במבט ראשון, על הבוקר, כשהעפעפיים עדיין לא החליטו אם מתעוררים או ממשיכים לנמנם עוד כמה דקות, רגע לפני שטיפת הפנים, הסקרנות גורמת לי להציץ ולראות מה כתבו לי חברים באשמורת הלילה; הודעות אישיות, הזויות, קליפ של שיר שפעם אהבנו, הגיגי בודדים, שיח אלמנים והזיות פוליטיות של מהפכנים רדומים – מנסה לקרוא, ולא מצליח. הכול דהוי, מרצד, עמום, בלתי קריא. שנאמר – אבוי. קטרקט!
לא – אני לא צריך משקפי ראיה. ממש לא. גם אם פעם ראיתם אותי עם משקפי ראיה – זה היה למרחקים וגם את זה אני כבר לא באמת צריך. מצאתי שיש גם יתרונות בתהליך ההתבגרות. העין שהתעייפה כל השנים במרוץ התזזיתי להספיק ולראות הכול, מתחילה להתחזק אחרי הפרישה, רואה בבירור את כל מה שלא הצלחנו לראות פעם. מבינים מהר, רואים מרחוק, עכשיו אנחנו יודעים שעבורנו זה כבר לא רלבנטי. אני כבר לא חושב. אני יודע שעבורי, היא כבר אבודה!
עם הניסיון באה ההבנה – מה שרואים אחרי גיל 60, אולי כי אף פעם לא הסתכלנו בכלל לכיוון הזה, מאחורי הפינה, מעבר לפרישה, לימים עמומים של יקיצה מוקדמת ליום ללא כל תכנית ברורה. עכשיו אנו רואים את המובן ומתפלאים איך לא הבנו את זה אז, פעם, כשהיו לנו כל כך הרבה ימים לבזבז בלא לעשות כלום, ועכשיו אנו בתזזית להספיק, כי כל יום שחולף, אין לו מועד ב', סופי!
אבל רציתי לשתף אתכם בתחושת העמימות. עת הדמדומים בין המובן אל הלא ברור. האותיות המרצדות על מסך הנייד שעד שאני מצליח לקרוא אותו – המסך מחשיך ושוב צריך להקליד לו קוד פתיחה. וחוזר חלילה. פאק!
בשנה הראשונה שלי באוניברסיטת תל אביב, אי שם בגיל 24 שלי, גיליתי שאני צריך להרכיב משקפיים. לא חובה, רצוי. איזה 0.75 מספר בעדשה שעשה לי את ההבדל בין חד ראיה, לחד קרן ממושקף. במשחקי הטניס, שיעור חובה בשנה א', הבנתי שאני מזהה את מסלול הכדור קצת מאוחר וההחלטה אם זה הולך להיות לצד ימין או שמאל שלי, מתקבלת באיחור משמעותי. איחור שגרם לי לפתוח את המחבט לקראת חבטה בכדור באיחור מסוים, ואז המכות שלי יצאו רופסות וחסרות עוצמה כמו שרציתי שיהיו. 0:40, גיים!
מה שהתאים לארתור אש, הטניסאי האפרו-אמריקאי הממושקף, שבגללו עברתי ממחבט עץ למחבט מגרפיט שמחירו היה בשמים, רק בזכות זה שאִמי עבדה אז בוושינגטון - הצלחתי לפרוט על רגשות האשמה שלה וקיבלתי ממנה במתנה מחבט טניס של אלופים...
בסרטים, נהיגה, קריאת ספרים או סתם התנהלות חיי היום יום, לא הרגשתי צורך במשקפיים. רק שלפעמים בגלל העייפות, אלכוהול שלא במידה, החשיכה, האופנה – הרכבתי משקפיים שחידדו לי את ההבחנות בחיים. עדשות אופטיות הצבועות בצבעי האופנה, צהבהבות עד חומות, מחליפות צבע משקוף לאפור באופן עצמוני, או משקפי טייסים קסוקרים, ריי באן אופטי לכאִלו טייסים.
