לבלות מחוץ לקופסא

 

הצטערתי לשמוע. 

בר הקופסא סוגר את שעריו. בין רמת אביב לשיכון דן, מוקף במגרשי חניה ובליבו סימפטיה וחיוכים, עם מסך ספורט גדול ופינה על הבר עליה ישבתי עם חברי נחום הרבה מאוד "שעות מאושרות" בין חמש לשמונה בערב, מתלבטים בין בירה גינס לסטלה, לועסים בוטנים ומספידים את הפועל תל אביב. שוב. 

מצרף לכם את הטור השבועי בנושא. וברכת חג שמח. 

אנחנו בדרך לצפון, בתקווה כי מלחמות הפשע בגליל לוקחות פסק זמן בחג הסוכות.

לטובת מי שעדיין לא עשה ניתוח קטרקט או הסרת משקפיים - מצרף הטקסט המלא...

לבלות מחוץ לקופסא

אחרי החגים יסגרו דלתות בר "הקופסא" לתמיד. בר שכונתי שפעל במשך 16 שנים בצפון העיר, בר בו ביליתי לא מעט בשעות שמחות, בערבים מוזיקאליים, מסיבות פרטיות, בקבלות שבת וב"אסיפות כיתה" של בני המחזור שלי מהתיכון ששמחו להיפגש בבר בו מוזיקת הרקע נשמעת ברקע, ניתן לשוחח בלי לצאת בסוף בגרון ניחר, המשקאות במחיר הגיוני והברמנים נעימים לשיחה לא רק אודות קצף הבירה ומחיר הוויסקי.

אחרי תקופה ארוכה בה היה לי מובן מאליו כי ברירת המחדל תמיד תהיה פתוחה ופעילה, ואם אין משהו באמת אטרקטיבי בעיר הגדולה – אפשר לקפוץ עם קפקפים וטי-שירט לבר השכונתי ולפגוש שם את שאול או רינה; לשתות בירה בסוף היום במשרד עם המבקרים הקבועים, לקבל "אחד ועוד אחד" עד שמונה בערב, ואם אתם באמת בודדים – המקום הופך בהמשך הערב לפיקאפ בר לגילאים היודעים כמה מקבל אזרח וותיק מהביטוח הלאומי כל חודש.

לא אשכח איך לפני שנים ישבתי שם על הבר עם חבר, ואחרי ערב עמוס משקאות ,כנראה נשמט לי הארנק מהכיס, עובדה שגיליתי רק בהמשך הערב אחרי שנסענו לבר אחר בלב העיר. לא. לא אני נהגתי.

תוך פחות משעה קבלתי טלפון מהקופסא כי הארנק שלי נמצא שם על הבר ואני מוזמן לעבור שם בכל שעה לאסוף אותו מהקופה. בר שכונתי כבר אמרתי?

במקום נערכו קבלת שבת מסורתיות בששי בצהרים, עד שהשכנים ביקשו יפה להפסיק זאת. המסורת הייתה בבקבוקי האוזו ובמוסיקה היוונית הרועשת ובריקודים שבין השולחנות באמנות מופלאה בלי להפיל אף צלחת מטוגנים.

המטבח המיניאטורי בקופסא הוציא בדיוק את מה שנדרש. פיצות אישיות, סלטים אישיים, כריכי קונדביף עסיסיים ופנכת בוטנים/זיתים אישית לכל מי שהזמין שם משקה. לכולם.

היה שם חדר מיוחד למעשנים. חדר עם ויטרינת זכוכית שמאפשרת למעשנים באקווריום להיות חלק מהסצנה גם כשהם מרעילים עצמם בעשן. והכי חשוב – כל יום שני הופיעו שם אמנים. מלהקות רוק , זמרים וסטדנאפיסטים. בחישוב לאחור היו שם כמעט 800 הופעות, מסיבות, טכסים, ימי הולדת או חתונות. הספק לא רק לשש עשרה שנים. החודש תופיע שם להקת הסיקסטיס, נגנים בגיל המבלים בקופסא, שיקפיצו אותם לצלילי הרוק אנד רול להיפרד ולהתחיל לחשוב מחוץ לקופסא על בר אחר.

