיצאתי בבוקר מהבית, ידעתי כבר זמני קצוב. צפוי עוד מעט לקרות מה שקורה עכשיו. תחושה של סופניות מלאה. נורא. דווקא עכשיו. כל כך רציתי לומר לך ש... וטרח. נגמר. באופן שאולי היה יכול להיות צפוי.

אילו רק הייתי עוקב אחרי, אילו הייתי עוצר לפני כמה דקות , נח קצת וטוען את המצבר בטלפון הארור הזה שעכשיו החליט לשבוק חיים, אילו היה שקע טעינה זמין, קיבינימאט – איך החיים שלנו נעצרים לפתע בגלל בטרייה אחת קטנה וחלשה.

גבר פעם היה נמדד בכוחו הפיזי, בהתמדה, כוח רצון , אינטליגנציה ובסוף גם קצת חוש הומור. היום, במאה ה-21, הכוח היחיד המוערך הוא היכולת שלך למשוך עם הבטרייה כל היום. לא משנה כמה אני מנסה לתכנן, להתחבר לשקעים, לבטרייה ניידת, למטען ברכב ולשקע הטעינה ברכבת – תמיד אני איפה שהוא באמצע היום רואה כי אני סביב ה-20% בטרייה, וזה לפני הזום עם ארה"ב...

איך השתנו לנו החיים, ממש בלי קשר לקורונה. מרגע שאתה יוצא מהבית, צריך לדאוג לנקודת הטעינה הבאה. לא מבין איך לא הוציאו כבר תקנה שתחייב כל בית קפה ומקום ציבורי לחבר לכל שולחן או עמוד בכניסה, שקעי טעינה, להקל לנו את הלחץ, עד ההתרוקנות הבאה.

בפגישות חברתיות אני באמת מעדיף כי כולנו נהיה עם טלפונים הפוכים. זה יותר חברותי, יותר מנומס, ופחות מרוקן את כוחות הטלפון. עכשיו אפשר יהיה להשאיר הטלפון בעמדת הטעינה בכניסה, וכך נזכה למאה אחוז תשומת לב, ויותר חשוב – לא יהיה ליצן תורן שמקריא בדיחות מהטלפון, כאילו לא קראנו את אותה בדיחה בבוקר בשירותים בהפצה הראשונה שלה.

מי צריך תקשורת נתונים סלולרית דור חמישי ויותר, אם הבטרייה שלי שואפת לאפס כבר שעתיים אחרי שנפרדה מהשקע הבייתי? הבו לנו סוללה חזקה עם טלפון דביל, שנוכל להתרכז בדברים החשובים באמת במהלך היום, לא רק מטענים, אלא גם תכנים, שיתנו לנו את טעם החיים, ואוכל להתקשר אליך כמה פעמים ביום, להזכיר לך עד כמה אני אוהב אותך....

20, 120 או 720 אורחים

 

כמה אורחים זה יותר מדי?

כמה אורחים זה מינימום לעריכת אירוע מכובד?

למה אני צריך להזמין את קרובי המשפחה שלי מדגניה ב' שלא נפגשנו איתם שנים להשתתף בחתונה של הבת שלי, שלא מכירה אותם בכלל?

האם אנשי תעשיית האירועים לא מובילים אותנו לניפוח שמחה קטנה ומשפחתית אינטימית לאירוע המוני, מגעיל, ראוותני, יקר ולפעמים גם פלצני עד גועל?

איזה הגיון יש בהאבסת ארבע מאות אורחים בשעה 11 בלילה במגשי סטייקים ומבחר מעדנים שרק יגרמו לכולם לחוש בתעוקה קרדיולוגית עם חששות מאירוע לבבי מתקרב, אחרי שינסו להירדם בביתם, אם רק יגיעו בשלום ויצלחו את כל הינשופים המשטרתיים בדרכם לביתם?

