סיפורי אבי דר

  במשפחה שלי חוגגים בר מצווה פעמיים. מרבים בשימחה במשפחה מרבת כעסים ומריבות. שנה אחרי שאימי עזבה את הבית הגעתי לגיל בר מצווה. האירוע השמח הראשון אחרי שנים של מריבות, שתיקות, אריזת מזוודות לפרידת נסיון, ודמעות. כשאבא ואימא נפרדו - הם ממש נפרדו. לגמרי. אף מילה. ממש. ללא מפגשים. עד שהמוות יפריד ביננו - צ׳ילבות לנצח. וכך היה עד הסוף. אז כשאבא ערך לי מסיבת בר מצווה עם המשפחה מתל אביב והחברים שלו , שבוע לאחר מכן בבית אימי הגיעו כל החברים והמשפחה מחיפה לבר מצווה שלי. שידור חוזר רק בלי עליה לתורה. היו שם אורחים שחגגו בפעם השניה את אותו האירוע. את זה רק אני והם ידענו. למה אני משתף אתכם בזכרונות של ילד מגיל 13 - כי כבר עשר שנים אני עולה מדי שנה לקבר אימי שבוע אחרי שעליתי לקבר אבי. כמקובל אצלנו במשפחה. כמו פעם. שבת בדובנוב ושבת בדירה שלה ברחוב סוטין. פברואר, חודש בתי העלמין שלי. פעם בקריית שאול ופעם בירקונים. תנצב״ה. האימא שלי - מי שלא לימדה אותי לקרוא, אבל כנראה הניקה אותי ואת שני אחי בחלב מועשר ב-DNA של כשרון כתיבה לא מבוטל. השלישיה - אבי המצחיק, אלון המוכשר משלושת האחים ללא ויכוח ואני, ...

  חברים, עשיתי אקזיט. כן, גם אני הצטרפתי לרשימת בחורינו הטובים שליד שמם אפשר לכתוב – עשה אקזיט . זה סיום של מהלך לא פשוט: עבודה קשה, לילות לבנים, שדרוג גרסאות, התאמה למציאות משתנה, הוספת שכבת AI מתקדמת, וגם מו"מ עיקש על המחיר – אקזיט מהסרטים. לסיפור שלי יש סוף טוב. הרי אקזיט תמיד נתפס כסוף טוב – כזה שרק מעטים מגיעים אליו. זה התואר של מי שחוצה את קו הסיום, חותם על הסכם המכירה ולא ממצמץ ראשון, זה שמבין שהוא הגרסה הטובה ביותר של עצמו, והמחיר? בהחלט משקף את ערכו האמיתי. לדעתו, כמובן. במעגל הקרוב שלי יש כמה חברים שכבר עשו את זה. הבן של ש' עשה את זה פעמיים, ובקרוב – בעזרת השם – גם בשלישית. בן הדוד שלי כבר איבד ספירה, ובסדר הפסח, כששואלים “מה נשתנה”, כולם מסתכלים עליו לשמוע על האקזיט האחרון. אפילו שותפי לקפה של הבוקר הגשים לאחרונה את החלום הישראלי, ואני מציג אותו בגאווה קלילה בפני מי שעדיין לא מכיר אותו: “תכירו, זה ר'. הוא עשה אקזיט.” לא חשוב אם אתה פרופסור להיסטוריה, מנתח מוח, שופט מחוזי, לוחם סיירת או עיתונאי חוקר – אקזיט הוא הקלף המנצח. הג'וקר. החלום של כל אם עבריה, שבנה י...

