עולם הזוי

 

ניסיתם פעם לצלם דממה? רגעי שתיקה כבדה התלויה כענן דיכאוני בשמי מעונכם? הצלחתם להנציח את רגעי הזעם, הכעס האין סופי, האכזבה העמוקה, והחלום שנגוז? כל זה לא ממש נכנס טוב לפריים. תחושות בלתי ניתנות לפירוט וורבלי, בעדשת המצלמה, בשיחה אינטימית או במבט.

את השקיעה הצבעונית מחוף הצוק ראיתי מאות פעמים בפוסטים דביקים של עשרות חברים המשתפים את העולם בחייהם המושלמים. עלאק. על מי אתם עובדים? יחצ"נים בשקל לחלומותיכם הבלתי ממומשים עם בני זוג של פשרה, בעולם ממוצע, תקועים בדרך לשום מקום, בלי חשק לחזור אליו בסוף היום, ובטח שלא מעורר געגוע מהמקום בו אתם נמצאים. מאיפה השקיעות הוורדרדות האלו כשאצלכם בסלון יש ליקוי חמה?

זה יהיה נדיר לפרסם את כל מה שלא מצטלם. כי לשתיקה אין צורה, כי האכזבה מוסתרת, הכעס עצור והחלום כבר אמרתי שנגוז ואיננו. את כל שאנחנו לא מפרסמים. פשוט זורמים עם הבנאלי ושמים את הפנטזיות בצד. כי אולי, יום אחד, משהו יקרה והדממה תהפוך לקול המוזיקה, השתיקה תהיה חרוזי אהבה, הדיכאון ישקע בגלי צחוק ואופוריה.

הר האושר הוא לא רק שם מקום בצפון הכנרת. זאת הנקודה בה אנחנו כבר לא שותקים, שמחים מבפנים, משתפים את כולם, במה שלא שלם בעולמנו, וזורמים בלי להיתקע בחיפוש אחר העונג הבא.

בפרק השלישי של חיינו. אזרחים וותיקים, סבים נכבדים, יושבי פרלמנטים ותיירי הטיולים המאורגנים - אפשר כבר לשים את הפוזה בצד. או טו טו, מה לעשות, גם זה נגמר. רגע לפני שמגיעים לסמסטר האחרון של המסע הזה, כל עוד אנחנו הכי בריאים שאפשר, אם נשאר לנו בגוף מספיק סידן לאבד, כאשר הדם עוד שוצף בעורקים ללא חסמים מיותרים, והצלחנו לסנן את ה"חברים" המיותרים שרק בזבזו לנו זמן ואנרגיה - צריך להפסיק להתבייש ולהודות. אנחנו מי שאנחנו.

זה שאני לא זוכר איך קוראים לגבר שמחייך אלי כל בוקר בחדר כושר, לא עושה אותי לדמנטי - דיינו.

זה שאני לא משתגע על טראקים סביב המון בלאן או בהרי הפירינאים - דיינו.

זה שאני מעדיף שעתיים עם חבר באר-קפה על איתור פרחי החלמניות בגבעות להב - דיינו.

זה שחומוס עדיף אצלי על סלט אנדיב - דיינו.

זה שאני גבר של אישה אחת - דיינו.

זה שלא תורידו אותי זקוף מהדו-גלגלי - דיינו.

זה שעיסוק במטקות עדיף אצלי מדיון על מדינה דו-לאומית - באמת דיינו.

זה שבמקום להתנדב בקהילה אני מעסיק את עצמי בכתיבת עצמי לדעת בבלוגים - דיינו.

וזה שאני כבר לא אנטיפט כפי שהייתי בגלגול הקודם שלי,

והצלחתי להסתיר את זה בהרבה מילים משועשעות על החיים -

די-דיינו, די-דיינו, די-דיינו, דיינו דיינו דיינו

די-דיינו, די-דיינו, די-דיינו, דיינו דיינו.

