זה קצת קשה
כל הזמן להיות כל כך
חכמה, מבינה
ואחראית.
הניחי לכמה שעות בצד
את סיכת המ"מ שלך.
הרשי לעצמך ללכת קצת לאיבוד,
לידי.
מותר לוותר על משקפיים
בפגישותייך
איתי.
קצת עמימות וטשטוש
יוכלו רק להיטיב
לנו את הביחד לצדי.
כי כשאת כל כך
יפה, ממוקדת
ומפוכחת -
אולי נגיע רק עד קצה היעד שלך.
ואני רוצה
שביחד,
אינשאללה,
נעבור את הקצה.
בהרבה.
את הכסף שקבלתי מחברת הביטוח אחרי האירוע הלבבי האחרון שעברתי - העברתי כמקדמה לסוכנות האופנועים ויצאתי משם עם משהו סולידי, קטנוע דו גלגלי ששומר בלבי את גחלת השובבות על אש קטנה על 250 סמ"ק שמגיע מאפס למאה כמו שהלחץ דם שלי מגיע למאתיים כש"הפועל" שוב מפסידה. ליומולדת ה-16 שלי חיכה לי מול הבית טילון, טוסטוס צהוב עם מנוע זקס של חצי כוח סוס שבקושי עבר את מהירות ה-80 קמ"ש.
בתיכון עירוני א' בתל אביב, הרבה לפני שהפך מעוז יוצרי הסרטים ואומנויות הבמה, אירח אותי בכיתה של חנונים עוד לפני שביל גייטס ידע לתכנת בבייסיק, והאפשרות היחידה להתבלט בקלות מול נערות חוף מציצים הייתה להגיע לשם עם טילונצ'יק צהוב זוהר ולצאת משם בסערה דו-פעימתית רועמת, עם הכי יפה בחוף שנשארה מחובקת איתי עד לגיוס לנסות להטיס בהצלחה מטוס סילון עם שני מנועים, וצער מכירת "מיי פירסט טוסטוס".
לימים, "הכי יפה" רק החליפה שם, את הרישיון כבר שדרגתי לנפח לא מוגבל, ותמיד ידעתי כי אולי אני לא הכי "קול" בסביבה, אבל עם BMW650 אדום, יהיה קשה להתעלם ממני. אך לכל שבת יש מוצ"ש, ואחרי ששני שכנים שלי בישוב קהילתי אי שם בין נתב"ג לגבעת זאב על כביש 443, בשתי תאונות נפרדות במהלך שבוע אחד, ביצעו התרסקות קטלנית שהסתיימה בחדר מיון, ובמות אחד מהם, מכרתי את האופנוע המדהים שלי ושנים רבות לאחר מכן הייתי סתם עוד גבר אחראי "מקורקע" ומתוסכל.
50 שנה אחרי רכיבת הבכורה שלי על הטוסטוס הצהוב, אבי ז"ל כבר לא היה בסביבה לפנק אותי במתנה שכזאת, אז חברת הביטוח דאגה לי להעלות שוב את הקסדה על הראש, לצלוח את פקקי התנועה של גוש דן עם חיוך והרבה מוזיקה באוזניות שמספקות חוויה שדומה לגלישת סקי עם להקת "דייר סטריט" ברקע...
סוויט סיקסטיין או סוויט סיסטי, מבחינתי אין כמעט הבדל. "כמעט שלא השתנית " אומרים לי אנשים שראו אותי בפעם האחרונה בפקולטה למדעי החברה. אם תוספת של 15 קילוגרמים, מצח גבוה ובריחת סידן שהנמיכה אותי בשני ס"מ, הם כמעט שלא השתנתי – דאיינו. תודה על המחמאה.
חבר שלי מתקופת העיתונות שערך אותי בנאמנות בימי ככתב כלכלי מתחיל פרש לגמלאות ומאז לא מפסיק לכתוב בבלוג שלו על נפלאות הקלנועית שלו איתה הוא עושה חראקה בעיר השינה שלו, אל וחזור מסניף קופת החולים. נקבע כבר מטבע לשון – דור הקלנועים, שזה קצת אחרי "שלישי בשלייקס". אז זהו. שלא לזה התכוונתי...
הששים של היום הם החמישים של פעם, והחמישים של פעם היו רק לפני מספר שנים, וגם אז , זה לא היה משהו. החמישים סמ"ק , יעני חצי כוח סוס בשנות ה-60 מזמן כבר שודרג למנוע 125 סמ"ק שעושים את העבודה. בתנאי כמובן שאתה לא עב תחת או חרדתי חולני. עם השנים התנחלתי באמצע הרצף הזה, בעל נוכחות ומוכן לקחת סיכונים, מחושבים. כמעט כמו בהשקעות בשוק ההון, אבל זה באמת כבר סיפור אחר.
