הובלה ראשונה. כניסה לדירת סטודנטים לבדי. סולו. עצמאי. בלי שותפים, בלי טובות. רק אני והקלסר שלי. שתי מזוודות בגדים, מערכת סטריאו שקניתי במשכורת הצבאית הראשונה, ארגז ספרים, ששיית בקבוקי יין מרסלה ממנזר כרמיזן ומברשת שיניים. כל זה נכנס למושב האחורי של החיפושית שהושאלה מאבא, וזהו. מאז אני נדהם, כמה חפצים אני צובר סביבי, ארגזי קרטון שעוברים איתי מדירה לדירה. אם במעבר לדירת הרווקים הראשונה שלי הצלחתי לדחוס הכול לתא המטען של רכב סטיישן סאב 99 של חברי עדי שהסכים לתת כתף; במעברים הבאים זה כבר היה במשאיות שגדלו וגדלו, מעברים של עשרות ארגזים, רהיטים, חפצים, ובעיקר זיכרונות. מעבר דירה הוא אירוע מכונן בחיינו, הזדמנות לסנן, למיין, לזרוק, למסור, למכור, להתחיל מחדש את האגירה לקראת המעבר הבא. אני יכול לזכור כל חולצה שקניתי לעצמי, היכן נרכשה, למה היא מצאה חן בעייני, ולקראת איזה אירוע החלטתי לפרגן אותה לעצמי. לעומת זאת, אני לא מצליח לזכור מתי לאחרונה לבשתי את עשרות החולצות המושקעות, תלויות צפופות בארון, משוועות לסיבוב הופעות שיצילן מחנק, קמטים והתפאיידות ממעמד חולצה אופנתית לטקסטיל מיותר בארון. בגדים בער...