כל זכויות הצילומים לגלריית שלוש - יפו העתיקה.

קנאפה חמוץ מתוק בנצרת

 

נצרת. הבירה הערבית הצפונית. פקק תחבורתי אחד גדול. עיר בלתי אפשרית עם הכנסיות הכי חשובות לעולם התיירות המקומי. כל נצרתי שני הוא בישוף, כהן דת או נזירה סבלנית יראת שמים. 

מוקד תיירות ללא מלונות, עיר עתיקה עם שוק שומם, סמטאות ללא רוכלים, סחטני דמי חסות ללא נסחטים שברחו ועברו לגור בעיר העילית נוף הגליל המתרחבת, עם מוסדות החינוך הכי טובים בארץ, מורים מסורים שמקבלים חצי שכר ומוציאים לשוק העבודה כל שנה בוגרים מצטיינים בכמות מעוררת קינאה. 

העיר של מרים, אמו של ישוע, שכל צליין חייב לעבור ולכרוע ברך מול הבית המשוחזר של משפחת הצלוב, עיר שכולה פקק אחד גדול של אוטובוסים מפארים, המתפתלים ברחובות הצרים של הכפר הגדול שבגליל. עיר שהתיירים לא נשארים בה שקל אחד מיותר. מתפללים בבשורה וישנים במלון בטבריה. 

עיר שסבלה עשרות שנים של קיפוח בתקציבי הפיתוח, עיר המזוהה עם מפלגה ערבית-קומוניסטית, עיר עם הרבה קירות גרפיטי פרו פלסטיני שנצבע, נמחק, ושוחזר כבר 15 פעמים לפחות. 

נצרת התיירותית שבקושי אפשר להוסיף בה כמה חדרי אירוח לתיירים מפוחדים שיתעוררו בלילה מצרור פיצוצים שבדיעבד היו כנראה מטר זיקוקים ולא גביית דמי חסות. 

עיר ערבית ישראלית שברחובותיה הראשיים הקירות מעוטרים בגראפיטי בנוסח כמו במחנה פליטים בעזה, אז שלא תתפלאו שאף אחד לא מוכן להתאמץ להשקיע בעיר הזאת. Free Palestine על הקיר לא עושה את העבודה כמו ברוכים הבאים לנצרת. יש פה קנאפה טעימה, מסעדות מנחמות במאפים מפנקים, מוסדות חינוך מושלמים, אנשי דת צדיקים, וערבים שהפכו את הפליטות לערך עליון והעבר המשפחתי צובע את העתיד של כולנו בארץ הקטנה שלנו בצבע בלתי אפשרי פסימי. 

חברים, עוד מעט יהיה שוק כריסטמס בנצרת והכפרים הנוצריים בגליל. האורות המהבהבים, מוזיקת הפעמונים ודמויות סנטה קלאוס ינסו לשמח את המבקרים שלא יגיעו. נצרת, תביני. זה לא כיף לבקר במחנה פליטים עירוני  גם אם השלטים בעברית והסלטים חופשי.

דג ממולא פרלמנטרי

לפני מספר שנים החתימו אותי על הבטחה כי "מה שנאמר ב"ארנולד", נשאר "בארנולד". Ό,τι λέγεται στον «Άρνολντ», παραμένει «στον Άρνολντ . בלאדינו זה נשמע יותר מאיים. כלומר - שום דבר ממה שנאמר שם לא לציטוט. זאת הייתה דרישת המינימום לפני שקיבלו אותי לפרלמנט גמלאים יוקרתי זה בהיכל התהילה לחצילים באצטדיון האולימפי בהדר יוסף על שם אבא של יואב בנו של מלך החצילים המיתולוגי. עד היום אני עומד במילה שלי. לו רק היו מאשרים לי, הייתי מזמן מחכים אותכם בתשובה לשאלות חשובות כמו - למה פירקו את הפלמ"ח, מי רצח את ארלוזורוב ואיזה ויסקי מעושן הכי משתלם לקנות בדיוטי פרי של בנגקוק...