אם נחזור לנושא של הגריאטר שעבר מהקרדיולוגית לפזז על קטנוע, חזר לזגזג בין המסלולים הזוחלים בנתיבי אילון , חמוש בקסדה ואמונה שאף נהג לא יסטה פתאום מנתיבו.
יש מחסום אחד אותו תצטרכו לעבור – הגברת שמחבקת אותך מאחור עם קסדה, ומתפללת כי גם הפעם תגיעו בשלום ליעד, תחנו על המדרכה מול הכניסה להיכל התרבות, בלי לחכות חצי שעה בתור לחניה, וכמו שהכרת אותה אז, במזנון של הפקולטה עם ג'ינס וטי שירט של צופי הלל, תפגשו חברים בג'אקטים וקום-מיל-פו יוקרתי; ואתם, שני זרוקים עם מעילי אופנוענים הדוקים...
מחסום, כי אם היא לא בראש שלך ואתך, הלך עליך. הרי לא תגיעו בשני כלי רכב...
במקרה הזה, הפתרון היה בבעיה. הגברת הוציאה בעצמה רישיון לדו גלגלי, איזה בעל הזוי נתן לה מתנה ליומולדת לאחרונה ומאז היא לא עומדת בפקקים. עכשיו יש לה עוד חצי שעה כל יציאה להתעכב בבית ולמרוח לאק עד ליציאה אותו הוא מייבשת ברוח החזקה במושב האחורי של הדו-גלגלי.
הערת אזהרה – אין באמור לעיל כל המלצה לעלות על קטנוע. אם אתה לא ממש מנוסה מגיל 16 על כבישי תל אביב, יש סכנה ממשית כי תגיע לאורטופדית לפני הקרדיולוגית...
חמישה חברים, כשאחד מהם נספר חוג המשפחה הקרובה אליך. כלומר, ארבעה פלוס בן או בת הזוג, אלא אם אתם לא ממש ביחסים טובים לאחרונה איתם, ואז אתם בטח מקטרים על זה בשיחות עם ארבעת החברים המשמעותיים שנותרו לכם.
תאוריה מעניינת שלמדתי ממומחה לחינוך בהרצאה במקום העבודה. מה שהופך את כל אותם עשרות "חברים" שלי ללא משמעותיים בחיי. מעניין.
רגע, אל תעלבו לי – כל אותם אנשים יקרים איתם אני מבלה במהלך כל השבוע, מקפיץ צ'ייסרים, משחק מטקות, נפגש לפרלמנטים והולך להצגות תיאטרון עם בנות הזוג. אתם חברים. באמת. אוהב אותכם. לא צריך להיעלב עכשיו, אבל אם להיות כנה, יש לי עוד כמה חברים שקצת יותר משמעותיים, ואם לוקחים אותי ל"בחירתה של סופי", אני מעדיף לעלות איתם לקרונית הסקי.
משמעותיים, עד כדי כך שאחרי שיחה איתם אני בטוח שכל מה שאני עושה עם הילדים שלי, שגוי. אחרי שאני רואה איך הם עונים לאישה שלהם בטלפון, אני מעתיק. משפיעים לטובה גם בטעמים והעדפות, בבחירת אביזרי מנעמי החיים או סוג הקפקפים המועדף עלי מעכשיו, במקום קפקפי הפלא שיתרונם היחיד היה בזה שיש להם פותחן בקבוקים שקוע במרכז הסוליה...
חבר מועדף, כזה שלא מוציא מילה מעט, מקשיב המון, ולבסוף פולט משפט מסכם שעושה לי סדר בראש, עם כיוון חדש לניווט הבלתי נגמר בדרך אל האושר. חבר מהחמישייה הסודית שלי, שהוא לא הכי חכם, לא הכי מצליחן, אבל מפרגן עד אין סוף ונותן לך הרגשה שכבשת את האוורסט, גם אם הייתה זאת רק גבעת נפוליון.
בעידן הקורונה יש חשיבות במיצוי וזיכוך החברים. אנחנו לא ממש יכולים להיפגש עם כולם, בטח לא בקבוצות, ועדיף כי את הפגישות שלנו נעשה עם מישהו בעל ערך. עבורנו. אז פגישות של "יאללה, קפה?" יכולות להיות עם יותר מחשבה תחילה. כדי שבסוף, אם נידבק בקורונה, ובטוח שרובנו נעבור את זה בשלב זה או אחר, לפחות לא יהיו לנו ייסורים שנפגשנו עם סתם חבר...
