שפגט וואלנטיין

יקירתי, מספר פעמים בשנה אנחנו משחקים אותה רומנטיים. יום האהבה, יום הנישואין, יום הולדת (שלה כמובן), יום המשפחה, סילבסטר, ט"ו באב למהדרין וכמובן ביום הקדוש וולנטיין יימח שמו , בשאר ימות השנה אנחנו ספונטניים. כלומר: " אוהב אותך מאמי, אבל תני לי לראות את סוף הפרק הזה בנטפליקס ואחר כך, כולי שלך."

ילד פרחים ומרדפים, ילד של הבייבי בומרס, ילד שכבר לא ילד – כלומר, סבא צעיר לנכדים מבוגרים, ובעל וותיק לרעייה עם נפש צעירה, באמא שלך, מה תבקשי ולא התמסרתי למרות שזה ממש לא בראש שלי?

זוכרת שמיד כשהרכתי אותך סיפרת לי שאת מאוהבת במעמקי ים סוף וצלילת עומק עושה לך את זה? אז את בטח לא שכחת את השקיעות שלי לעומק 30 מטר, מתנשף בכבדות, גומר את תכולת מכליי הצלילה בתוך פחות מעשרים דקות, ומנסה לא לפוצץ את הריאות בעליה מבוקרת פחות או יותר לפני המים לשאוף חמצן לפני שאני טובע?

בטח לא תשכחי איך במהלך החיזורים שלי הצלחת לשכנע אותי ללמוד לגלוש באתרי הסקי הנבחרים באירופה, כשעד אז הכי קרוב לשלג היה כשערבבתי כמה קוביות קרח בוויסקי. בזכותך למדתי בגיל 45 לגלוש בקבוצה עם הרבה צעירים שעדיין לא עשו בר מיצוה, ולא בגלל שהיו נוצרים.

איתך הפכתי מפרח קיר תל אביבי קלאסי במסיבות לרקדן רוק אנד רול חצי מקצועי, שבערבי הריקודים בקלאב מד תמיד הגענו לגמר תחרות הריקודים הסלוניים, בזכות שיעורים פרטיים שלקחתי אצל ההיא מ"רוקדים עם כוכבים"...

בזכותך למדתי לעבור עם ג'יפ 4 על 4 שבימים רגילים מטפס על מדרכות רמת אביב - בנקיקי נחלי מכתש רמון בין בולדר לבולדר בהצלבות, שיפועים ומינימום נזק לרכב המופתע שהמנומנם מרחוב דובנוב פתאום הוציא אותו למרחבי ה-60 מעלות טיפוס בלתי אפשריים במעלה הרי הנגב.

בגללך לא מכרתי את האופנוע שלי, תחביב שאולי התאים לי בגיל 16 עם טילון צהבהב חצי כוח סוס שהורכב במפעלי בית שמש על שילדה ישראלית ומנוע זקס תוצרת גרמניה עליו קרעתי את רחוב שפרינצק בואך עירוני א' , הרבה לפני שהפך להיות המרכז לאומנויות, סרטים ודור תלמידי כדורי הרטאלין לכל דכפין. רק בגלל הבקשה שלך כי נשמור את האופנוע לערבים בהם אנו הולכים להיכל התרבות והרי החניה שם בלתי אפשרית; ואז כמובן שאם יש לי דו-גלגלי, אני ה"וולט" המשפחתי רק בלי החולצה הכחולה...

אז למה היום, אחרי שהוכחתי לך, לאחותך, ולכל החברים, עד כמה אני אוהב אותך מכל וולנטיין חלופי – בחרת להנציח את אהבתנו בסדנת יוגה מול השקיעה, אירוע מושקע של עיריית תל אביב ומחלקת התמיכה בזוגות הרומנטיים, עם המדריכה סיגל ועוד חברות שלך (אף אחת מהן לא הביא בעל!) שהתפעלו מעצם העובדה שהגעתי, נמתחתי, הצחקתי את כולכן בחוסר הגמישות שלי, ובאופטימיות הבלתי תאומן שלי, כי אוכל להתכופף ולגעת ברצפה עם האצבעות בעמידה....