אלא שאף אחד לא הטיל איסור על ציטוט מקבוצת הוואטסאפ המקדימה לכל מפגש שכזה...

להלן תמליל מדויק של דיון קולינרי אודות בישול גברי:

א: כמו רוב הגברים, וורבלית אני פחות רומנטיקן.... יותר דג ממולא, רק בלי גזר על הפדחת.

ר: האמת, זה בדיוק הדימוי שעלה לי בראש!!

א: זוגתי היא החזרת במנה לעיל....

פ: כל עוד לא חשבת על רגל קרושה, הכול זורם.

ר: לעניות דעתי היא סחוג או עריסה אבל מה אני מבין בחריפים.

א: היא, ההיא, הן, שהיו ושיחיו לנצח, הן התבלין שהופך אותנו ממוכשרים למצליחים, מחכמים למצליחים, מנאים לנעים, ממאזינים לרוקדים, ממאהבים לחתנים, מסתם למושלם.

רגע, על מה חשבתם שאנחנו דנים שם? לבד מזכאות לביטוח לאומי, מתכון לחמין שעובר מדור לדור, איך קראו לבלונדינית הנדיבה ההיא מאשקלון, ומה היה שמו של הנווט בקורנס שהפיל מיג בשמי דמשק?

 

99 אחוז סגור

כשאומרים לי 99% סגור, למה מתכוונים? שבעזרת השם העניין גמור?

באם לא יפלו השמים, נגיע בלי נדר; שרק לא יהיו פקקים, שאשתי תסיים את שעור היוגה בזמן, שנמצא חניה בטווח צעידה, אם הבת שלי לא תצטרך שאקפיץ אותה מ/אל כי יורד גשם, אבל עזוב - העניין סגור. 99 אחוז אנחנו באים. או שלא.

כמה פעמים לחצתם יד על עסקה ש-99 אחוז הייתה סגורה? מזל וברכה. כמעט.

וקופסאות התבשילים שאני לפעמים מנייד באוטו, 99 אחוז אטומות באחריות של "טאפר וואר"; רק שאחוז אחד משאיר שלולית שומנית מעצבנת עד להקמת בית שלישי, מזכרת מסדר פסח האחרון שעשינו אצל צד ג', כשהתחייבנו להביא את המרק עם הקניידלך.

99 אחוז סגור זה גם מונח קרדיולוגי. אני לא מתכוון לאטימה אחרי ניתוח לבבי, אלא להיפך לכך שנשאר מרווח צר של אחוז אחד לדם לזרום, כשהעורק פקוק וסגור 99 אחוז.

אילו זה היה מאה אחוז - הלב מזמן היה שובת. אבל נפלאות דרכי הדם שמצליח לזרום ולתפקד גם עם סתימות; מאותת לנו במדרגות, במאמץ, בכעסים, בתעוקה מכבידה במרכז החזה בנסיבות בהן תפקדת כמו גבר שבגברים והיום אתה רק חושב - חיוג למד"א, זה 102 או 103?

סליחה - אני לא מנסה להדאיג את חולי הלב שבין שמונת קוראי הקבועים. החולים, כבר מאובחנים, נבדקים, מכירים את נהלי הבדיקות בהליכוני המרפאה ויכולים לומר לך מתוך שינה מה הדופק המירבי המותר לגילם וההיסטוריה הרפואית שלהם. אני מנסה להציל קורא אחד לפחות, שיפסיק לשמוע לעצת רופאיו.

אני שומע מיותר ויותר אנשים כי אותם אנשים מקסימים בחלוקים לבנים, סטטוסקופ וחיוך, שלמדו אין סוף שנים בכדי לשלוח אותנו לעוד בדיקות דם ושתן, אבל בפועל רק מעטים מהם באמת יודעים לקרוא מנורות אזהרה מהבהבות עוד בטרם קרה אירוע דרמטי.

