שנת 1899 הייתה שנה טובה לאוהבים.
וואלה, עוד סיפור משפחתי שערורייתי שצץ לי בימים האחרונים. משהו עסיסי. עם סקס, שקרים והרבה סודות שלא מדברים בהם סביב השולחן המשפחתי – וצצו בימי הקורונה האחרונים.
כמו הרבה חברים, גם אני נשאבתי בין הסגרים לנסות ולתעד את עץ המשפחה שלי באתר העצים והמבוכים, שם נפגשים ענפי השבט ונשזרת היסטוריה משפחתית, באופן יצירתי ומקורי, כאשר כל אחד יכול לתרום מזיכרונו את קורות החמולה המורחבת.
כך ישבנו בזום, בת דודה שלי הגרה באוסטרליה עם בן דוד בחולון, ושניהם לימדו אותי פרק עלום ומסתורי שתמיד סיקרן אותי לגבי סבא שלי. הסבא המצליח, הסבא העשיר, הקבלן/חייט/בליין תל אביבי, תמיד מחויט עם מבט ממזרי בעיניים, שעורר את סקרנותי – מי הוא היה באמת. מעולם לא נפגשנו. שלוש שנים לפני שנולדתי, נפטר מאירוע לבבי בגיל 51 ומאז אני בחרדות שלא אצליח לחצות גיל זה בחיים...
סבא שלמה נולד בפולין, אי שם באמצע הדרך בין ורשה לקרקוב. שם העיר צ׳נסטחובה למי שרוצה לבדוק בדיוק כמה נדל"ן נשאר למשפחה שלנו שם, אבל לא זה הסיפור.
מאז הסגר הראשון מנסים הבני דודים שלי ( הבהרה – אצלנו בפולניה, כל מי שהוא לא ממש אח, נקרא בן דוד) להסביר לי איך הם בדיוק קשורים אלי, למרות ששם משפחתם שונה, לא נפגשנו מעולם, ולא זכור לי שאבא שלי המנוח הזכיר אותם בשיחות הבודדות שהיו לנו, בין הרבה שתיקות ארוכות ומשמעותיות שחוויתי מולו. זה לא שהוא היה ניצול שואה שתקן או מזן הגבר הדומם המצוי שנמצא כמעט בכל בית ישראלי. עם חבריו הוא לא היה סותם את הפה. במסיבות תמיד היה מרכז החבורה. רק אצלנו בבית, דממה. כאילו, מה כבר יש לדבר עם שני ילדים צעירים שלא היו בהגנה או בגולני או אפילו בפלמ"ח?
בקיצור, השבוע למדתי כי בשנת 1898, הסבא רבא שלי, אחרי שנולדה לו תינוקת ראשונה, הסכים שאשתו תארח אצלם בבית נאני צעירה. בת דודה צעירה של אשתו , שהוזעקה מהכפר אל העיר כמטפלת לתינוקת. וזהו. יאדה, יאדה, יאדה – הסבא רבא שלי שבעת ההיא הוא רק בן 29 היה כנראה חרמן לא קטן וכתוצאה מליל אהבה בלתי מתוכנן, הרתה המטפלת הצעירה מבעל הבית וכך החל כדור השלג להתגלגל.
אשתו נפרדה ממנו, לקחה אתה את התינוקת שאגב לא שרדה ונפטרה בגיל שנתיים, המטפלת הצעירה ירשה את מקום בת דודתה ונישאה כדת וכדין עם בועלה, וילדה במזל טוב את הסבא שלי. מיד אחרי הלידה הזוג הטרי התגרש, והסבתא רבא שלי התחתנה עם יהודי מקומי חלופי שממנו נולדו לה מספר ילדים, אחים חורגים לסבי.
מבולבלים? לא יותר ממני. הסבא שלי עלה לארץ ישראל, עם מחט חייטים בכיס והרבה אמביציה להצליח בתל אביב הקטנה. לימים אחרי שצבר מספיק כסף, הזמין את אחיו החורגים לעלות לפלשתינה. ילדיהם היו דני דודים של האבא שלי. אבי, אותו שתקן סדרתי, לא ממש היה בקשר איתם. בטח לא שמעתי אצלנו בבית על השבט המקביל שהקימה הסבתא רבא שלי, על כן ממש לא נראה לי שבסדר פסח הקרוב אנחנו נערוך סדר משותף רק בגלל זיון חפוז של אותו היפשר חרמן עם הבייבי סיטר הצעירה רגע לפני כניסת המאה העשרים לתוקף...
ברצינות – כולנו אחים וכל ישראל חברים, משורשרים אחורה כמיטב התיעוד המצוי בארכיון המשפחתי, לפעמים עד הרמב"ם, ואחרים עד דוד המלך. ההבדלים בדרך כלל הם עד כמה אתם יצירתיים ביצירת עץ המשפחה שלכם באתרי המסורת. בתקופת הסגרים, כשרותקנו מול המחשבים וחיפשנו נואשות משמעות וסיבה לקום בבוקר ולצאת מהפיג'מות, מצאתי אנשים מקסימים שאולי אנו שותפים לכמה כרומוזומים, אבל מעבר לכך, אני לא חושב שהתרחבה לי המשפחה.
בלי להעליב – יש לי מספר בני דודים איכותיים מהבית, איתם אני חולק זיכרונות ילדות, וכל סיפור רכילותי שכזה על הסבא רבא שלי, על פי מקורות זרים כמובן, אולי יעזור לי להבין את הסיפורים על תוקפנותו, התקפי הזעם שלו, מסעות התענוגות שלו למעיינות המרפא בצ'כיה, והמניע שלו להצליח בכל מחיר, להוכיח כי למרות שאיבד את אביו בגיל מאוד צעיר, הוא לא פחות שווה מהאחים החורגים שלו.
לגבי המבט הממזרי שהיה לו בעיניים בצילומים שמצאתי – אז ממזר הוא לא היה. מסתבר כי אמו דאגה להתחתן עם אריה לייב, אביו, לפני לידתו. לגבי אופיו – כבר אין מי שיספר לי עליו, ומאחר ולא היו בלוגים בתל אביב של תחילת המאה הקודמת, אני יכול לשרבט ולפנטז על סבי, לרקום סביבו סרט תורכי, ולאחל לכל בני הדודים שלי, קרובים ורחוקים, כי נמשיך כולנו לנבור בארכיונים ולמצוא עוד ועוד סיפורים, כי מסתבר שפעם עשו חיים, לא פחות משוגעים מהחיים שעושים פה היום...
תגובות