יום שבת, 13 באפריל 2024

האירנים באים, האירנים באים!

 הזיה. עוד לא ראיתי סרט או סדרה הזויה כמו המציאות התל אביבית המקיפה אותנו באביב תשפ"ד. אנחנו חיים בסרט משלנו. השיא, עד שיקבע שיא חדש, הוא מתקפת הנקם הפרסית. אחשוורוש במיטבו!

אני מתעורר למציאות של אי ודאות. טילי שיוט בדרכם אלינו לכאורה. והיא שואלת אותי - לאן מטיילים שבת?

מבטיחים לנו מטח טילים איום. נשיא האומה האמריקנית גם יודע לנבא מתי זה יקרה. מבטיח שלערים מסוימות תהייה חסינות. 

הדיון במהדורות החדשות כבר מתגלגל על היקף המכה השנייה שלנו. כלומר, המכה השנייה של אלו שישרדו את מטח הנקמה האירני,  שאו טו טו מגיע. לפה.

בוקר שבת. חופי הכרך עמוסים באזרחים מודאגים. החברי שלנו שחזרו מסיבוב שבתי על אופניים ברחבי העיר. יושבים בללה לנד, אחד מבתי הקפה על שפת הים בשמש אביבית ומשתפים את דאגתם. האם באמת אנחנו על סף מלחמת עולם? האם תל אביב תבער? ואיך זה ישפיע על אירועי הפסח המתקרבים. 

אגב, אם כל המטח הזה יתברר כבדיחה אירנית לא מוצלחת, איפה אתם בסדר השנה?



יום שישי, 12 באפריל 2024

מסודרים

 