עולם המסעדות בתל אביב עובר תקופה לא קלה. קבוצת בלייני ההייטק הצטמקה. חזרו לשלם ב"תן ביס" ולא באשראי נטול גבולות. המחזורים בברים והמסעדות מצטמקים עד לכדי 30 אחוז ממה שהיה לפני ההפיכה החוקתית. מוצ"ש -יוק. הזמנת שולחן בששי בערב ברגע האחרון – רק תגיעו, יהיה בסדר. צריך כיסים עמוקים והרבה אומץ להמשיך ולפתוח ערב ערב את המקום מול הרבה כסאות ריקים, מלצרים משועממים ומקררים מלאים.

החודש אבי קולמן סוגר את הדלת. חיפאי בנשמה שעשה עליה לצפון תל אביב הוותיקה, איש יקר שבהחלט מגיעה לו מנוחה והפוגה עד ליוזמה הבליינית הברוכה הבאה שלו, לכשתבוא. בינתיים, לך תדע מה יקרה במקום הזה בעתיד. אנא ילכו בשכונה הצפונית הבליינים הוותיקים לשתות את הצ'ייסרים שלהם בשעה השמחה?

ובנושא אחר – זוכרים שכתבתי על "המגדלור" והתלוננתי שאין שם שירותים? אז עיריית תל אביב מיקמה לאחרונה בסמוך שירותים ניידים לטובת הלקוחות. שיבורכו. בואו נקווה שזה יישאר פתוח גם אחרי הבחירות.

צילום - BING. AI

חמישים שנה אחרי

 

איפה הייתם בסירנה של 13:58? איפה תפסה אותכם האזעקה שהעירה אותנו מהשאננות הרעילה אל תוך מלחמת קיום אכזרית וקטלנית? איך השתנתם מאז. חמישים שנה אחרי. 

אני הייתי אז כבר עמוק בבונקר, פותח מפות, קורא פ.מ-ים ונבוך מול חוסר התכליתיות של הצבא הכי חזק במזרח התיכון. נבוך וגם חושש. מה יהיה ? מכת מנע, הגנת שטח, פטרול ירוט מעל תל אביב וכל זה מול בליפים מאיימים זוהרים על מסך המכ"ם, של טילי שיוט עוינים שגולשים מעל הים התיכון מערבה לכיוון הבית של אמי בתל אביב. 

ואתם, איפה תפסה אותכם האזעקה ההיא מלפני חמישים שנה? 

חמישים שנה שאני מבקר חברים בקרית שאול. חמישים שנה של אבל, זיכרון שדוהה עם השנים והוקרה לגיבורים שבמותם ציוו לנו לפחות עוד חמישים שנות קיום בכיף במדינה שאני לא מוכן להחליף באף אלטרנטיבה או דרכון חלופי.

שום דבר באמת לא השתנה פה. כולנו כיום על סף אסון חדש. הפעם האויב הוא אנחנו, שלא למדנו כלום מהמלחמה ההיא. לפני חמישים שנה.

עברו שנים וכל פעם אני רואה בקריית שאול כי מוסיפים עוד חלקות. זה לא נגמר. לנצח נחיה כאן על כידונים, כי השכנים שלנו חיים על שבריות. 

נראה כי תמיד נריב איתם מי יהיה בוועד הבית השלישי. באש, דם ובתימרות עשן נבנה את המדינה האחת לכל העמים שיסכימו לשרוד בה, כי עם יד על הלב, אחרי חמישים שנים של התפכחות מהאופוריה לא הבנתם? – בסוף זה מה שיקרה פה, השאלה היא רק כמה חלקות עוד נוסיף בבתי העלמין שלנו ושלהם.

חברים שלי, אנא, אל תתייגו אותי כימני או סמולני. אני ציוני תל אביבי, עם דרכון כחול אחד ואתם החברים שלי שלפעמים מפגינים על המדרכה השנייה. זה בסדר. גם ז'בוטינסקי ובן גוריון לא תמיד עמדו על אותה הבלטה – אבל הסכימו כי ביחד נבנה לנו בית לאומי בארץ ישראל כמשפט העמים, ברוח הצהרת בלפור, ויצמן ואפילו הרצל שלא זכה.

גמר חתימה טובה!

לפני חמש שנים אני סיימתי את הצום בבוקר יום כיפור בקרדולוגית של איכילוב עם שני סטנטים כשרים. השנה אני מאחל לכולנו - צום קל!

