יומיים עמוסים. יותר מדי מכל דבר. הגזמתי עם המצבות, הוויסקי, השווארמה וכל מה שב״אבא חטוב״ הורו לי להימנע ממנו. וברקע, הדיון הבלתי נגמר; למה לא למכור פה הכל ולעבור לאחוזה בקונטיקט. להחליף דירת שלושה חדרים בפתח תקווה תמורת בית פרטי עם שישה חדרים על שפת אגם, בלב יער, בצמוד למערכת החינוך הכי איכותית בארה״ב. בלי ״צבע אדום״ ועם הרבה וודאות, כי הסכנה היחידה שצריך להתמודד איתה שם היא - שלא נמות משעמום. אם הכבד שלי שרד את היומיים המאתגרים האחרונים, הוא כנראה ימשוך עד גיל מאה ועשרים. אין אזכרה לחבר בלי סבב צ׳ייסרים, והייתי ביום הזיכרון אצל  שני חברים שכבר לא איתנו כחמישים שנה. אין מסיבת יום הולדת לבת שישים, בלי שהחברים יפתחו את הבקבוק שהתיישן 18 שנים בשלוש חביות אלון שונות, ונשתה ביחד לכבוד החברות, הרעות, השותפות לדרך, ול-DJ הצעיר שהצליח להרקיד את הרחבה, עמוסת חברותיה המפזזות ובעלים שרועי פופים וצמודי מסך. בערב יום העצמאות לא מגיעים שוטרים לסגור מסיבה בגלל תלונת שכנים על רעש. אחרי ארבעים ימים בממ״ד, זו כמעט חובה להרעיש, לחגוג ולברך את כלת האירוע. לשיר ביחד, הכי חזק שאפשר, את כל אותם השירים שמ...

יום הזיכרון. יום של סיפורי גבורה, יום של חיבוק עוטף למשפחות השכולות. משפחות שעבורן זה בסך הכל עוד יום אחד של כאב, בדיוק כמו בכל שאר ימי השנה, רק שהיום - בשביל הפרוטוקול - יהיה גם טקס. זהו יום של מאזן לאומי. האם אנחנו באמת ראויים למחיר הנורא הזה של להיות עם חופשי וגאה בארצנו? זהו יום בו רואים את התמונות הישנות במדים, מקריאים את השמות בטון סדוק, שומעים על מעשי הגבורה בקרב ונפעמים מחדש. הם נתנו הכל, ואנחנו כאן, ממשיכים לנסוע באיילון, לעמוד בתור לסופר, לחיות. אנחנו חייבים להצדיק את הקורבן הזה בכל רגע. כ-25,600 גיבורות וגיבורים במניין הדמים. המונה דופק, הלב מתכווץ, ואנחנו דומעים מול שידורי הרצף. הפרדוקס הישראלי: 78 שנים של חיפוש עצמי 78 שנות עצמאות, ואנחנו לא באמת עצמאים; אנחנו תלויים בחימוש אמריקאי, בדעת קהל עולמית ובעיקר - בפחדים של עצמנו. 140 שנות ציונות עברו, והקמפיין המרהיב של הרצל לא ממש תפס אצל אחוז ניכר מעשרת המיליונים שקוראים לעצמם ישראלים, אבל מתנהגים כאילו הם עדיין בטרנזיט בדרך למקום אחר. 3,500 שנות יהדות מאז הברית מילה הראשונה, ועדיין כואב לנו להיות עם יהודי אחד ומאוחד. אנחנו עם...