צלמת - מיכל אטינגר
סיפור שמתחיל בתיאור עסיסי של גברת בלונדינית ייצוגית בגיל בו מותר הכול, לא יכול להיות רע. אני ממש צריך להיות אדיוט ולהרוס עלילה עם גיבורה מדהימה, חכמה, נוטפת אנרגיות, לא מפסיקה לרגע לספר סיפורים, מכירה את כל הסלבריטאים שחגגו אצלה בצימרים, אי שם בגליל העליון, שולטת ברזי מנעמי הפינוקים לנופשים כמונו, שעולים לחופשה ליותר משעתיים דחוסות בצימר דיסקרטי נטול מצלמות אבטחה, והסיפור הרי לא על סקס, לפחות לא שלה.
בלונדינית, אני שונא להמציא שמות לגיבורות וצבע שיער זאת החפצה מגעילה ושוביניסטית, אז נקרא לה גברת צימר, או צ.
נתחיל בזה שאותה גברת צ. בכלל לא משלנו. הגיעה ארצה כמתנדבת וקשרה את גורלה בקצין קרבי יפה בלורית שלימים הקים ביחד איתה את מקבץ הצימרים היוקרתי, מול הרי לבנון, בין מסעדות החומוס והלבנה הדרוזית הכי גזעיות ומהם למדה להגיש את סלט הפאטוש הכי קריספי וחמצמץ שהכרתי. כל יחידת אירוח עוצבה במו ידיה, וקושטה באביזרי אירוח ייחודים שנתנו לך הרגשה של דירת אירוח בסביון. מקבץ יחידות מסביב לבריכה שהפכה למאוד פופולרית בימי הקורונה למשפחות החרדות מהווירוס אך עדיין רוצות לחגוג ימי הולדת עם כל הילדים והנכדים, ביחוד כשהסבא משלם על הכול. רשימת ההמתנה ארוכה, אין טענות לבורא עולם שמביא ברכה לפרנסה, ולבעל שמעניק לה כל חג או יומולדת , צמיד או שרשרת מזהב , עדי יהלומים וטבעות מעוצבות שמוציאות את העיניים לכל החברות שלה.
במשפחתה של גברת צימר לא נשארו הרבה נשים, האימא נפטרה מזמן וגם הדודה העשירה מוינה הורישה לה כמה תכשיטים ששרדו את השואה, אבל זה כבר סיפור אחר... בקיצור, יש לנו עסק לא עם מלונאית זוטרה אלא עם אוצרת תערוכת תכשיטים יקרי ערך שגרה בבית עץ על פסגת הר החשוף לקטיושות וגם לגנבים מישובים שכנים. בעיה, ביחוד אם את נצר למשפחה ששרדה את השואה בזכות מטפחת ראש בה נצררו בחופזה תכשיטי הסבתא שעזרו לה ולילדות להגיע מפינסק ברכבת עד סיביר ולהימלט מהנאצים בעור שיניהם.
לאורך השנים, ככל שהעסקים זרמו והצליחו, כבר לא היה צורך בנוכחות בעלי העסק באופן שוטף והם חלקו זמנם בין הר הברכה לעיר התועבה, תל אביב סנטר, בדירת אוהבים פרטית שבנתה להם בלב שדרות רוטשילד, מעל זרם החוגגים האין סופי, ללא הפסקה. בכל נסיעה הייתה נתקפת חששות ופחדים, איפה לשמור את אוצרותיה, תכשיטים, מזומן, תמונות משפחתיות נדירות וגם ספר שירים שכתבה לעצמה בסתר.
בשנים הראשונות היה זה תיק כתף אופנתי שאיתו הייתה נודדת, מטיילת, צמודה אליו באדיקות, שומרת על אוצרותיה. לחברות ששאלו לגבי התיק, סיפרה על תרופות וזריקות שהיא חייבת בהישג יד, למקרה של עקיצות דבורים או אלרגיות לאבק או נשימה בלתי סדירה, תלוי בנסיבות . תמיד היה לה הסבר. התיק גדל, עוד מסמך חשוב, עוד פנקס לגיבוי חומר ששמרה בענן, פנקס שהומר אחר כך בדיסק קשיח ואחר כך בדיסק און קי קטן עליו נצרה את כל תמונות המשפחה, דרכונים, סט כרטיסי אשראי ומזומן למקרה שיהיה צורך לטוס לחו"ל, מעכשיו לעכשיו, כמו אז, בפולין.