העיקר - בריאות. כל השאר באמת, שולי. את זה לומדים באירועים החריגים בה אנחנו לא במיטבנו, אבל מבטיחים לעצמנו כי אם נעבור את זה בשלום - נהיה אנשים יותר טובים לעולם...

פסק זמן בעיר ללא הפסקה

כיפור ברמת אביב. כמו בהרבה שכונות תל אביביות, זאת דעיכה איטית שמתחילה בשעה 12, ומכאן השקט רק מתגבר. אחרוני האבות מנפחים את גלגלי האופניים שהכינו לחג, מאלתרים מקל אותו יקשרו  מאחור, וירוצו  בקרוב ברחובות השקטים אחרי המדווש  הטירון, שמחכה כבר חודשים רבים לסולו הראשון שלו ללא גלגלי עזר על האספלט העירוני.

המרכולים ננעלים , אחרוני האוטובוסים מרעישים ונעלמים, ריח בישול הארוחה המפסקת ממלא את חדר המדרגות, ורק אני עוד מתארגן לסיבוב זיכרון בבית העלמין להרמת כוסית ויסקי עם חברים שנשארו צעירים לנצח.

השקט שלפני כניסת החג, סידורים אחרונים ומכוניות אחרונות של צעירים המגיעים לבלות עם ההורים את החג; וגם מכוניות עם חבר'ה חילוניים שיוצאים לחופי תל אביב ליממה של תשליך בחוף הצוק הסמוך לשכונתנו, מסורת חברותא מימי הצופים בשבט המקומי לתקוע בשופר מול סוכת המציל כסגולה לחתימה טובה ושנת "חזק ואמץ" כהלכתה.

בקטע ההלכתי של החג אני קצת מקרטע, אם לא לומר – חסר ניסיון מעשי. לבד מכך שאני צם מאז המלחמה ההיא, אני אף פעם לא בטוח מתי בדיוק זה כל נדרי -  בערב החג או בצאתו ובטח שאין לי טלית בהישג יד. תל אביבי חילוני סטנדרטי. מה שאני יודע כי על פי המסורת השכונתית,  בערב חג אני פוגש את כל השכנים בלבוש "שבתי", חולצות לבנות ומכנסים מגוהצים, הולכים יד ביד לאורך הרחוב, עד בית הכנסת ובחזרה, מהנהנים למכרים שכונתיים ששמם נשכח, הורים מ"אסיפות הורים" של הילדים שלנו,  ומזהים גם את ילדי השכנים שגדלו כבר ובעצמם דוחפים עגלה עם נכדי החברים מהשכונה. יום תענית ישראלי קלאסי עד לתפילת נעילת הצום למחרת, רגע השיא בעיקר בבית הכנסת בנוסח יהדות ספרד.  שם הנעימות ערבות יותר לאוזני זוגתי, ומשם בדרך כלל אני מחלץ אותה בתום החג עם בקבוק מים לארוחת תום הצום אצל השכנה ארלט, נסיכת קהיר ומלכת מעדני המטבח הפרעוני  האהובים עלינו.

המוטיב העיקרי בכיפור התל אביבי הוא השקט. הרוגע. ה"פאוז" החד-שנתי בעיר ללא הפסקה. אנחנו מתכנסים, חלקנו צמים ואחרים ממש מכבדים את זה. בחגים אנחנו בעיקר נפגשים בבית מסביב למקרר. בכיפור נפגשים במרבץ מול המסך בבינג' משפחתי שתוכנן בכל חודש הסליחות – "מאמי, אתה חייב לראות את הסידרה הזאת. אולי נעשה את זה ביחד ביום בכיפור?". בלי חטיפים ובלי טלפונים באמצע. רק אנחנו, הסליחות והנטפליקס.

בשנה סוערת, של צופרי ניידות, שירה פוליטית מוגברת ברמקולים, תרועת הזמבורות, קריאות המפגינים ונפנוף הדגלים – הדממה התל אביבית רועמת. אילון דומם אך לא בגלל חסימת מפגינים. אין פקק באבן גבירול – כי אין תנועה. הילדים לא במסגרות – ולא בגלל שיש עיצומים. העיר הזאת בפסק זמן, עד הנץ הכוכבים וקול מכוניות ראשונות שמתניעות לסעודת סוף הצום אצל ההורים בציפיה  לכוס התה עם פרוסת העוגה הראשונה בתום הצום והשקט.