אתם הרופאים הטובים ביותר של עצמכם. לא צריכים להיות מוסמכי MD. רק להקשיב. לשמוע מה הגוף שלנו משדר. הגב לא כואב סתם. אתה לא מזיע ביום סגריר ללא סיבה. התעוקה על החזה היא לא מחולצה צפופה. הגוף שלנו יודע שמשהו לא בסדר.

חברי הטוב י. נראה יותר ממיליון דולר. סמל הבריאות ושמחת החיים. עד כמה שיש חיים בראשל"צ כמובן. אבל בעליה תלולה בחופשה זוגית בפיורד סקנדינבי מדהים, הרגיש לחץ קל בחזה. נח קצת והמשיך בהליכה. אחרי שחזר ארצה נדד בין מספר רופאים ששלחו אותו לבדיקות שלא איתרו שום בעיה. כלום. איחלו הצלחה לבחור בהמשך דרכו וקיבלו את הנבדק הבא. חרטא! אני כותב את זה באחריות בלי היסוס. הם פספסו בגדול! למזל כולנו י. לא פראייר. התעקש והלך לעוד רופא ששלח אותו לבצע בדיקה נוספת שמצאה כי העורק הלבבי הראשי שלו, "עורק האלמנות" בשמו המקצועי, סתום ב-99 אחוז. אותו נבדק שיצא תקין במכון א' יצא כמעט מת במכון ב'.

נו, עם אבחון שכזה לרופאים אין בעיה. זה קצת אינסטלציה ממוחשבת. צנתור, ניקוי צנרת, התקנת תומכים בעורק - ויש לי חבר בריא לעוד שנים רבות. אינשאללה. אז תקשיבו. זה לא קשה. קצת ספורט, קצת פחות ביקורים בפונדק אסא, כוס ויסקי אחת ביום, והרבה חיבוקים עם הנכדים והסבתא, ובנוסף - תקשיבו לרופא הפנימי שבכם. הוא יכול להציל את חייכם יום אחד, ולו בכדי שתמשיכו לקרוא את השטויות שלי... העיקר הבריאות כבר כתבתי?

 

הפינה השמחה

 

המקום הכי מבוקש בבר השכונתי שלנו זאת פינת הבר. מיקום אסטרטגי מושלם, קרוב לשותפ.ה לבילוי ובמרחק דיבור עם הברמן לבקרת זרם המשקאות מבקבוקיו לכוסיות שלנו. אם אין לכם בעיות קשב, ריכוז או שמיעה - תוכלו לנהל שיחה ברמה מסוימת, גם אם לא תבינו רבע מהמילים שמתאדות ומתערבבות בצלילי האווירה השמחה מסביב.

בבר "הקבוע" שלי, יש לי מושב קבוע, בפינה כמובן. שם תוכלו למצוא אותי עם כניסתכם. נקודה אסטרטגית ממנה אני רואה את הכניסה, את מי שיושב.ת לידי, את הבר-מן, ובגילנו זה גם חשוב - עם נגישות קרובה לשירותים. בפינה אפשר תמיד לקרוא שפתיים, לנסות להתקרב אל הדובר, לנחש או להשלים ברמת תשבץ הגיון את המילים שלא שמעתם, או פשוט לומר לו - מה אמרת? זה בסדר. אני כבר רגיל לכך שבערב שכזה אני חוזר על חלק מהמשפטים שלי יותר מפעם אחת. תלוי עד כמה מנהל המשמרת החליט לקורע לנו את עור התוף באותו ערב.

בשעות ה"שעה השמחה", HAPPY HOUR מכפילים  את המשקאות שלך באותו המחיר רק בגלל שהצלחת להגיע לפני גל הבליינים הרגיל; שעה שמחה בה באים הקבועים, החסכנים, המתוחכמים, מי שאין לו ילדים קטנים שמחייבים ריטואל השכבה מתמשך לעת ערב - עוצמת הרמקולים רגועה יותר, כמו בשידורי הטלוויזיה. שם המערכת מתוכנתת להגביר את עוצמת השמע בעת הפרסומות.