מסודרים
לפני שלושים שנה הסתיים פרק בחיי. פרק שהתחיל עם חיוכים ופרפרים בבטן והסתיים על מדרגות רבנות. לא רקדתי. ואחריו מיד הגיע סדר פסח. לי לא היה לי ספק. הבנות יהיו איתי בסדר. עם רצון טוב מהגרושה הטריה, הזמנתי לנו חופשת חג בלימסול. ליתר בטחון לקחתי גם את הסבתא שלהן איתנו. בלי סירים. רק עם כמה הגדות. וכיפה אחת.
המלון הקצה לנו פינה אינטימית בחדר האוכל בערב החג. הבאנו חבילת מצות מהבית וחזרת. היה סדר בסדר. כולנו עוד היינו קצת המומים מהמהפך המשפחתי, כשהיום אני יכול להיזכר בפסח ההוא בחיוך.
מאז חזרנו על זה כמה פעמים. רק פחות המומים, במעמקי פרק ב' ובקלאב מד. מועדון מועדף על ידי ישראלים שמתייחסים למחזור פסח כתאריך מועדף, ואם יש מזל והשלג עדיין לא נמס, החופשה מדהימה. אוף פיסט בבוקר ואפיקומן בערב.
הבנות גדלו. לכל אחת יש בעל ובזכותם גם נכדים. לצאת למלון בהרכב מלא בחו"ל זאת כבר הוצאה משמעותית. ועדיין. גם בשנה מעוברת כתשפ"ד משפחות מרובות נכדים יוצאות לפסוח בקלאב. אמנם לא בשלג, אבל גם לעשות שנורקל בסיישל זה אתגר מענג.
הכול בסדר. גם השנה נשב כולנו מסובים. במיטב מחלצותינו, מוזגים ארבע כוסות, מברכים, מחייכים, עם הרבה סבלנות לבני המשפחה שהתאחדו גם השנה לערב חד-פעמי, בו כולנו מסכימים על התפריט, הטקסט והמנגינה, המלווים אותנו משנה לשנה.
ערב חגיגי אליו נגיע בכוחות אחרונים, אחרי מרוץ קניות, הכנות, ניקיונות, מריבות ואכזבות לא מפתיעות כי אולי השנה מישהו יעזור קצת בשטיפת התריסים מהאבק שעוטף אותם שנה שלמה; מיקרו התחשבנויות פנים משפחתיות בנוגע לזכות לארח את הבת ובעלה אצלכם השנה למרות שבראש השנה האחרון הם לא הגיעו להוריו; או שמדובר באירוע חוצה ערים ומחוזות, פקקי תנועה וגם כשבודקים נוכחות צפויה - לפעמים נזקקים לפתוח הסכמי ראיה ומשמורת המגדירים באישור בית המשפט את רשימת חלק מהנוכחים הקטינים באירועי חג, עלאק אירועים שמחים ומרוממים בו אחד ההורים נשאר לחגוג את החג בגפו, כי הילדים השנה אצל צד ב' בהסכם, והפתרון הכי קל עבורו הוא בריחה לחו"ל בערב החג.
70 שנה שאני יושב מסביב לשולחן. הטקסט אותו טקסט. הבדיחות, דומות. התפריט, כמעט זהה לאורך השנים – וכמות האוכל שנשארת בסירים בתום הארוחה, כמות שיכולה להספיק לעוד שתי ארוחות חג דומות לפחות, תמיד מעוררת תהיה. למה אנחנו מכינים כל כך הרבה אוכל לכל כך מעט אנשים?
זה נשמע הגיוני להכין לכל אורח, שלוש מנות בשר שונות למנה עיקרים גדושה? ולהוסיף עוד חמישים אחוז ליתר בטחון אם דוד אורי יגיע רעב מאוד? מסעות הרכש לרשתות המזון הגיעו השבוע לשיא. המקררים בבית, מתפקעים. אוגרים קרפיונים טחונים ולשון בקר. מוצרים שבמחסור לקראת כל סדר פסח. רכיבים מהותיים שמתחילים לאגור במקפיא המשפחתי כבר אחרי החנוכה.
בשבוע שלפני האירוע, כולנו בספרינטים מהירים כל היום לקניות קטנות לכיסוי חוסרים מזדמנים במהלך הבישול. חבילת פטרוזיליה, עוד 24 ביצים, לאסוף את הזמנת הדגים הממולאים מהמעדניה השכונתית, "שלומי, נגמר לנו הבצל!", "תוכל לקפוץ להביא ארבע חבילות תותי שדה, אבל תדאג שיהיו מתוקים!", "אתה זוכר שהבטחת להכין כבד קצוץ?", "תזכיר לי כמה צמחונים יש לנו במשפחה?", "אלכס טבעונית או צימחו-דג ?"(צמחונית שאוכלת דגים) או "מה היא כן יכולה לאכול מכל מה שהכנו?"
בקבוצות הוואטסאפ בשכונה הצפון תל אביבית שלנו, בימי טרום הפסח, הנושא העיקרי היה - מי מהמעדניות בשכונה מכין את מעדני החג המסורתיים הטעימים ביותר. דג ממולא, רגל קרושה, חזרת, חרוסת ומי שרוצה יכול לקבל את כל התפריט ערוך ומוכן לחימום.
המנהג שעובר מדור לדור, לטחון קרפיונים, ולעשות מהן קציצות חסרות טעם שלעולם לא יעברו את שלב המוקדמות בתחרויות השפים השונות, להוסיף לזה חזרת חריפה שאולי תיצור מהן משהו אכיל, ולקרוא לזה ארוחת חג, כבר לא מתאים. אהרוני, כהן, אנסקי, ואייל הרזה לימדו אותנו בשנים האחרונות משהו. לא חייבים להמשיך לסבול כל שנה מחדש. גם סושי יכול להיות כשר לפסח.
בשבוע הבא, יגיעו לאירוע כולם. כל דיכפין ישבו מסביב לשולחן ארוך במיוחד. מתקן שמורכב מדי שנה מרכיבים המאוכסנים בירכתי המחסן המשפחתי עם ערימה של כעשרים כסאות פלסטיק המוצאים ונשטפים פעם בשנה לאירוע החד-פעמי הזה. ביחד שרים כולנו את ההגדה, גאים בשואל הקושיות הצעיר, מטפטפים יין על המפה הצחורה, מכתימים בחזרת את החולצה הלבנה, שרים חד-גדיא, הדוד כמובן מספר הבדיחה על טבילת הביצים במי מלח, נשבעים שלא להתכנס למחרת לאכול את השאריות, משחררים החגורה במכנס ונאנחים: למה אכלנו הערב כל כך הרבה?