משקפיים זה לחלשים. ניתוח לייזר להסרת משקפיים זה לאמיצים שגם יש להם גם ביטוח רפואי מפנק או הורים מבוססים. לפני מספר שנים הלכתי לרופא לבדיקה להסרת המשקפיים בניתוח. הוא היה מספיק הגון בכדי לומר לי כי חבל על הכסף. לדבריו, השיפור יהיה בשוליים אם בכלל. עדיף לחיות עם קצת עמימות יצירתית על כל סיכוני הניתוח והזיהומים המגיעים בכל התערבות כירורגית. בעולמי, הצר כרוחב המקלדת ורחב כעומק דמיוני הפורה ,שניזון בעיקר ממה שאני רואה וחושב שאני שומע – עמימות וגמישות מחשבתית היא המזינה את היצירתיות.
יש לנו שנים בחיים בהן הפוקוס חיוני. יעילות, מינוף המציאות, הכפלת השעות האפקטיביות שלנו, הגדלת ההכנסה ככל שניתן, שיפור היחסים ומיצוי הקשרים הבין אישיים הנוצרים חדשות לבקרים עם הסובבים אותנו. כי מי יודע, עוד כמה שנים יש לנו לרכב על הגל אותו תפסנו למזלנו בשיא כוחנו?
אם חשבתם שהראיה החדה היא העיקר, כנראה שלא נפגעתם בטִנטון מטריף באוזן, צליל קבוע שמכניס לעמימות מסוימת את כל צלילי הסביבה ומוסיף הרבה "סליחה? מה? לא הבנתי, תוכלי לחזור?" ממש מציאות ווקאלית עמומה ובלתי מובנת. כך תתקשה לזרום בשיחות עם צעירים נמרצים ויפות, שמדברים בשפת ה-Y, במונחי המילניום, באימוג'י ווקאלי לא מובן, עם מלמול צעיר חסר פשר שאינו מובן דרך מסנן הטנטון ומשאיר את המאזין בעמימות חלקית. אם אין כתוביות או מתרגם לשפת הסימנים מוסמך בסביבה – הלכה לי 80 אחוז מהתקשורת.
לשמחתי, ממלחמות ישראל, לא חזרתי עם פוסט טראומה או פציעה. רק בעיית שמיעה קלה ברמה שלא שווה בכלל לבדוק לגביה אחוזי נכות. אני לא שומע הכול, ממה שאני כן שומע, לא מבין הכול, ועם מה שאני כבר מבין – לפעמים מצטער ששמעתי את זה. יש דברים שעדיף היו לו נשארו בעמימות. רם ולא ברור.
וואוו. התחלנו בעמימות המבט והגעתי לפילוסופיית הגמלאי המשועמם. כי בין צעדת בוקר לאורך חופי תל אביב עם אחים בדם שאני מלווה אותם כמעט חמישים שנה, דרך שעות הכיף שלי מול המשחק החדש שלמדתי בשנה אחרונה – נגינה על פסנתר חשמלי סלחני המותאם לגמלאים נטולי ניסיון מוזיקאלי ובקינוח של אחר הצהרים בפרלמנט פוליטי שעדיין לא הפנים כי מפא"י חזרה לשלטון, מפתיע אותי איך יש לי זמן לפנטז בהרחבת המציאות דרך עמימות החושים של בני גילי.
אם נחזור לשלב היקיצה, החרדה הרגעית שלי ממחלת עיניים של קשישים, אפשר להירגע. קצת מים קרים, שטיפת העיין וטיפות נגד אלרגיית אביב קלה – והעולם נפלא. הכול 6/6. אין מסרונים חשובים. תמונות נכדים, הזמנה ל"זום" בצהרים, הבטחה למוצרי חצי חינם בעלי אקספרס אם רק אכניס את פרטי הקופון הנכון, והודעה כי הסיור שנרשמו אליו לנפלאות עיר דוד, נדחה בגלל מתיחות קלה במזרח ירושלים.
תגובות