מאמי – אם אני עושה עכשיו שפגט – לא יהיה לך עם מי לעשות אהבה הערב בוולנטיין כי תבלי איתי באורטופדית ב' בחיפוש אחר החוליה החסרה אצלי....

שלך בהמון אהבה,

היוגיסט הגריאטר של 

שורשים בפרברי קראקוב

 

שנת 1899 הייתה שנה טובה לאוהבים.

וואלה, עוד סיפור משפחתי שערורייתי שצץ לי בימים האחרונים. משהו עסיסי. עם סקס, שקרים והרבה סודות שלא מדברים בהם סביב השולחן המשפחתי – וצצו בימי הקורונה האחרונים.

כמו הרבה חברים, גם אני נשאבתי בין הסגרים לנסות ולתעד את עץ המשפחה שלי באתר העצים והמבוכים, שם נפגשים ענפי השבט ונשזרת היסטוריה משפחתית, באופן יצירתי ומקורי, כאשר כל אחד יכול לתרום מזיכרונו את קורות החמולה המורחבת.

כך ישבנו בזום, בת דודה שלי הגרה באוסטרליה עם בן דוד בחולון, ושניהם לימדו אותי פרק עלום ומסתורי שתמיד סיקרן אותי לגבי סבא שלי. הסבא המצליח, הסבא העשיר, הקבלן/חייט/בליין תל אביבי, תמיד מחויט עם מבט ממזרי בעיניים, שעורר את סקרנותי – מי הוא היה באמת. מעולם לא נפגשנו. שלוש שנים לפני שנולדתי, נפטר מאירוע לבבי בגיל 51 ומאז אני בחרדות שלא אצליח לחצות גיל זה בחיים...

סבא שלמה נולד בפולין, אי שם באמצע הדרך בין ורשה לקרקוב. שם העיר צ׳נסטחובה למי שרוצה לבדוק בדיוק כמה נדל"ן נשאר למשפחה שלנו שם, אבל לא זה הסיפור.

מאז הסגר הראשון מנסים הבני דודים שלי ( הבהרה – אצלנו בפולניה, כל מי שהוא לא ממש אח, נקרא בן דוד) להסביר לי איך הם בדיוק קשורים אלי, למרות ששם משפחתם שונה, לא נפגשנו מעולם, ולא זכור לי שאבא שלי המנוח הזכיר אותם בשיחות הבודדות שהיו לנו, בין הרבה שתיקות ארוכות ומשמעותיות שחוויתי מולו. זה לא שהוא היה ניצול שואה שתקן או מזן הגבר הדומם המצוי שנמצא כמעט בכל בית ישראלי. עם חבריו הוא לא היה סותם את הפה. במסיבות תמיד היה מרכז החבורה. רק אצלנו בבית, דממה. כאילו, מה כבר יש לדבר עם שני ילדים צעירים שלא היו בהגנה או בגולני או אפילו בפלמ"ח?

בקיצור, השבוע למדתי כי בשנת 1898, הסבא רבא שלי, אחרי שנולדה לו תינוקת ראשונה, הסכים שאשתו תארח אצלם בבית נאני צעירה. בת דודה צעירה של אשתו , שהוזעקה מהכפר אל העיר כמטפלת לתינוקת. וזהו. יאדה, יאדה, יאדה – הסבא רבא שלי שבעת ההיא הוא רק בן 29 היה כנראה חרמן לא קטן וכתוצאה מליל אהבה בלתי מתוכנן, הרתה המטפלת הצעירה מבעל הבית וכך החל כדור השלג להתגלגל.

אשתו נפרדה ממנו, לקחה אתה את התינוקת שאגב לא שרדה ונפטרה בגיל שנתיים, המטפלת הצעירה ירשה את מקום בת דודתה ונישאה כדת וכדין עם בועלה, וילדה במזל טוב את הסבא שלי. מיד אחרי הלידה הזוג הטרי התגרש, והסבתא רבא שלי התחתנה עם יהודי מקומי חלופי שממנו נולדו לה מספר ילדים, אחים חורגים לסבי.