יום שישי, 5 באפריל 2024

נגמרה הגיגה - יום עצמאות לייט

 נגמרה החגיגה



השנה זה יהיה ללא זיקוקין. ללא מופעי ענק האופייניים לערב יום העצמאות המסורתי בתל אביב. יום עצמאות לייט. חצי כוח. 76 שנות מעגלי הורה וזיקוקין כנראה מאחורינו. לא עוד. הזדהות עם המשפחות השכולות. משפחות החטופים. הפצועים. הפוסט טראומטיים. המפונים. הלוחמים. משפחות הלוחמים. המדוכאים. בקיצור- כולנו.

בלי חגיגות. בלי פטישי פלסטיק. בלי מכלי קצף. בלי ריקודים. עם הרבה רגישות. שירה בציבור. סיפורי גבורה. געגוע לימי עצמאות של פעם. כשהיינו ביחד. במיטבנו.

בחודש אפריל בשנה שעברה, למי שאינו זוכר, טכסי יום הזיכרון הוחרמו על ידי חלק מהמשפחות. כשהגעתי אז לבקר בחלקה הצבאית בקריית שאול את קברו של חברי הטייס אבי בהרב ז"ל, מצאתי שם זרי פרחים כרגיל וגם פתק שהודבק על ידי אחותו, המסביר את העדרה מהאזכרה. הרגשתי עם זה קשה. השנה אני מאוד מקווה כי נצליח כולנו להוכיח לנופלים כי אנו כולנו ראויים לגבורתם ולמחיר הכבד שהם ומשפחתם משלמים בעבור עצמאותנו.



כחודש וחצי לפני האין מגה-אירועים אומר ראש עיריית תל אביב-יפו רון חולדאי: "השנה נקיים ביום העצמאות מספר מצומצם של אירועים, בעיקר במתכונת קהילתית  וכן לא יופעלו זיקוקים.

לא נוכל לחגוג כמדי שנה ביום העצמאות כל עוד איננו מחזירים את החטופים והחטופות שלנו .

מדינת ישראל נמצאת באחת משעותיה הקשות ואין זה זמן לחגיגות וזיקוקים. זה הזמן להתרכז בהשבת החטופים ולהביא שקט ובטחון לדרום ולצפון".

אני משתתף בצער  הזיקוקאים שחיכו לאירוע הזה שנה שלמה,  ובעיקר האומנים, שעד היום הצליחו לגרוף הון מהופעות על במות הבידור בערב יום העצמאות. השנה כנראה לא נשמע על אומן שדילג באופנוע בין הבמות, אחר שנכנס לאמבולנס פרטי בכדי לעבור בפקקי התנועה, ומהדרים השתמשו במסוק.  השנה, מסוקים זה לחילוץ פצועים. אמבולנסים יישארו בכוננות והאומנים כנראה ימשיכו לחכות להופעה בפארק הירקון בקיץ, ברבע אחרי המלחמה. אחרי שננגב את הדמעות וננחם את המשפחות.

אני בטוח כי ביום העצמאות הגנים הציבוריים יהיו מכוסים בענן עשן המנגלים. בעלי דירות הגן עם BBQ פעיל יארחו את החברים בתפריט ישראלי מסורתי. מודעות העיתונים יהיו מלאים בהצעות לחבילות קבב ונקניקיות במחיר של חג. ואותי כרגיל ישלחו להביא מהקצב בוצ'קו בשדרות ירושלים שביפו את הקבב האולטימטיבי, כי אף אחד לא מגיע לאיכות שלו במחיר 60 ₪ לק"ג. 

מצד נוסף – גם לא סביר כי יהיו ביקורים בבסיסי צה"ל כמדי שנה ביום העצמאות. מספיק היה לנו בביקורים הבלתי מתוכננים בשמחת תורה בבסיסים בעוטף עזה. צה"ל עוד לא גמר להכין את הבסיסים לארח את ילדי הגן, כמבקרים חד-יומיים. מחלק מהבסיסים גם פינו את מגורי המשפחות למרכז הארץ, כך שמבקרים בהחלט לא יתקבלו שם בברכה.