זה סיפור קצר שמסכם סיפור חיים של ילדה יפה, בארץ קשה, עם פחדים לא סגורים מפני הבלתי נודע, במציאות בלתי אפשרית. אישה אחראית שסוחבת איתה על הכתף, בתא המטען באוטו או על הכיסא לידה בבית הקפה של ראש פינה, מזוודה קטנה עם אוצרות חייה. זיכרונות, חסכונות, רסיסי חיים, חגורת הצלה למקרה חירום שבו יבוא, והיא כבר מוכנה, תמיד.
בכל סיפור מגיע רגע הטוויסט בעלילה, משהו צפוי מראש, אך מפתיע כשהוא מגיע. כלומר, תיק האוצרות לא נשדד, לא נגנב, פשוט נשכח. ככה סתם. ג. עצרה למסור חבילה ללקוח שהיה במלון גלילי, חנתה בחניון, הוציאה את החבילה מתא המטען, ואת תיק אוצרותיה שהפריע לה בתא המטען בגישה אל החבילה, שכחה על המדרכה ליד האוטו. תיק יתום, קטן ומסכן, לא נשאר הרבה זמן לבדו. כשנזכרה בתיק אחרי כמה דקות נהיגה וחזרה לחניון בחופזה, היה כלא היה. אבדו עקבותיו. כך, אבדו חסכונותיה, זיכרונותיה, הביטחון שיהיה טוב לתמיד, ונשארה התחושה הנוראה, איזה שטות עשיתי.
לסיפור הזה אין סוף טוב. גברת צ. הפעילה את כל קשריה במשטרת הגליל. מכל לובשי המדים ועד אחרון החברים, כולם התבקשו לעזור באיתור האבדה. לשווא. תמיד יש אפשרות שהמוצא הישר יפתיע ויתקשר. אני בטוח שהוא יזכה לחיבוק, נשיקה, הכרת תודה, מעשר ואפילו יותר, וכמובן צימר מפואר שיוכל להתארח בו עם בני משפחתו לפחות פעם בשנה... הסיפור אמיתי, כמו הדמעות של חברתנו העצובה, ומי ייתן כי יום אחד אשמע על איש טוב שהחליט להשיב לה את התיק.
עד שיבוא המשיח, עד שיקרה נס והתיק האבוד יחזור לגברת צ. - אם תראו בשדרות רוטשילד בערב את גברת צימר המדהימה שלנו עם מבט עצוב, הולכת בלי תיק, בלי טבעות נוצצות ובלי צמיד זהב מדהים, עכשיו אתם יודעים למה.
זכויות הצילום - © Aida Muluneh. All rights reserved.
שבת שמשית. צידנית פרחונית. פק"ל קפה. זוג כסאות מתקפלים והופה – אנחנו בדרכים. מחפשים את הפרחים, את המרחבים, את היציאה מהסגר המחניק שמעיק עלינו כבר חצי שנה, גם אם מותר לנסוע לכל מקום – אבל עם מסיכה, בלי התקהלות, כשבשביל מולך פוסע טייל כמוך, אינסטינקטיבית אתה נצמד לצד הדרך ומקווה כי אתה לא נושם את מה שהוא נושף.
יש לנו מקומות "שלנו". לא משתתפים במרוץ אחרי פריחות עונתיות של כלניות, רקפות וכל יתר פרחי העונה שמדורי העיתונים ממליצים לנו מדי שבוע – במדור לקוראים המשועממים "לאן נטייל השבוע". לא בשבילנו. אנחנו מסודרים.
אז איך זה שנקלענו, עם כל קוראי עיתון הארץ, לשביל בוצי לח וחלקלק, בחיפוש אחר שיכשוכית שייך כל שהוא, מתחת להר הרוח בואך נטף. המלצה הזויה ששלחה את כל הסמאלנים, על טפם וכלביהם, להידחף בשביל ברוחב כלום, מנסים לעקוב אחר סימון שביל ירוק דהוי. אנחנו מצאנו את עצמנו, קבוצת סיכון עם תעודות, גולשים על התחת בשיפועי סלעי הרי ירושלים ואוספים עלינו את כל קוצים והבוץ האפשריים. מזדרזים לסיים הטיול המצטופף הזה מהר ככל האפשר, ולמצוא לנו פינה פחות מומלצת לקוראי העיתון הנאמנים.
בטור השבועי רשמו להם המלצה – והרסו לנו את עונג השבת.
מי יכול היה לדעת. ואני רציתי קצת אינטימיות – יין, גבינות, שמש, רמקול נייד, דייר סטרייט והרבה אוויר ירוק.
בשבוע הבא אני קורא את המלצת הטיול של עיתון הארץ בשביל לדעת לאן לא אטייל השבוע....