הגיע לשכונתנו בחור חדש. פתח דוכן אוכל במקום בר יין. פלאפל, שווארמה, קוסקוס, בישול צפון אפריקאי לקחת הביתה או לאכול במקום. בפיתה או בצלחת. כולו חיוכים. רק תאכלו ותהנו.   נכנסתי לאכול לאחל לו בהצלחה. יש לו נסיון בהכנת אוכל לגני ילדים, אז המקום החדש הוא עליית מדרגה. וחיוך נעים.  אני לא מציין את שם המקום, כי לא הוא הנושא היום. השוורמה היתה גרועה. בכל ביס התלבטתי אם לעצור ולהחזיר המנה, או לחכות שהביס הבא יהיה יותר טוב. ולא. המצב לא השתפר.  כבר בפתיחה, כשטובלים המזלג עם הבבדר בטחינה, הבנתי שהיא נוזלית מדי.  ככה הגעתי לאמצע המנה, השוורמה היתה קשה לאכילה, הרכיבים היו שרופים מדי, הבשר היה קשה לאכילה, הביס היה מאתגר. אתגר השווארמה - לא בבית ספרי. או שזה צלוי ברכות נוטף ארומה שומנית צלויה, או שזה חתיכות קרטון בלתי לעיסות.  נשברתי באמצע המנה והלכתי. לא החזרתי המנה כמו שלימדו אותי בבית. לא היה לי לב לעשות למסעדן המתחיל פדיחה מול כל הלקוחות ולהחזיר לו המנה. השארתי והלכתי. מזל שהציפס היו טעימים וסגרו לי את הרעב עד שאגיע הביתה. פדיחה. מודה.  בהמשך היום המחשבות שלי נתקעו בא...

הכי קרוב שהסכמנו לקחת סיכון, היה להגיע לראש פינה. כל יעד צפונית משם, היה מסתיים כנראה במשבר משפחתי עמוק. יצאנו צפונה כדי לחזק את אחינו בעוטף הצפוני, לתרום מעט לכלכלה המקומית ולמרכזי הקניות השוממים, ובעיקר כדי לסעוד במסעדה שעדיין פועלת למרות המצב. רצינו פשוט לומר להם תודה על כך שהם עדיין שם, שלא נדדו למרכז הארץ, ולהרגיש, ולו לרגע, שאנחנו באמת ביחד. עם כל רסיסי המיירטים שנופלים עלינו בתל אביב, ראשי הנפץ המתפצלים ברמת גן, והאזעקות הבלתי פוסקות במרכז, אני לא בטוח אם הייתי מחזיק מעמד חודש ימים עם 15 שניות של זמן התרעה בלבד. קשה לדמיין חיים תחת רעמים וברקים של מלחמה, ללא מרכול זמין או שירותים קהילתיים שנסגרו כולם "בגלל המצב". חיים שהפכו לשברי זכוכית, ערימות של בלוקים מנופצים ורסיסי חלומות על חיים שלווים בגליל, שדווקא עכשיו פורח בירוק עז. החברים בפורום הקבוע שלי, בוגרי יחידת הבקרה של חיל האוויר בנגב, התעקשו שהחודש נשנה הרגלים. במקום להתכנס לערב של סטייקים וויסקי ב"דיינר" הקבוע, החלטנו לעלות לראש פינה. זה ממש לא שינה לנו שהמקום כשר, או שבמקום נתחי בשר הוגשו דגים ויין כשר הח...

נוסטלגיה, כך אומרים, היא כבר לא מה שהייתה פעם. נשאר רק הגעגוע. הגעגוע לחברים, לאווירה הייחודית, לישיבה הממושכת באולם הבקרה החשוך כשהאוזניות והמיקרופון הם כלי העבודה היחידים, ולתקשורת העניינית והחדה שמאפיינת את המקצוע. זו אותה "אווירה טרמינלית" שליוותה אותי בעבודה במשך עשורים, עד שהחלפתי את אישור הכניסה לאזורים סטריליים ברב-קו החינמי של אזרח ותיק. המציאות הנוכחית לא משאירה הרבה מקום לזיכרונות מתוקים. סגירת המרחב האווירי, ביטולן של מאות טיסות, אי-הוודאות התיירותית והוראות פיקוד העורף הקשיחות, אילצו את חבריי פקחי הטיסה מהיחידה לעזוב זמנית את משכנם הקבוע אי שם במרומי הגליל העליון. הם התרכזו זמנית בנתב"ג, ממתינים שם ביחד עד שעולם התעופה הישראלי יחזור לעצמו. ואני? אני רק רציתי לבקר. נמאס כבר להמתין. לחכות לשמוע מה החליטו עלינו בפקיסטן, להיות תלויים באהבת האירופאים, בטיפשות הגויים, בגחמות פוליטיות עלובות ובחלומות איסלמיים על כיבוש העולם עם חיג'ב וכפייה. התגעגעתי לחברים הצעירים שבעבר ביליתי איתם משמרות ארוכות מול מסך המכ"ם. המפגש איתם תמיד מזכיר לי את רוב מה שכבר הספקתי...