פארק החוף

 

רגע לפני הבחירות המוניציפליות 2023, ממש במקרה, חחח, הסתיימו עיקר העבודות בפארק החוף המקשר בין חוף תל ברוך לחוף הצוק. פארק הדיונות האחרון בחופי תל אביב, שתורבת ונסלל בשביל הליכה ורכיבת אופניים, עם מדרגות עץ ומשטחי תצפית שמהם ביום בהיר רואים את השכנים שיצאו לחופשה על חופי יוון הקסומים לא פחות.

כמי שמתמיד בבקרים לצעוד במסלול ההליכה מתל ברוך עד לחוף מציצים ובחזרה, בצפיפות מסוכנת לנתיב רוכבי האופניים החולפים לידי בסכנה הדדית, אני מעריך מאוד את ההפרדה המוחלטת שעשו בפארק החוף  בין הצועדים למדוושים. השבילים מוכנים. הגננות – מחכה לעונת השנה המתאימה לשתילה. הממטרות פוזרו, יש עמדות שתיה לצידי השבילים, הבסיס הצבאי הסודי שפעל שם כל השנים באבטחה מלאה, הועתק למקום חלופי עלום, סודי ביותר.

תודה למשרד הבטחון שהסכים להעתיק את פעילותו על חופי הכורכר של רמת אביב, כנראה תמורת פיצוי הולם, לדיונות מקסימות לא פחות אי שם בנגב. בהליכתי הראשונה בשמורת הטבע הסמוכה לבייתי, קבלתי תזכורת מאחד מילידי השמורה. קבלתי עקיצה חדה באוזן. התראה מהטבע, שהוא חזק יותר מכל אספלט או משטחי עץ מהגוני איתנים. אנחנו רק אורחים לרגע פה, וצריכים להתנהג יפה ולשמוע על הטבע סביבנו.

בחגי תשרי חנכו את השבילים מאות צועדים, מפגינים את מיטב אופנת לולו-למון ואחרים, מנצלים את חום סוף ספטמבר ומשתזפים בגוו חשוף לקראת הסתיו שמעבר לפינה. כשכולם מתפעלים מהפרויקט ומהאחראי עליו, כבוד ראש העיר, אשר שוב עומד לבחירות בקרוב. במקרה.

מקיאטו לרב"י בבקשה

איך אומרים בטורקית "דאבל מקיאטו ארוך, רותח, עם קצת קצף, בכוס לקחת עם מכסה בבקשה"?

בעיה. כאשר אתה טס לחגוג עם כל המשפחה את אירוע חייך, במלון צמרת, אי שם בלב האימפריה העות'מנית, ואף אחד שם באמת לא יודע איך להכין את הקפה שאתה אוהב לשתות על הבוקר – ההבדל בין סופ"ש נהדר למושלם יכול להיות כוס מקיאטו לא מושלמת לטעמך.

רב"י*,  חברי הטוב, הקים בעשר אצבעות אימפריה של אירוח לקוחות מרוצים. מה שהתחיל במסעדה קטנה וסימפטית בצפון תל אביב, הסתיים ברשת מסעדות בה ניתן היה גם להזמין קפה במגוון שילובים בין קפה/מים-רותחים/חלב/קצף כאשר כל שילוב יוצר קונצרט לבלוטות הטעם לחובבי הג'אנר. אמריקנו, אספרסו, קצר, ארוך, קפוצ'ינו, מקיאטו, לאטה, נטול וכמובן שחור בוץ. רב"י, היה מהראשונים שהכניס למסעדות שלו את מכונות האספרסו החכמות ונוהג להרצות מדי שנה בקורס מנהלי מסעדות צעירים במכללת שנקר ולחלוק איתם את ניסיונו עם שותי הקפה וסועדיו המגוונים. הוא עצמו לא ממש יודע לבשל או לתפעל המכונה כבריסטה מיומן. הוא רק יודע מה טעים. או לא לטעמו. וזה מה שקרה בטורקיה.