יום העצמאות בעוד מספר שבועות. הכול פתוח. עסקה, פשרה, סכסוך עם האמריקאים, סכסוך עם כל מי שעדיין לא הסתכסכנו אתו, או חתימה על הסכם עם ערב הסעודית. חודש וחצי זה נצח במונחים מקומיים. האופטימיים מייחלים כי עד אז תסוכם עסקת שחרור חטופים והפסקת אש שתאפשר לחלק מהמפונים לחזור לביתם. הפסימיים מדברים על מלחמה כוללת באביב ובערב יום העצמאות נשמע בתל אביב את הדהוד הפצצות שלנו ברפיח.

למדנו כבר שבשכונה הים תיכונית  שלנו זה מיותר לעשות תוכניות לטווח ארוך. החברים שלנו בנחל עוז שקנו עגבניות ירוקות בחג סוכות האחרון לא זכו לאכול אותן.


יום שבת, 30 במרץ 2024

לחולקים הידד

 מבקש לא לקחת אישית את הטקסט המצורף מטורי האישי השבוע. 

זה ממש לא קשור לפעם האחרונה בה נפגשנו לקפה ומאפה, ובסוף ״התדרדרנו״ לבילוי עתיר קלוריות וממון. כרגיל, נהניתי מכל רגע.

אני תמיד כותב על אירועים של אנשים אחרים…

מאחל לנו עוד הרבה ויסקי משותף על הבר. בפעם הבאה, אני מזמין. 




לחולקים הידד

תקראו לי קמצן, כילאי, קטנוני, מתחשבן וכבד. קטן עלי. לא בא לי בטוב הקטע התל אביבי שבסוף כל בילוי בבר או מסעדה, במרכז השולחן נוחת חשבון משותף. עכשיו לך תתמודד עם זה.

א. שתה אספרסו, ב. אכלה סלט, ג. הגיע מהמשרד מורעב אחרי שלא אכל יום שלם ואילו אני התפנקתי בשתי כוסות ויסקי איכותיות. איך מחלקים את החשבון הזה? 

זאת לא שאלה ב-4 יחידות מתמטיקה.  הראשון שאומר, יאללה  בואו נחלק את הסכום לארבע, נכשל. חוטף  מאשתו בעיטה ברגל מתחת לשולחן וגם מאבד לנצח את החבר שהזמין רק אספרסו.

התמים שחושב כי אני מתכוון להוציא מחשבון ולחייב כל אחד על  הסעיפים הרלבנטיים עבורו, להוסיף שירות ובסוף לגלות כי נשארו עוד כמה סעיפים יתומים בחשבון, טועה. איך אפשר לזכור כמה בקבוקי סודה הוזמנו בשעה האחרונה?

מצד שני, תמיד יכול לקום אחד החברים ולהכריז בנדיבות כי השבוע נולדו להם שני נכדים והוא ישמח לשלם את כל  החשבון בעצמו כחלק מהחגיגה המשפחתית.

בהעדר אוליגרך בחבורה או סבא טרי ומאושר, אני נזכר מה עושים בעניין חשבון במסעדה אנשים  לא תל אביביים. למשל שלוש מאות מיליון אמריקאים. מדינה בה אף מלצר לא יעז לעשות חשבון משותף בשולחן, אלא אם נדרש לכך מראש. מדינה בה מר סמית משלם רק על מה שאשתו והוא הזמינו, בעוד מר בראון ישלם על הבראונים, והגרושה והאלמן שהצטרפו לשולחן בניסיון לדייט הכרות, יחויבו כל אחד בנפרד. 

למה? לדעתי זאת שאלה סוציולוגית בנוגע לתרבות הבילוי. זה ש א’ ואני היינו אחים לנשק בגולני לפני עשרים שנה וחלקנו מנת קרב, לא באמת מחייב כי החברות תהיה לשותפות בהוצאות הבילוי.

ואל תגידו לי שלאורך זמן זה מתקזז. היום אני הזמנתי  קינוח ובשבוע הבא א’ יזמין דג לוקוס גדול ואני אסתפק בשתי ברבוניות קטנות.  נו באמת. למה להיכנס לזה.