יש תאריך שלא מופיע ביומנים הדיגיטליים, אבל כולם יודעים להצביע על הכיוון הכללי שלו. "שש אחרי המלחמה". זה לא יום, לא שעה, ואפילו לא חודש קלנדרי מדויק; זה יותר כמו מגדלור רחוק, נקודת ייחוס שמנסים להינעל עליה כשמסביב הכל עדיין רועש ומטושטש. מועד מיוחל לכל מי שבמדים - מהלוחמות ועד המילואימניקים הוותיקים - ולכל מי שסופר עבורם את הימים בבית. קיץ 26׳ מתנהג בדיוק ככה. הוא לא סתם עונה, הוא יעד. אבל זה לא יעד מבצעי עם טבלאות של כוחות ומשימות, פ"מים מפורטים ולוחות זמנים קשיחים, אלא יעד רגשי. היום שאחרי. היום שבו נתעורר בבוקר ולא נשלח יד אוטומטית לטלפון כדי לבדוק כותרות בדופק מואץ. היום שבו מד הדאגה הלאומי יירד מדרגה, אולי שתיים. דאגה שלא תיעלם, כאן היא הרי חלק מהדי-אן-איי הציוני עוד מימי הרצל, אבל אולי היא תחזור לממדים אנושיים, כאלו שאפשר לחיות איתם בלי להיחנק. אני מדמיין את הרגע שבו הדגמ״חים יתקפלו חזרה למדף האחורי בארון. הנעליים הגבוהות יאבדו את האבק הצהוב של השטח, יצוחצחו למשעי, ויחזרו לתרמיל החירום שפילחתם פעם מהמילואים. הממ״ד, אותו חדר שקיבל תפקיד ראשי בדרמה הזאת בעל כורחו, יחז...

הפסקת אש. שוויין. עוד פאזה לא מובנת בחיינו הבלתי מובנים. כמו בפוליטיקה, כך אני באסטרטגיה של מלחמה ושלום. אני, מה לעשות, לא מבין בזה. כשאומרים לי להפסיק את האש - אני ניגש בזריזות לכיריים ומכבה. לא ממשיך לבשל, לא לחמם, לא לחרחר ולא למלמל מילים לא של אהבה. ובטח שלא לשגר טילים מפרוקסיס, לא חוסם את מצרי הורמוז ולא מאיים על אף אחד; פשוט מסובב את הכפתור. ובמקרה שלנו - מוריד את ההמבורגר מהאסכלה הלוהטת ומכבה את הלהבות. "אסכלה", עוד מילה שלא ממש נקלטה בשיח המקומי של החבר'ה המנפנפים מול רשת הגריל בעולמות ה-BBQ. זוכרים את כפתור ה- PAUSE בטייפ-רקורדר הישן? אני בהחלט מרגיש שמישהו לחץ עליו בחיינו בשבועות האחרונים. הכל עצר. התוכניות, העבודה, החלומות. כמי שכבר מזמן לא מעורב במלחמות ודגמ"חים, אלא מעורב בעיקר דרך פרשני ערוץ 12 ו-13 והשכנות שלי בממ"ק, אין לי שמץ של מושג מה יקרה מחר, הלילה, או בעוד שעה. זו תחושה של חוסר אונים כללית, כי באמת, אף אחד לא יודע אנה אנו באים. האם ניצחנו או הפסדנו? האם בקיץ נצא לחופשה או למילואים? האם יש בכלל חשיבות לדיאטה ולכדורי הסטטינים להורדת הכולסטרו...