מבולבלים? לא יותר ממני. הסבא שלי עלה לארץ ישראל, עם מחט חייטים בכיס והרבה אמביציה להצליח בתל אביב הקטנה. לימים אחרי שצבר מספיק כסף, הזמין את אחיו החורגים לעלות לפלשתינה. ילדיהם היו דני דודים של האבא שלי. אבי, אותו שתקן סדרתי, לא ממש היה בקשר איתם. בטח לא שמעתי אצלנו בבית על השבט המקביל שהקימה הסבתא רבא שלי, על כן ממש לא נראה לי שבסדר פסח הקרוב אנחנו נערוך סדר משותף רק בגלל זיון חפוז של אותו היפשר חרמן עם הבייבי סיטר הצעירה רגע לפני כניסת המאה העשרים לתוקף...

ברצינות – כולנו אחים וכל ישראל חברים, משורשרים אחורה כמיטב התיעוד המצוי בארכיון המשפחתי, לפעמים עד הרמב"ם, ואחרים עד דוד המלך. ההבדלים בדרך כלל הם עד כמה אתם יצירתיים ביצירת עץ המשפחה שלכם באתרי המסורת. בתקופת הסגרים, כשרותקנו מול המחשבים וחיפשנו נואשות משמעות וסיבה לקום בבוקר ולצאת מהפיג'מות, מצאתי אנשים מקסימים שאולי אנו שותפים לכמה כרומוזומים, אבל מעבר לכך, אני לא חושב שהתרחבה לי המשפחה.

בלי להעליב – יש לי מספר בני דודים איכותיים מהבית, איתם אני חולק זיכרונות ילדות, וכל סיפור רכילותי שכזה על הסבא רבא שלי, על פי מקורות זרים כמובן, אולי יעזור לי להבין את הסיפורים על תוקפנותו, התקפי הזעם שלו, מסעות התענוגות שלו למעיינות המרפא בצ'כיה, והמניע שלו להצליח בכל מחיר, להוכיח כי למרות שאיבד את אביו בגיל מאוד צעיר, הוא לא פחות שווה מהאחים החורגים שלו.

לגבי המבט הממזרי שהיה לו בעיניים בצילומים שמצאתי – אז ממזר הוא לא היה. מסתבר כי אמו דאגה להתחתן עם אריה לייב, אביו, לפני לידתו. לגבי אופיו – כבר אין מי שיספר לי עליו, ומאחר ולא היו בלוגים בתל אביב של תחילת המאה הקודמת, אני יכול לשרבט ולפנטז על סבי, לרקום סביבו סרט תורכי, ולאחל לכל בני הדודים שלי, קרובים ורחוקים, כי נמשיך כולנו לנבור בארכיונים ולמצוא עוד ועוד סיפורים, כי מסתבר שפעם עשו חיים, לא פחות משוגעים מהחיים שעושים פה היום...

בונבוניירה

 לפעמים לא צריך לפתוח את קופסת הפרלינים המהודרת שקבלת במתנה. בעיקר לא בנוכחות מביא התשורה המנומסת, מחווה אירופאי מקובל של קופסה אטומה עם משטח הפתעות בטעמים, צורות ומילויים מפתיעים.

להבדיל מאחינו בגליל, המכינים קופסאות מנוילנות של קינוחים מתוקים של בקלאוות ומאפים נוטפי דבש ממולאי פיסטוקים, שם אין אי-הבנות. WHAT YOU SEE IS WHAT YOU GET. אצלם אין הימור – הטריות, המגוון, המתיקות – פרוסה לך מול העיניים. הושט היד וקרע את הניילון, והולכים על זה, בכיף. החיים המתוקים.

הבונבוניירה המקובלת במחוזותינו, כמאמר אפרים קישון, נוהגת לעבור מבית לבית, ללא עצירת טעימות. באירוע הקרוב היא עוברת למארחים הבאים, סגורה וארוזה היטב, עד שהיא נופלת על גרגרן כמוני.