נדלקתי. שוב. הפעם על דו-גלגלי חשמלי חדש. האלגוריתם ברשתות החברתיות כבר מכיר אותי טוב מדי; אני פתי צרכני קלאסי שמתלהב מניקלים נוצצים, נהמת מנוע (גם אם היא מלאכותית), פניה חדה בהשכבת גוף, ואפשרות איכסון נדיבה לכל הפינוקים שאנחנו קונים בשוק ביום שישי רגע לפני שהבסטות נסגרות. זה בדיוק מה שחיפשתי בשנתיים האחרונות, אבל הראש שלי היה במקום אחר לגמרי. חיפשתי אופנוע לא מהיר מדי - כי 130 קמ"ש זה כבר גדול עלי. חיפשתי דו-גלגלי שלא שוקל רבע טון. משהו חשמלי. ולמה? כי אין סיכוי שאחזור לתמסורת הילוכים ידנית, וכי הגיע הזמן שאפסיק לחפש חלקי חילוף יקרים ונדירים לאופנוע קלאסי שג׳יימס דין כבר רכב עליו. חיפשתי משהו ידידותי להפחתת זיהום האוויר, והכי חשוב, חסכוני - כי הביטוח על כלי חשמלי עולה פחות מחצי ממה שאני משלם היום על הסוזוקי הוותיק. נדלקתי, ומיד נרגעתי. נזכרתי בן כמה אני. 72. נזכרתי בכל השבועות, הנדרים וההבטחות שהבטחתי לעצמי, כי השנה אני יורד מהאופנוע. הבנתי שהתגובות שלי באירועי קיצון אולי משתבחות וורבלית - בערבית עסיסית שיוצאת ממני כשנהג שליחויות מסכן אותי - אבל האינסטינקטים הפיזיים שרכשתי על הכבי...

  גנבו לי את הטלפון. הבנה מיידית, חד־ערכית, חדה וכואבת. הלך לי הטלפון. לא שכחתי, לא הנחתי בחדר השני, לא נשאר באוטו. הטלפון שלי איננו. נקודה. זה התחיל כל כך אחרת. בוקר תל אביבי רגוע, מקיאטו ארוך, חבר טוב ושיחות של הורדת דופק אחרי שעה בחדר כושר. רצינו פשוט ליהנות מהכיף הראשוני, ממה שבספרות מכנים לעיתים "רגעי חסד" (Grace) – אותם רגעים נדירים שבהם אנחנו מתעלים מעל היומיום ונמצאים בנוכחות מלאה, במצב של Being. הטלפון שלי נח על השולחן, הפוך ושקט. שלא יפריע לאושר הזה. הרקע היה מושלם. להיות נחמדים. לומר שלום לאדם חייכן בשולחן סמוך, ירון. מסתבר שהוא חוגג. נעים מאוד, מזל טוב ליומולדתך. השיחה זרמה מהר מאוד לעולמות התוכן שלו, לספרו החדש שבהתהוות. ירון דיבר בלהט על מהות החיים, על ההוויה של אהבה כדרך חיים. הקשבתי לו, זורם עם ההגדרות המדויקות. אצלו, כך למדתי בין לגימה ללגימה, האהבה היא לא סתם רומנטיקה מתוקה; היא עניין של זהות, של חיפוש אחר מקום בעולם ותיקון לנפש. בזמן שהוא מדבר על אהבה כמנוע לחיפוש עצמי, אני בראש כבר מתכנן לו זיקוק על עוגה, מנסה לייצר עבורו רגע של שייכות בתוך המציאות המורכבת...

  אותי לא בחרו לוועד הכיתה. עובדה. לא הייתי מהמובילים החברתיים, לא כיכבתי בריקודי עם, והרומן שלי עם "צופי דיזנגוף" הסתיים במחנה קיץ אחד שבו נשלחתי הביתה בבושת פנים. המדריך תפס אותי במגורי הבנות. סתם, אל תפליגו בדמיון; רצו להרתיע את כולם אז בחרו את החנון הכי גדול במחנה ושלחו אותו הביתה למען יראו וייראו. האמת היא שרק נכנסתי לשמוע מוזיקה מהטרנזיסטור, והמדריך, בחושים של קולונל, סימנה אותי כמטרה. לא שלא רציתי להיות שם, בספסל האחורי של האוטובוס, במחלקת ה"מקובלים". המגניבים של הכיתה. אנחנו ישבנו מקדימה, חבורת החנונים, ושמענו משם רק צחוק מתגלגל ורשרוש של ממתקים יקרים. לימים ראיתי שכל השובבים מאחור פשוט החליפו את הספסל האחורי במושב של מחלקת עסקים. אותם צחקוקים, אותן נשים יפות, רק שהפעם הארוחה מוגשת בכלי פורצלן ולא במגשי פלסטיק של מחלקת תיירים. אבל אני לא מקטר. אחרי מסלול הכשרה של שבעים שנה, אני מפרגן לחברים שעקפו אותי בדרך אל האושר. בכיתתנו, בשורה הראשונה מול המורה ישבו אז בקביעות שני ילדים חכמים. הם לא רצו 100 מטר ב-12 שניות, אבל קראו את "סירס-זימנסקי" לפני השינה...