אתה נוחת במלון לא זול, אוסף את יקירך למפגש "חיים שכאלה" בחמישה כוכבים, ומצפה כי המלצר הראשי לפחות בחדר האוכל יבין אנגלית ויביא לך את  - נו, אתם יודעים כבר. דאבל מקיאטו....

לא עזר. למרות החיוכים והנחמדות, כל הרצון הטוב, בוקר אחרי בוקר הגיע לשולחן שילוב אחר של קפה עם קצף, שהיה רחוק מאוד ממה שאנחנו שותים בכל שבוע באר-קפה השכונתי שלנו. גוגל טרנסלט לא עזר. פנטומימה נכשלה. החופשה עוד מעט נגמרת. בסוף הגיע לשוחן מנהל המלון. אדם מעשי ודובר אנגלית שוטפת. הבין את הבקשה וחזר עם חיוך גדול כשבידו כוס קרטון ענקית מלאה בחלב מוקצף. פאק פאק פאק.

כל השולחן צחק. רב"י לא. הבשורות הטובות היו –כוס הקרטון הייתה עם לוגו של חברת סטרבקס. כלומר – יש תיקווה. ואז נזכרו כולם כי בסמוך לפתח המלון יש סניף של סטרבקס קפה.

בארוחת הבוקר האחרונה, רגע לפני ההסעה לשדה התעופה, ישב רב"י עם הדאבל מקיאטו החביב עליו בידו. כוס שנקנתה קודם בסטרבקס הסמוך שם הבינו בדיוק את כל הבקשות המוזרות של חובב הקפה המדויק מתל אביב.

חיים שכאלה - מושלמים!

*רב"י  - ראשי תיבות של שם חברי, פלצן הקפה. אגב,  כי עבורי אני מזמין קפה בוץ. בחור צנוע ביותר...

 AVIDAR.AI

תל אביב, קבלי 10 ברכות לשנה החדשה

 תם אלול. עבר המועד האחרון להגשת סליחות במסגרת פרויקט "חודש הסליחות". טיולי סליחות לירושלים חלפו להם ומעכשיו מתחיל פסטיבל אחר בחוצות העיר המתחילה בפקק בשער הגיא. עוד כמה איקונים של "שנה טובה" צבעוניים, וזהו. 

בין שנה טובה לצום קל, בין ארוחות החג וים הנכדים המתקבצים מסביב לשולחן, ברגעים האחרונים שאתם עוד מסוגלים לקרוא פוסט אישי קטן ממני לפני הצרבת ורגשי החרטה על המנה המיותרת שאכלתם - קבלו ממני את הטור האישי עם הפנטזיה הפרטית שלי לחיים משופרים יותר בתל אביב. ש"ט!

כרגיל מצרף גם קובץ טקסט עם גרסה מורחבת, כי לבלוג אין מגבלות מילים.

הרב אשי. זה היה שם המשתמש שלי ברשתות החברתיות. לא בלונדינית17, גינגי01, לא שמות מדליקים אחרים, שכולם היו פנויים אז בימי הקמת הרשתות החברתיות , אני הייתי הרב אשי. למה? כי זה היה שם הרחוב בו גרתי.

החברים שלי התייחסו אלי בהומור בפוסטים כאל רב, ובסוף זה דעך עם ירידת קרנה של היהדות החרדית בצפון תל אביב.  כתנא בכיר לכאורה, אני עדיין מאמין שיש לי מילה אצל בורא עולם ואני פונה אליו בערב ראש השנה תשפ"ד עם מספר בקשות ממש קטנות לשנה הבאה בתל אביב הבנויה:

1. שנת תשפ"ד – תהיה שנה פחות דרמטית. האיחול הכי אמיתי שלי – שתהה לנו שנה משעממת. שנחזור ללכת עם חולצות טריקו ללא סיסמאות, שנחזור ללכת במוצ"ש לסרטים, ושנשמע את שלום חנוך מופיע בפארק הירקון ולא בכיכר הדמוקרטיה.
2. שתיסגר זמנית מחלקת רישיונות פינוי/בינוי בעירייה. פסק זמן באישורי תמ"א 38. מצידי שכל עובדיה יצאו לשנת שבתון בתשלום. מגיע להם ולנו. רק שנקבל פסק זמן מהיזמות הנדל"נית האורבנית.
3. שהמטפלות במעון תהיינה בריאות, כל השנה, ואינשאללה יגלו באי שם קהילת יהודים לא מוכרת, ממנה תעלנה ארצה השנה מאות גננות מוסמכות חדשות ותיפסק אי הוודאות - האם יש מחר גן?
4. שיקרה נס בעולם הנדל"ן התל אביבי וצעירים מעולמות שאינם הייטק יוכלו לשכור דירה בעיר היקרה הזאת. עובדי מדינה צעירים במערכת החינוך, בריאות, בטחון שמשתכרים פחות מהממוצע – חייבים לסייע להם לגור בעיר הזאת, אחרת נהפוך לעיר קשישה גמלאית ללא עובדים צעירים, מוכשרים וחיוניים.
5. שיחזרו בשבתות ימי הדרבי בכדורגל בבלומפילד החדש. במקום קרב אריתראי של כחולים נגד בורדו עקוב מדם ושוטרים מופתעים, הלוואי ונחזור לקריאות הקרב "מי שלא קופץ צהוב!", "יאללה מכבי/הפועל!". אני  אגיע לשם עם החולצה האדומה השמורה אצלי בארון מאז ימי רוני קלדרון, בורבה, טורק, ונמרוד דרייפוס.
6. חייבים ללמוד לקח מאסון הרכבת הקלה בשדרות ירושלים ביפו. עשרות קורבנות עסקיים מפרויקט קטלני. יש לתת מיד פטור מארנונה לחנויות באלנבי לארבע שנים הקרובות ולקוות לטוב.
7.   שרותי ברודה תחדש את ימי הברסרי וקופי בר. שיארחו אותנו במחירים כמו באירופה. שחצי ליטר בירה יעלה אירו אחד כמו באירופה ולא עשרה אירו  בחוף מציצים; מחיר שמרחיק תיירים ובלתי אפשרי למקומיים. 
8.  יוחזר קופיקס עם הפוך בחמישה שקלים הגיוני ולא קפוצ'ינו מפונפן בח"י שקלים שהורג אותנו.
9.  שהרכבת קלה תהיה למעלית שבת אופקית. שפרויקט "נעים בסופ"ש" ימשיך ויורחב גם לשאר ימי השבוע ושיהיה לכולנו נעים לנהוג בעיר בין חניון זמין וזול אחד למשנהו. 
10.  שנזכה לראש עיר עם ראש תל אביבי, שיזכה לחנוך עוד בקדנציה הקרובה את שני קווי הרכבת הקלה הנוספים.

לקראת שנה טובה יותר

 סליחה. סליחות. מתנצל. באמת. מעומק לבי. 

על כל הציניות המיותרת, ההערות הסקסיסיות, המשפטים הקשישים, הקטעים הסאחים, הארס ורוע, העליונות וההתנשאות, העגמומיות, ועוד משפטים מיותרים שנכתבו השנה בטורי האישי, בפוסטים הפרטיים, במשובים האישיים שכתבתי לכם נוכח כל העולם ואחותו, ממש סליחה. הכל נכתב בחיוך, קריצה, חברות ורצון טוב ליצור לנכדים שלנו עולם לא פחות טוב ממה שקיבלנו מהורינו למשמרת.

ברוח הפיוס והסבירות, ההכרות ארוכת השנים, והידידות המיוחדת שפיתחתי עם שמונת קוראי הקבועים, מצרף את הטור השבועי שלי על המקום הכי כייפי שהיה לי הקיץ בתל אביב. מקווה לפגוש אתכם שם בשקיעות היפות של תל אביב.

למאותגרי הפטנטים חובבי גירסת הבמאי מצרף הנוסח המלא.

כשגוטה פוגש את אלטמן הקטן

רומנטיקה תל אביבית. לחובבי הקל"ב. אילו זה היה במיקונוס –הייתם משלמים על חוויה דומה מאה וחמישים יורו על שמשיה, מחצלת, וארבעה כסאות נוח לפני החיוב על הסלט היווני והאוזו. הגדה הצפונית של שפך הירקון, בשולי הטיילת אליה זורמים צועדי העיר בבגדי הלולו-למון שקנו במיטב כספם, עם מזרן יוגה מגולגל על הכתף, על רחבת עץ וגם מדשאה מרווחת, רגע אחרי שחציתם את גשר רדינג עליו בסרט "מציצים" תלה הפוך גוטה (אורי זוהר המנוח) את אלטמן הקטן בתאריך שישי לשישי – תגיעו לבית קפה "המגדלור" שנבנה בשנת 35' בפתח נמל תל אביב.

