הובלה ראשונה. כניסה לדירת סטודנטים לבדי. סולו. עצמאי. בלי שותפים, בלי טובות. רק אני והקלסר שלי. שתי מזוודות בגדים, מערכת סטריאו שקניתי במשכורת הצבאית הראשונה, ארגז ספרים, ששיית בקבוקי יין מרסלה ממנזר כרמיזן ומברשת שיניים. כל זה נכנס למושב האחורי של החיפושית שהושאלה מאבא, וזהו.
מאז אני נדהם, כמה חפצים אני צובר סביבי, ארגזי קרטון שעוברים איתי מדירה לדירה.
אם במעבר לדירת הרווקים הראשונה שלי הצלחתי לדחוס הכול לתא המטען של רכב סטיישן סאב 99 של חברי עדי שהסכים לתת כתף; במעברים הבאים זה כבר היה במשאיות שגדלו וגדלו, מעברים של עשרות ארגזים, רהיטים, חפצים, ובעיקר זיכרונות.
מעבר דירה הוא אירוע מכונן בחיינו, הזדמנות לסנן, למיין, לזרוק, למסור, למכור, להתחיל מחדש את האגירה לקראת המעבר הבא.
אני יכול לזכור כל חולצה שקניתי לעצמי, היכן נרכשה, למה היא מצאה חן בעייני, ולקראת איזה אירוע החלטתי לפרגן אותה לעצמי. לעומת זאת, אני לא מצליח לזכור מתי לאחרונה לבשתי את עשרות החולצות המושקעות, תלויות צפופות בארון, משוועות לסיבוב הופעות שיצילן מחנק, קמטים והתפאיידות ממעמד חולצה אופנתית לטקסטיל מיותר בארון.
בגדים בערך של ערות אלפי שקלים, מגוהצים, נקיים, שבמקרה הטוב התכווצו בארון, לממדים שכבר לא עולים עלי. בגדים דמיוניים שפשוט לא ברור לי מה עבר לי בראש כשהחלטתי לקנות למשל ג'קאט בצבע גזר. למה חשבתי שזה יתאים למשהו בארוני, או ללוק הזוי שאולי ארצה לדפוק - למעט מסיבת יום ההולדת של מלך תאילנד בחודש הבא .
יש חוק אצבע המציע להעביר לצד ג' כל בגד שלא נלבש בשנה האחרונה. אז אני עושה ערימה, מניח בצד, וראה זה פלא, מנהלת המותג, להלן אשתנו היקרה, מחזירה הבגדים לשנה נוספת על ספסל המחליפים. הרי לא באמת חסר לי מקום בארון.
בקרוב, ואתם הראשונים שתקראו על זה, יהיה חסר לי מקום. עוברים דירה. מהלך הזוי, לא רציונלי, שנועד בעיקר לאכסן את האגו שלנו במקום שלדעתו מגיע לו לגור. המותג של החיים היפים כבר אמרתי?
כשהמוביל העריך כי אצטרך לפחות מאה ארגזים קרטון להובלה הקרובה, השתנקתי. מאה זה פי חמישים מהמעבר הראשון. נכון שאני כבר לא לבד, אבל בכל זאת. מאה?
זה אחרי שסיננתי, זרקתי, גרסתי, חילקתי, אתר אגורה חוגג עלינו, ביד2 בטוחים שאני לפחות אח של רמי לוי שמתחזה לעוסק זעיר ומוכר עודפים בשוק השחור.
לפעמים קורים לנו אירועים מסנני תכולה. שריפה, שטפון , גניבה או חס וחלילה עזיבת הקן המשפחתי עם החוט מאריך בלבד על פי הסכם הרכוש האומלל שעליו חתמתם כשאתם חרמנים, מאוהבים ותמימים, בירח דבש עם גרושתכם לעתיד.
אז בקרוב נעבור למקום טוב יותר. בטוח שיותר גדול. דירה שייעודה העיקרי לאכסן את ארגזי חיינו, ואותנו. שמתי לב כי בפועל, אחרי שמפחיתים את אזורי האירוח, הנכדים, חדר העבודה לאנשים שמאז הקורונה לא באמת מצליחים לעבוד, שטחי בישול, כיבוס, גיהוץ, משחקי נכדים ובגדים לעונות אופנה השונות מהעונה הנוכחית - השטח האמתי בו אני אבלה את מירב זמני, יהיה בגודל השטח שאינו גדול ממה שמוקצה לאסיר חמאס בכלא מגידו. רק שלי יהיה לפעמים אינטרנט, והוא יעביר הודעות מוצפנות על נייר מגולגל בשרות שליחים ג'יהדיסטים.
במחשבה שניה, אולי לא כדאי שאתלונן בציבור, כי באמת הכול טוב. מה זה מאה ארגזים? בכלל לא אני האורז אלא להקת אורזים מקצועיים, ואם יהיה לי מזל, קיבלתי הזדמנות אחרונה בה אוכל להינות מכל התכולה הזאת – כי במעבר הבא, ליעד הבא, זה יהיה רק באוטו שחור, בשכיבה, בלי ארגזים בכלל והשיש שיחפשו לעיצוב משכני הבא לא יהיה שיש מטבחים אלא לוח אבן חברון במידות קטנות שביטוח לאומי נותן על חשבונו להנצחת הדייר החדש.
תנצב"ה.