היום כל מלצר במסעדה מסתובב עם מסופון. התוכנה מאפשרת לעשות חשבון אישי גם בשולחן עם למעלה מעשרים סועדים. בדוק. פעם אחת התגברתי על מחסום הבושה וביקשתי זאת מנהל המסעדה. בדקו ומצאו שזה ממש אלמנטרי.

בפרלמנט הבא כל אחד שפנה למלצר הזדהה בשמו לפני כל הזמנה וחויב רק על מה שהזמין. לפני שנפרדנו, כל אחד קיבל פתק עם חלקו המדויק בחשבון.

רוני שהזמין סטייק טיבון עם כבד אווז שילם יותר מעופר שהסתפק באותו ערב בכוס אפרול שפריץ, והכי חשוב - לפרלמנטים של חברים וותיקים לפעמים יש הנמנעים מלהגיע רק כי לא יוכלו לעמוד בהוצאה שבועית של ארוחה משותפת בבית קפה אם החשבון מתחלק בשרירות ובחלקים שווים בין כל המשתתפים. בחיוב האישי הם יכולים לבוא בכיף למפגש החברתי בלי לחץ ולהזמין כוס תה צנוע. 

במציאות התל אביבית, בה כל יציאה עם חברים לבילוי בישיבה (אם אתם לא אברכים), גם עם זאת ”רק”  ארוחה עסקית או ’אפי האוור’ , כשמסכמים את ההוצאה החודשית, מגיעים לסכומים משמעותיים שאי אפשר שלא לדבר עליהם ’כי לא נעים’. אין שום סיבה שבשגרה א’ ישלם על הוויסקי של ב’. גם אם הם חברי נפש.
















יום שישי, 22 במרץ 2024

החיים בפרלל






 

אי שם ביולי 2023 הזמנתי עבורנו שבוע כיף של סקי בפורים תשפ"ד. לא יודע מה האופטימיות שנחה עלי. אני, שממליץ לחברים לא לקנות בננות ירוקות, לא להשקיע לטווח ארוך בשכונה המזרח תיכונית ובטח לא לעשות תוכנית ארוכת טווח לטייל בפריחת הדובדבן ביפן בשנה הבאה.


עדיף צימר במצפה רמון בסופ"ש הקרוב, מצלילה  עם כרישים במדגסקר בחג השבועות הקרוב.


אז מצאתי עצמי השבוע על מעלית הסקי בצרפת, ביום שמש אופטימי, מחכה לסלופ של החיים. תלול מספיק, קרחי במידה, דליל בגולשים ושמשי - כי בזמן האחרון העיניים שלי יותר חכמות מחדות. כלומר, מנחשות את פיתולי המסלול.


על המושב במעלית הסקי לצידי התיישבה אמריקאית שמיד החלה בשיחה. מהיכן אני וכזה.


הבהרתי שאני תל אביבי בחופשה. זה לא הסתדר לה איך אני נופש בכיף כאשר בעזה נהרגים ילדים פלסטינאים.


לך תסביר.


לך בשיחת מעלית של שלוש דקות תעביר את המפגינה של "שחררו את פלסטין מהנהר ועד לים" לצד שלנו, נפגעי פרעות תשפ"ד.


גם אם יכולתי להראות לה תמונות זוועה מהפוגרום, היא לא היתה משתכנעת. גם אם היה לי זמן לסקירה סדורה של הסיכסוך הציוני-פלסטינאי משנת 1882 ועד היום, היא בשלה. ילדים רעבים. בלתי מעורבים שנהרגו. ערים שנהרסו. איך אפשר להיות כל כך אכזריים.


כשירדתי מהמעלית למסלול הגלישה, אמר לי חבר כי הוא מכיר אותה. אמריקאית- הודית- מוסלמית. קומבינציה קטלנית ההודפת לכל טיעון רציונלי.


אחר כך גלשתי טרוד בהירהורים. למה לא אמרת לה זאת או אחרת. כאילו שמשהו  יכול לשנות אנטישמיות.


כיום יש לי שתי בנות שגרות בחו"ל. במדינות "בטוחות". לכאורה.