כמו אלטמן הקטן גם אני נולדתי בששה ביוני; אני עובר מספר פעמים בשבוע מול קפה המגדלור עם חבורת "השורד האחרון"; שלמה וצביקה, פרוייקה ודויד, חמישיית צועדי שחרית שממלאים אחרי עצת הקרדיולוג במכון שיקום הלב – "לכו חבר'ה, לכו!" . חבריי לצעידה, שמזמן מיצינו בייננו את כל הסיפורים והזיכרונות, כבר דלי נושאי שיחה בהליכת הבוקר - ורק זיכרוננו המתערפל בשנים האחרונותוהיצירתיות של פרוייקה, מאפשרת לו לספר לנו שוב ושוב על ימי נעוריו כאחד מ"החברים של רבין" במפלגה שכבר לא ממש קיימת.

אגב, לכל מי שמתעקש לתקן אותי – כותבים רדינג ולא רידינג. יו"ר חברת החשמל בתקופת המנדט היה הלורד רופוס דניאל אייזק, הידוע גם בשם המרקיז מרדינג על כן ראוי לתקן השגיאת כתיב הזאת מהרבה שלטי הכוונה...

יצא לי לשבת הרבה ב- קפה מגדלור בקיץ 23' לקראת שקיעה.  הרבהצעירים, סבים וסבתות עם נכדים, פחות לובשי חולצות לבנות ומבין הזמנים ויותר חולצות חושפות בטן; קפה בשפך הירקון, בירכתי תחנת הכוח רדינג שכבר לא ממש עובדת, על דרך הכושר מחוף תל ברוך עד לחוף מציצים; בנקודה הכי כיפית בעיר בשעת ערביים, מול מסך וידאו ענק, לראות כל פעם מחדש, שהשמש אכן שוקעת במערב.  

הכיסאות במשורה, שרפרפים יותר זמינים, מחצלות לילדים בגיל הרך, והרבה אוויר ים נעים. השרות עצמי, הבר ידידותי, בשקיעה שיעורי יוגה חינמיים המוניים, מסך ענק להקרנת סרטים בפסטיבל דוקו לאחרונה, שידורי ספורט חשובים  או סתם סרטי גלישה לאווירה. 

דבר אחד חסר לי במגדלור– שירותים. בפעם האחרונה שנזקקתי, התנצלו. המערכת הביובית מקולקלת וצריך ללכת עד לנמל הסמוך מעבר לגשר לשירותים ציבוריים. עברו חודשים – ועדיין אין ללקוחות במגדלור שירותים. חבל. זה עסק בפיקוח עיריית תל אביב, הכפופה לתקנות. אנא, זה יהפוך את המקום משלם למושלם, לפחות ללקוחות הרגיזים.

המגדלור בשפך הירקון, בואך פארק רדינג בו הוצב לאחרונה פסל סביבתי מרשים של רמקול ידני באדום לבן; המקום ליוגיסטים, לרומנטיקנים חובבי שקיעה וחובבי הבריזר והבריזה. ממליץ לכם בחום להנות שם מסגירת היום על כוס קפה, כריך, בירה או אפרולשפריץ כתום, מול הכדור האדום הטובל באופק ומעביר אותכם ממש בכיף לערב חדש, לבילוי תל אביבי משמעותי, כי יש לנו באמת עיר מיוחדת עם אנשים שאין באף מקום בעולם. אתנו.  

 

 

ביה"ס דובנוב - מחזור בוגרי 1967

 

באמצע הדרך לבית הספר היסודי שלי עמד עץ תות, עליו היינו מטפסים, קוטפים תותים לבנים מתוקים, מלקטים עלי תות לגידול תולעי המשי בקופסת נעלים, ובעיקר מושכים עוד כמה דקות של כיף ילדותי לפני שחוזרים הביתה לילדות נטולת מסכים אבל עם הרבה גוגועים, ג'ולים, דודס, סוס ארוך לבנים וגומי יפני לבנות – משחקים שלא תראו היום  באף חצר בית ספר.