השבוע היה לנו דיון מעניין על הבר. השוואת מחירים בין איטליה לתל אביב. זה שאספרסו קצר עולה שם אירו אחד ובתל אביב 8 שקלים, פי שתיים, דיינו. אבל זה שכוס אפרול שפריץ עולה בלב רומא 4 אירו ובתל אביב עולה למעלה מארבעים שקלים - ממש לא מובן. משקה המורכב בעיקר מסודה, פלח תפוז, הרבה קרח, מעט יין לבן ואפרול , הילד הצעיר נטול המרירות של משפחת הקמפרי.  מחיר מופקע, כמו הרבה מחירים נטולי הגיון בעיר הכי יקרה בעולם, דבר שמעצבן וגורם לנו לוותר על האפרול שפריץ, ולהזמין ויסקי...

בחזרה לככר הדמעות

 אבי קנה לי מתנה ליומולדת 16 - טוסטוס. הגרסה הכחול לבן מתוצרת ICM שבקיבוץ צרעה, יעני אופנוע אבל רק חצי כוח סוס, מנוע זקס גרמני, שילדה ציונית צהובה, ורוכב צפונבון מפונק מרחוב דובנוב. היו לי שנתיים להתרגל לכבישי הארץ, שהיו ממש שוממים לעומת מה שקורה פה היום, לקראת האירוע המכונן של גיל 18 – מבחן הנהיגה, טסט, במשרד הרישוי בחולון.

אם כשרון נהיגה עובר בתורשה, אני בבעיה קשה. עליה השלום, הסופרת והמשוררת, נודעה כנהגת מיוחדת. על פי סיפוריה – אחרי למעלה ממאה שיעורי נהיגה וכעשרה מבחני נהיגה, הצליחה לקבל רישיון. עליו השלום, בעלה הראשון, היה מסכים לתת לה לנהוג רק מוקדם בבוקר של שבת או בימי כיפור. כל זמן אחר היה לדעתו סכנה לציבור ולאוטו שלו. כשנפרדו – דבר ראשון, קנתה אוטו משלה, ואתו נגחה, בקטנה, כמעט כל מה שלא זז, במגרש החניה של "מעריב".

עוד בטרם פתחו משרד רישוי נפרד לנהגי העיר תל אביב, נסענו כולם לחולון, מרכז עולמי לרישוי והתעללות בנוער חסר סיכוי לקבל רישיון, להתאמן במסלולי הבחינה האפשריים. עשינו זינוק בעליה, חניה ברברס בשיפוע, קיר המוות – יציאה מסמטה צרה ביפו ללא שדה ראיה, אבל שיא הבחינה היה חציית כיכר קוגל בכניסה וביציאה ממשרד הרישוי בחולון. ככר עם שלושה מסלולים היקפיים, קצת סואנת, שאם אין לך נחרצות ובטחון עם הרבה מזל – רוב הסיכויים כי הבוחן ילחץ על דוושת הבלם ויחזיר אותך למשרד הרישוי עוד בטרם התחלת את המבחן, אחרי "כמעט תאונה" בכיכר הארורה.