האם לא למדנו בימי הסגרים והקורונה כי מעט זה איכותי, כי עשרים איש זה מספיק, כי אנחנו לא חייבים לדפוק הופעה אישית באירוע שאתה ממש לא מכיר את החתן כלה, והסיכון של 5% הידבקות הוא ענק לעומת האפשרות להישאר בבית, לאחל לזוג הצעיר את כל האושר שבעולם, ואם ממש בא לכם – לשלוח להם צק מתנה לדרכם החדשה, ולא להתחיל להתחשבן עם מחשבון כיס כמה לדעתכם עלה להם האירוע, ומה החלק שלכם בהוצאה שאף אחד לא שיתף אתכם בהפקה המדהימה שתערך הפעם בלעדיכם.

ביקור חולים, לוויות, ניחום אבלים, מסיבות גירושין, אירוסין, רווקים או רווקות, ואירועי גיוס או שחרור מהצבא – הם חובה. לא שבגיל שלי יש עדיין גיוס או שחרור, אבל אי אפשר להתעלם מזה. בריתות, בר מצוות, חתונות – זאת תעשיה שהוקמה סביב הבלוף הגדול - ככל שהאירוע יותר גרנדיוזי, הוא יותר טוב. זמרי החתונות, להקות המסיבות הפרטיות, "רבנים" חילוניים המנהלים חתונות בנוסח סטנדאפ, זיקוקים, פנטזיות עם ירי בנשק קל או אפילו RPG, השמים הם הגבול, ואנחנו רק נסחפים ובסוף גם משלמים על זה ישירות או בהגדלת הצ'ק האישי. הרי לא תביאו 200 ₪ לחתונה בה רק כרטיס כניסה להופעה של להקה כמו אטניקס שהופיעה בין האנטריקוט לבר הקינוחים הווינאי היה עולה לכם סכום שכזה...

מי ייתן, ואחרי כשנה ללא אירועים גרנדיוזיים, נתפוס את עצמנו לפני גל החתונות המתרגש עלינו מיד אחרי הפסח – ונגיד עד כאן. חבר'ה, תתחתנו כמה שאתם רוצים. תשמחו, תרקדו , דרינק אחד או שניים כי בכל זאת צריכים לחזור בשלום הביתה, תאכלו משהו שלא יעיק לכם על הבטן – וזהו. מזל טוב! כמה חברים ממש טובים, לא חייבים להזמין את כל הקהילה, זה לא טיש אצל האדמור. גם את השכנים מקומה שלישית שעד עכשיו בקושי אמרתם להם שלום במעלית , אין צורך להזמין לחתונה.

20 אנשים בחצר של הדוד עד מאתיים אורחים בגינה של הקיבוץ. גג. זה לא משנה אם אתם ממשפחה חמה מרובת אחים ודודים, או משהו גרעיני מצומצם שנכנס לפיאט 600. תזמינו רק את מי שבאמת אתם רוצים להתחבק איתם ולא את מי שאתם חייבים לו הזמנה מאירוע אחר שלו, ואתם רוצים "לגבות" ממנו בחזרה צק של אלף ₪ שהשארתם אצלו בכספת בכניסה לאירוע של הבת שלו...

העיקר – שיהיה במזל טוב, אתם לא ממש חייבים להזמין אותנו. אנחנו בקבוצת סיכון. סכנה להשאיר אותנו באירועים האלו ליד הבר החופשי....

בואו נדבר קצת על אהבה

 אהבה. בואו נדבר קצת על אהבה. כלומר לא על מאוהבים, מפלרטטים, עושים אהבה או נאהבים. בואו נבדיל בין כל המצבים הרגשיים, מעוררי החשק והרצון לחבק, להגן, לתת את כל מה שאתה יכול ויותר, לרגש האמתי, המזוקק, הסינגל מאלט של הרגשות, פשוט לאהוב.