אנחנו גרים בבית משותף תל אביבי קלאסי. לא מגדל יוקרה מהעשור האחרון  עם לובי ממוזג מצופה שיש ושוער במדים שמברך אותך לשלום, מרחיק מעריצים מידוענים שגרים באחת מהקומות הגבוהות, ובעיקר מקבל חבילות מנציגי פדקס, צ'יטה וכל בחורינו הטובים על הקטנועים שדואגים כי הרכישה האחרונה בעלי אקספרס תגיע אלינו ישירות ובמהירות.  אנחנו גרים בכיף בבניין בן 15 קומות, 60 משפחות, שעומד על תילו כבר 46 שנה. בניין שידע ימים יפים יותר, אבל עדיין עומד זקוף מול הלחות של מישור החוף. בית עם מזגני חלון, מהתקופה בה מיני היתה חצאית ולא מזגן. בכניסה אצלנו, כמו ברוב הבתים בעיר הזאת, עומד לו השומר האלקטרוני: האינטרקום החכם. זכר למכשיר המקורי, של שנות השבעים. שנים בהן בית ללא דלת זכוכית מוגנת במנעול מגנטי לא היה נחשב כבית משותף ראוי למגורים בטוחים. לכאורה, זהו קו ההגנה הראשון. מערכת שאמורה לסנן את העולם שבחוץ ולהשאיר לנו את הפרטיות והביטחון בפנים. בפועל? מדובר במסננת עם חורים בגודל של שליח וולט עם קסדה. מצעד האורחים הבלתי קרואים - בואו נודה על האמת, הדלת למטה נפתחת יותר פעמים ביום מאשר דלת של רכבת תחתית. זה מתחיל באשמו...

  א. הגיע לגיל שבעים כשהוא מצויד בכל מה שגורם לחברים בני גילו להחוויר מקנאה: בלורית מפוארת על הראש, בטן שטוחה באופן חשוד, פרק ב׳ מהסרטים ואקזיט מהחלומות. אחרי שקיבלנו את ה-SAVE THE DATE לחגיגות השבעים שלו, התייצבנו עם חיוך, אבל גם עם לא מעט השתאות. זה ממש לא מובן מאליו לראות גבר בן שבעים מאוהב כמו נער, בטח אחרי רכבת ההרים הרגשית שעבר. היו שם שנים לא פשוטות. הצלחה פיננסית מסחררת במשרד, ומנגד מחלה קשה בבית. שש שנים של מאבק וסבל שהסתיימו בפרידה כואבת מאשתו האהובה. אבל אז הוא יצא למסע חזרה לחיים - והצליח בגדול. כלומר, עם עזרה קטנה ומוערכת מהשכנה במגדלי תל אביב. אותה שכנה שהחליטה לקחת פיקוד ולסנן את התנועה הערה בקומה, עד ששידכה לאלמן הטרי את המועמדת המושלמת. הלוקיישן שנבחר לחגיגה: מועדון "שבלול" , בלב מתחם קרליבך המשתפץ לנצח. אחד המקומות הבודדים בעיר שבהם עדיין אפשר להזמין קומץ חברים לדרינק, נשנושים ולהקה חיה. הקהל? בליינים כסופי שיער עם היסטוריה משותפת, שמחליפים סיפורים על נכדים, המלצות לקיצור תורים ל-MRI ודיונים מעמיקים על אגן לא מאוזן ותוכנית להחליף את הברך המקרטעת באביב. אחרי...