"תודה רבה, באמת לא הייתם צריכים, אבל אם כבר – בואו נטעם ביחד את הפרלינים שנראים מדהים בצילום על העטיפה!", ואז, האורחים מחווירים קלות, כי מי יודע כמה סיבובים הקופסה הזאת כבר עברה לה לפני שהאידיוט הזה, אני, החליט לפתוח את המתנה שהביא.

אבל אתם מכירים אותי כבר, לא על זה רציתי לכתוב הבוקר. אלא משהו יותר כללי. על החיים. שלכם כמובן. החיים כבונבוניירה. מתנה שקיבלתם במתנה מהוריכם, מגורם לא ברור, בנס משמים או בנסיבות מסתוריות כמו אלו שאני מדי פעם משרבט סיפורים מחויכים סביבם.

תסתכלו על מגוון הפרלינים שקבלתם בחיים, על מגש המעדנים, בצורות שונות. לבבות, מעוינים, קשתות ועיגולים. גושונים של שוקולד מתוק, מריר, ממולא או מעוטר בשקד שגם הוא יכול להיות עבש או קרנצ'י, הכול עניין של בחירה שלכם ממגוון הטעמים.

בתקופה בה כיכבתי בשוק הפנויים פנויות, הרבה לפני האפליקציות, נכנסתי ויצאתי הרבה בדלתות מסתובבות. אתה נכנס, טועם, מתלהב קצת, חוזר הביתה והראש שלך כבר מפנטז על הפרלין הבא. תקופת המתוקות, הממולאות, עם תוספות או גרושות בלי ילדים, נשים שצוחקות במקומות הנכונים, וכאלו שלא. בקיצור, מגש מלא שהחיים הובילו אותי אליו, שאילו לא הייתי עוצר בזמן עם בחירת חיי – הייתי מתמכר וממשיך בטעימות שמהן הייתי יוצא רק במשקל עודף, מתוסכל, מנשנש ומאכזב סדרתי, והרי גרוע, מתרגל להיות לבדי.

הבחירות שלנו, אתם בטח תסכימו איתי, ממש לא קשורות לבחירה, אלא איך אנחנו נחייה אחר כך עם מה שהחלטנו שיתאים לנו. אל חשש, אני לא נכנס עכשיו לפוליטיקה, אלא לבחירות הבנאליות של החיים, כמו בן הזוג, הקבוצה שאתה אוהד, הקרמיקה שתכסה את הקיר באמבטיה המשופצת החדשה אצלכם וגם הבונבון ממגש הטעימות שקיבלתם.

יש בחירות שמתאהבים בהן, ונשארים עם ה-WOW לאורך זמן, עד להתאהבות הבאה, כי הביס השני לא תמיד אותו הדבר.

בחירות אחרות שנעשות מהראש אחרי שיקול דעת, יעני רציונלי, ורק אחרי כמה ביסים אתה מתחיל לאהוב את הבחירה שלך ואז מתרגלים לטעם הנוגט שלהפתעתכם גיליתם כמה הוא כייפי וממשיכים עם זה הלאה. כי נוגט יכול להיות טעים, אם בחרתם בו בעצמכם.

לפעמים אנחנו נשארים עם בחירה כי לא נעים לנו. איך נחזיר לצלחת חצי בונבון לעוס אחרי שהבנו כי הוא מלא בליקר מגעיל, כמו הבחור שהקסים אותך במראהו ואחרי מספר שבועות הבנת כי שלושה ערבים בשבוע הוא מבלה עם חבריו אל תוך הלילה במשחקי פוקר לבנים בלבד, לדבריו. עכשיו, לכי תסבירי לכולם שלא ממש הבנת באמת מה את בוחרת ותצאי שבזבזת פרלין ממולא איכותי שמישהי אחרת הייתה יכולה להנות ממנו.

ואתם, מה הבחירות שלכם? מתחרטים, מבולבלים, רוצים להחליף? מצטערים שפתחתם את הבונבוניירה מוקדם מדי?