הדרך הכי פשוטה שלי להסביר את התחושה שאנחנו כמעט לא מדברים עליה, לגברים כמוני, שהם לפחות מחצית מהקוראים הקבועים של הפוסטים הסכרינים האלו, היא השוואה לתחושה בה אתם מוצפים כשהנכד הקטנטן שלכם מביט בכם מהעריסה, כולו חיוכים וגרגורים ומושיט אליכם זוג ידיים בבקשה שתרימו אותו בחיבוק חם וכמובן – אוהב.

אהבה ללא שיקולים, ללא גבולות, ללא בושה, אהבה כמו... הדוגמה הכי זמינה לגברים היא כמו שהכלבלב שלכם רואה אתכם ממרחקים, ורץ אליכם מכשכש בזנב שמח, ומלקק אתכם בשמחה גדולה. טוב. אולי הגזמתי. כי כשאני חוזר בדרך כלל הביתה, אף אחד לא מכשכש בזנבו ובטח שלא סוגר את הזום או הנטפליקס או הטלפון שלו. מקסימום חיוך קצר, הנהון, היי אבא, שלום מאמי, והם ממשיכים בענייניהם מבלי להכריז בפומבי כמה הם שמחים לפגוש אותי, שוב, את האיש שהם אוהבים, או לפחות אמרו לו את זה הבוקר, כשהתראינו לאחרונה.

אני אוהב את הבת שלי, ויש לי כמה כאלו, לא פחות מאשר את האימא שלהן. לפחות את זאת האחת שאני קורא לה אשתי. אהבה היא אהבה. באמת שאי אפשר להבדיל בין סף העונג הנגרם לנו , באינטראקציה איתן .

ברור לכולם שאני לא ממש משווה את היחסים שלנו כלפי הילדים לפקעת השתיקות מהולות במשפטי אהבה קצרים כלפי האימא שלהן. אני בעיקר מדבר על תחושת ההתעלות של וואוו. כמה אני בר מזל שיש בעולם נשמה שכזאת שרק לראות אותה, עושה לי ריגוש עילאי.

בהנחה שאתם בסדר, לא התייאשתם מעצמכם ומהבחירה שלכם מתחת לחופה ולקידושין אי שם לפני המון שנים, יש מצב שאתם כבר נמצאים בשלב בו אתם חיים את האהבה, ולא יודעים שאתם שם.

זה לא שכל בוקר יש ניצוצות וגלי התרגשות כשאתה רואה עם מי התעוררת. אולי בשלב הזה קצת עמימות יכולה להועיל. ולפני השינה, אם אתה נכנס בטעות לחדר השינה ורואה את אהבת חייך עם מסיכת יופי מרוחה על פניה, דומה יותר לאשתו של פרנקלשטיין ולא נערת החלומות שלך, זאת אינה אהבה. אבל בין לבין, בין השכמה מעורפלת להשכבה מהדמדומים, יש לנו במשך היום הרבה רגעים של רוך ונעימות של הגשמת רגעי קסם מדהימים, בדרך אל האושר המשותף.

קצת קשה להסביר את המונח אהבה למי שלא שם. ניסיתם פעם להגדיר לחסיד מחסידות גור נשיקה רומנטית?

מחוות קטנות, מילים המשלימות את המחשבות שלך, נגיעות רכות ומבטים משמעותיים המעבירים את זרמי הלב, רגשות מזוקקים והקשבה נטולת פילטרים או דעות קדומות. זוגיות אוהבת המנצחת כל הרכב זוגי שהתמסמס במהלך המרוץ העצבני בדרך אל האושר מעבר פינה במסלולים העגולים של החיים.

יכולתי להמשיך להוסיף הסברים קטנים לתחושה הגדולה הזאת, לדבק האדיר שמחזיק אותנו ביחד, למרות כל האכזבות והעצבים, תלכיד רגשי שנוצר באבולוציה האנושית רק עבורנו, תחושה שבונה משפחות, הורסת מדינות ועושה את ההבדל בין אפליקציה למחשבה, בין המידי לנצח, ובין הבלוף לאמיתי. לאהוב באמת.