"כיכר הדמעות" קראו לה. לך תשתלב שם במסלולים, עם האיתות הנכון, היציאה לכיוון הנדרש, וכל זה בלי לפגוע בזכויות הדרך של כל הנהגים החולונים החגים בכיכר כאילו אין להם מקום אחר לבלות בו. המורה מרקו, לו אני חייב עד היום את הרגלי הנהיגה הנכונים שלי (ידיים על ההגה בשעה שתיים ועשר כל הזמן!) היה מעמיס על המכונית לימוד שלו מדגם לארק סטודיבייקר, ארבעה תלמידים ליום לימודי נהיגה ארוך בחולון. מצפון תל אביב היינו יוצאים וחגים מסביב למשרד הרישוי, בואך יפו וכבישי חולון, מנסים להתרגל למסלולי המבחן המקובלים. אחד נוהג, המורה מעיר, ושלושה אחרים מנמנמים במושב האחורי, מחכים לתורם. כולנו הכרנו את הכיכר על נפלאות זכות הקדימה מכל נתיב, בכניסה וביציאה. משננים את השגיאות ומתכוננים לבחינה.

השבוע נשלחתי כבלדר המשפחה להביא חבילה קטנה מחולון. עוד בירידה מאיילון, כשהבנתי שהווייז לוקח אותי לכיכר קוגל – התחלתי להתרגש. האזכור? האעבור את הכיכר בלי ברקס חרום? איך בעצם אני עושה שם פניית 270 מעלות בשלושה נתיבים?

כשהתקרבתי הבנתי שבעצם המסלול החיצוני הופרד מהכיכר לטובת פניה ישירה ימינה למשרד הרישוי. כשנכנסתי, האוטו זרם עצמאית באינסטינקטים על שם המורה מרקו עליו השלום, והחליק אל מחוץ לכיכר כמו על חמאה, ולחולונים שחגו סביבי בכיכר לא הייתה כל סיבה לצפירה. סתם עוד כיכר. לא דמעות ולא ברקסים.

היום עברתי את הכיכר כמו אז, לפני חמישים שנה, בגיל 18 ויום, כשנהגתי בטסט ראשון; דרוך ונרגש, בטוח שאני עומד להיכשל – בסוף האירוע אומר לי הבוחן (אז עוד אמרו את התוצאה מיד אחרי הבחינה): "בחורצ'יק, תשתדל בימים הראשונים לנהוג עם אחד ההורים לידך. סע בשלום!"

מוקדש למרקו מורון ז"ל, מבית הספר לנהיגה "נשר" ברחוב אבן גבירול בתל אביב, אבא של חברי יוסי מורן – היום בעצמו מורה נהיגה שמלמד את צעירי כפר סבא איך לשרוד את כיכרות עירם...

מִזְרָן או מזרון

לעולם לא אתקן לכם שגיאות הגיה. אם תטעו ותאמרו עשר ספרים, לא יקרה שום דבר. אבין אותכם. עברית שפה מכשילה, ואני בטוח כי ביום טוב אתם ממש אבן-שושן. אני אלוף בשגיאות כתיב. למרות שאני מקפיד לעשות הגהה לכל טקסט שאני מפרסם - זה כבר לא מפתיע אותי שד"ר רוני, חברי הטוב שמגיה אותי בקפידה, שולח לי צילום טקסט עם הדגשות אדומות שגורמות לי להתבייש, איך בכלל יכולתי להקליד שגיעות כטיב שכאלו?

היתרון של כל בלוגיסט היום הוא - האפשרות לערוך ולתקן את שפורסם, גם אחרי הפרסום.

בפרסומים שלי בעבר בעיתונות הכתובה - אבוי אם פתאום גיליתי כי בקטע עליו אני חתום, יש טעות דפוס. בלתי ניתן לתיקון. מצד שני - לא בטוח כי מישהו בכלל קרא אותי באותו השבוע...

אני, שמעולם לא הבנתי את רזי הלשון העברית עד הפסיק האחרון עם החטף פתח וחולם חסר - חייב להבין עכשיו, עם השינוי הפוליטי, איך נכון לומר:גִּזְעָן או גַּזְעָן?

אז זהו. אם אפשר - אז בלי גזענות בכלל, שתי ההגיות עוברות את חוקי הדקדוק, אבל חכמי האדמיה פסקו כי כשרוצים כבר לגנות את זה - יש לומר גִּזְעָן וגִזְעָנוּת.