במיאמי יש אבטחה כבדה סביב בתי הכנסת. בקולומביה כבר לא מדברים עם השגריר הישראלי.


עם ישראל חי על חרבו בציון. שומר על האופציה לששת מליוני היהודים המפוזרים בעולם שאולי ירצו יום אחד לחיות במקום משלהם. 


פה. 


מוקפים באוייבים, אבל מרגישים הרבה יותר בטוח מאשר החסידים בברוקלין או הגולשים הישראלים בקוסטה ריקה.


השבעה באוקטובר לא יחזור על עצמו. לעולם. הלקח נלמד. בצה"ל כבר לא יוציאו חצי מהחיילים לחופשת חג. כיתות כוננות יהיו משמעותיות. אמ"ן לא יהיה בעיקר בית ספר להייטקיסטים. 8200 זה לא קוד לכספומט אחרי השיחרור.טייסים יישנו בבסיסים צמוד למטוסים חמושים בכוננות רבע שעה לסדום ועמורה. טקילה לא יהיה צ'ייסר של צוות אחד. ועם ישראל חי על חרבו ולא בעזרת השם.


זוכר שיש לפנינו עוד כמה דברים שאינם סגורים. פוליטיקאים הזויים, משפט רוה"מ, הצוללות, גיוס שוויוני, ועדת חקירת כישלון אוקטובר, ולמה יש כל כך הרבה שלג עיסתי על מסלול הסקי היום באופן שמוריד הכיף מכל היום המושלם שהיה לי.


אז יאללה. להתרכז. מגלשיים בפרלל. לא לבלום מהירת כמו טירון בסנאו פלאו, לרכון קדימה ולדהור למלון.


מחכים לי שם עם יין חם, רקדניות גו גו, ואופטימיות. 


יום שישי, 15 במרץ 2024

תעלומת התיבות האדומות

 צ'אט זה לא מכתב.

פוסט זה לא ממש כתיבה.

אם זה לא נחרט על נייר, נארז במעטפה ונשלח עם בול - זה בטוח לא ייגמר בטוב. 

שני v כחולים ואחר כך זה מתדרדר ל"הסר עוקב" ואת סדר פסח לא תעשו השנה ביחד.

יוחזרו המכתבים!

רק לפני כן, שיחזירו לנו את תיבות הדואר האדומות בתל אביב.

מצרף את טורי השבועי.

אגב, בשבוע הבא - אני בשליחות עלומה באירופה. רמז-סקי.

בטוח יהיה לי על מה לכתוב...




מלכוד 22 של דואר ישראל. אין תיבות דואר בנמצא. אם אתה כותב מכתב, פעולה בסיסית שאבותינו נהגו לבצע מדי פעם, תגלה כי אין תיבה אדומה זמינה בה הם נהגו לשלשל מעטפות מבוילות שהגיעו ליעדן בבוא הזמן, בחרם דרבנו גרשום. כלומר, סגורות ובדיסקרטיות.

היום לשלוח מכתב מבלי להגיע לסניף דואר עמוס מבקרים, בתאום מראש כמובן, זאת משימה כמעט בלתי אפשרית. השימוש במכתבים פחת. לבד מהחשבונות, אגרות, צווים, וכל הבשורות הרעות שאפשר להכניס למעטפה - שום דבר טוב לא מגיע לתיבת הדואר שלנו. אולי ים של פרסומות, אבל כל אלו מושלכים מיד לפח בצער רב על עצי יערות הגשם שנכרתו לטובת הנייר האיכותי המיותר הזה.

שמעתי כי שר התקשורת פטר את הדואר מלתחזק את תיבות הדואר האדומות ואישר לדלל אותן למינימום. תיבה לכל 1500 מטר. זה רדיוס הפעולה המיטבי של כותב המכתבים הארץ ישראלי המצוי.
בתל אביב, מטרופולין עם הרבה נמענים, אנחנו ערוכים בעיקר לקלוט המעטפות שכמעט כולן ממוסדות ולא מחברי נפש. איפה הימים בהם שלפנו מ"מגירת הכתיבה" שלנו עט נובע ושפכנו את ליבנו עם דיו כחול עמוק על נייר חלק?  היום במגירה הזאת ישנם רק מטעני טלפון נייד, אוזניות שבורות וכבלי טעינה שהנייד שלנו דוחה מחוסר טעימות לרוח ותקן אפל.