קרדיט לתמונה: צילום - קברניט וחבר כמו אח - אודי גזית

הלו?!

 שומעים? אתם מבינים אותי? 5:5? כי אני כבר לא כל כך...

כלומר, אני שומע, מבין, לא אומר "מה, מה, סליחה, לא הבנתי" והכי הרבה, כשמישהו ממלמל משהו לא ברור לידי, אני מחייך אליו בהבנה. מסכן. יש לו ליקויי דיבור. חבל שהוא לא מטפל בזה. בטח אף אחד לא מבין אותו. צריך לומר לו משהו על זה, אבל לא עכשיו. אולי זה בגלל רעש סביבתי או ליקויי קשב וריכוז, או שמאוחר מדי. מחר זה בטח יסתדר.

בשנת הקורונה, כשהתחלנו ללכת עם מסיכות שהמכסות את הפה, מספר בעלי ליקוי הדיבור עלה בהרבה. לא רואים להם את הבעיה, אבל אני מרבה לחייך ולחמול עליהם. מסכנים. מדברים, מדברים מדברים – ושמונים אחוז ממה שהם אומרים, מסונן מאחורי המסכה. שיהיו בריאים לפחות.

היום אני מתחיל לשים לב כי מיטב חברי מפסיקים לדבר בקול רם מדי, יש להם איזה צינורית שקופה היוצאת מתוך האוזן אל מאחורי התנוך. המצאה חדשה שבוודאי מתחברת למתקן זעיר המפענח את המלמולים אותם אני שומע ברקע, ומאפשר להם גם לתקשר במלמולים משלהם, מה ששולח אותי מיד לבדוק בגוגל מה אני עושה עם קשישים כאלה, ואיך אפשר לתקשר איתם לפני שידעכו לעולמות הממולמלים שלהם.

מדובר במגיפה הרבה יותר נפוצה מקוביד 19. שמתי לב שזה כבר לא רק הצעירים. כמעט כל מי שסובב אותי, לא נשמע ברור, קצת עמום, וחלקם מתחילים להעיר לי שאני מדבר בקול רם מדי. הם חולים ואותי הם מאשימים בבעיות תקשורת. מדובר בתופעה מדבקת שמצליחה לפגוע גם במערכות אלקטרוניות מתקדמות. גם הטלוויזיה אצלנו בסלון כבר לא חסינה. שמתי לב שגם שם, הקריין כבר לא נשמע כל כך, וצריך להגביר את השמע בכמה קליקים, עד שבני הבית מתחילים להתלונן. כנראה צריך להזמין טכנאי לתיקון הטלוויזיה...

שנים ארוכות עבדתי כשאני מתקשר עם הסביבה דרך אוזניות תעופתיות מדהימות. מבודדות אותך מהסביבה, המיקרופון יושב לך מול הפה, אפשר לשנות את עוצמת הקול באוזניות ואם אתה עדיין לא שומע – קוראים לטכנאי שמטפל בזה. מעולם לא נתקלתי בבעיה. בבדיקות הרפואיות השנתיות, שם מושיבים אותנו בחדר אקוסטי מבודד, ומניסיון של עשרות בדיקות קודמות ידענו בע"פ מה קצב הצפצופים בכל אוזן ועוברים את הבדיקה בציון גבוה של אלפי קילו הרץ....

העולם הופך עם השנים למקום רועש, ממולמל, בלתי ברור, כמו עולם הזמר והראפרים שעומדים על הבמה וצועקים משהו לא ברור. משפטים שמסתיימים בדרך כלל ב – יו! יו! וכל הקהל רוקד מולם בחיוך רחב. גם הם כמוני, מנומסים, לא מבינים אף מילה, אבל מחייכים. הקצב טוב, והכימיקלים עוד יותר.

זהו, שמעתם? אני פחות...