בית הספר דובנוב, כשלושים ילדים בכיתה, עם אחות  רפואית במשרה מלאה שחבשה לנו את הברכיים מנפילות בכדורגל בהפסקה הגדולה, ולפעמים גם רופא שיניים שעשה לנו סתימות ללא הרדמה; עם כמה ערוגות בגינה ללימודי חקלאות שם גידלנו גזר וחסה, חדר "מלאכה" שם הבנים למדו לעבוד את יסודות הנגרות ובסוף השנה הביאו הביתה מדף ספרים ישר זווית, עם חדר לימוד למלאכת בנות – מרקמה ועד בישול, והשַמָש שנחשב כחלק מהנהלת ביה"ס – חיים משולם.

בכל ימי החופש הגדול, בין קייטנה בקיבוץ גבעת השלושה, "סאמר סקול" בלונדון לעשירים, או שבועיים גלות אצל הסבתא בחיפה לבני המשפחות הסוציאליסטיות בשכונה -  חיכינו לשוב לבית הספר "שלנו". עבדנו על חוברות העבודה שקיבלנו, השאירו אותנו  בבית יום שלם לשחק עם חברים, עם מפתח דירתנו תלוי על צוואר, עם צלחת שניצל ואורז מכוסה על השולחן במטבח לארוחת צהרים, ומנוי ב"ספריית חן" להחלפת ספרי הקריאה אותם חיסלתי במהירות, מחכה שאורה הספרנית תשמור לי את ספרי המתח שאהבתי – "החמישיה הסודית", "הספורטאים הצעירים", "עלילות אנג'ליק" לפן הנשי שבנשמתי, חוברות "ביל קרטר" המרשל מהמערב הפרוע,  וספרוני "פטריק קים" לחלק החרמני של המתבגר הצעיר שהחל לפרוח בשנים ההורמונלית של גיל העשרה.

ב"דובנוב" הפכתי למי שאני. הכרתי את האנשים שמלווים אותי עד היום. חברים לחיים. הנכס הכי חשוב בשכונה הבלתי אפשרית בה כולנו גדלים, והתוסף שמאפשר לנו לחייך ולשמוח על חיינו פה – למרות שבכל עיר אחרת בעולם בטוח כי היינו מצליחים הרבה יותר. יואל, יוסי, ערן, עוזי, אודי, חזי, שרה והרשימה מאוד ארוכה. כולם חברים שלי. עד היום. וגם - אני לא ממש צריך להיות איתם בקשר יום יומי. חלקם גם גרים בחו"ל, חלקם עוד יותר רחוקים וגרים בישוב קהילתי מחוץ למרחב גדרה עד חדרה וקיימים רק בקבוצת הווטסאפ של יוצאי דובנוב המופיעה אצלי במצב השתק בטלפון בגלל הבדלי השעות בין אזורי המגורים של כולם.

בית הספר, בימים בהם המנהל היה מופיע בחליפה ועניבה בכל יום, בחדר המורות רק המורים להתעמלות ומלאכה היו הדמויות הגבריות לחיקוי, בימים בהם חלק מהתלמידים הגיעו בכלל ליום לימודים בחצי השני – כ"משמרת שניה", עד שיגמרו לבנות את הקומה השלישית של הביה"ס, שלימים נסגר מחוסר תלמידים צעירים בשכונה המזדקנת , ובמבנה שהיה אולם ההתעמלות – הוקמה מסעדת "דובנוב 8" המצליחה עד היום לאכלס גם פרלמנט צהריי-ששי עם חלק מבוגרי המחזור שלי ביסודי...

כן, ועץ התות – עליו נבנה בית אמות משפט ותותים לבנים אני כבר לא טועם, ומתייחס אליהם כזיכרונות הנשיקות הראשונות בחצר האחורית של בית הספר עם הבנות שלא קפצו על חבל או שיחקו ב"גומי ארוך" אלא התמקדו בטעם החיים של גיל הנעורים – הקשר עם הבנים.

תחילת ספטמבר – סוף החופש הגדול. החזרה אל כותלי. השיבה אל החברים שלא נפגשו חודשיים. כיף גדול לילדים קטנים. אם רק לא מקלקלים להם את זה בשביתת מורים קטנה...