אהרון, הדוור השכונתי הנאמן שלנו בשלושת הדירות בשכונה שלי בהן עברנו בעשרים ושש השנים האחרונות - מספר כי את עיקר המעטפות בכלל מחלקים קבלנים פרטיים העובדים כ"מתחרים" לדואר ישראל בהפצת המעטפות. מעטפה עם בול? מזמן לא ראיתי בתיבת הדואר. רק הודעות ממוסדות בהם התעקשתי שלא לפטור אותם ממשלוח עדכונים במעטפה מוחשית.

מכתבי אהבה כבר לא כותבים. מקלידים בוודאי. אהבה היא רגש ולא הקלדה, כך שכמעט בטוח כי בסוף זה יסתיים במריבה והסר עוקב. SEND וגמרנו.

אז מי כן נדרש לדואר ? למשל משרד התחבורה. עד לסוף השנה הנוכחית תדרוש מכל בני השבעים להוכיח את כושרם הבריאותי בכדי להחזיק ברישיון נהיגה בתל אביב המאתגרת גם נהגים בני עשרים. אז בשורה לבני מחזור 54' : לקראת חגיגות יומולדת השבעים תקבלו הודעה עם טופס ארוך הדורש בדיקות אצל רופא המשפחה והאופטומטריסט השכונתי המורשה, המתחייבים בחתימתם כי אנחנו כשירים לנהיגה גם בגילנו המופלג. אגב, יצא לאחרונה שינוי בתקנה שתחול רק משנה הבאה, הדרישה תהיה רק מגיל 75 ומעלה.

עד לפי שנתיים הייתי אחראי על חיי מאות נוסעים, ועכשיו ספק אם אני כשיר לזינוק בעליה, ברוורס, בחניה צפופה - התמרון הכי מסובך שנתנו לי בהכנה לטסט בגיל 18, משהו שאחרי חמישים שנות ניסיון, אני עושה בעיניים חצי עצומות, בעיקר בזכות מצלמת ה-R והתמסורת האוטומטית....

אבל המבחן האמיתי עבורנו, האזרחים הוותיקים החדשים, הוא לא בדיקת הראיה או הביקורת אצל הרופא החביב, אלא לאתר בשכונתך את תיבת הדואר האדומה. אני נשבע כי עד לאחרונה היה במרכז המסחרי שלנו סניף דואר. ואיננו עוד. אני זוכר עוד מספר תיבות אדומות בשכונה - ואחרי סיבוב מביך, כולן נעקרו ונעלמו. המוצא הזמין הוא באפליקציה EASY, שמאתרת עבורך בקלות את ה"אדומה" הקרובה לביתך. רק שהיא רחוקה...

בסוף מצאתי סניף דואר פתוח ושלחתי המעטפה.

אני מציע לאנשי משרד הרישוי לא לבדוק את הטפסים. מי שהצליח למצוא תיבת דואר אדומה ולשלוח אליכם הטופס בהצלחה - מגיע לו רישיון נהיגה בוודאות עד גיל מאה ועשרים!

 


יום שישי, 8 במרץ 2024

מאחורי הקלעים של יום הבחירות

 


שוב אני. סימן  שכנראה עבר עוד שבוע ושום דבר לא ממש השתנה. הייאוש כבר מאפיל על התיקווה, האומללות של האזרחים העזתיים כבר לא מנחמת . הנקמה לא תחזיר אף אחד לחיים ולא תרפא אף גדם, פצע או הלם.  מצד שני - הבחירות לרשויות המקומיות כמעט מאחורינו.  אחרי משמרת של 21 שעות כמזכיר קלפי (קטן עלי אחרי חיים שלמים של משמרות לילה ארוכות בפיקוח טיסה) חזרתי הביתה להתעורר ולשמוע כי אין שינוי. הבלונדינית לא זכתה.  מצרף לעיונכם את הטור השבועי בידיעות. https://user-oqw6j7d.cld.bz/tl-byb-rmt-gn-08-03-24/14/