49 שנים עברו ואצלי זה עדיין צרוב בנשמה. חיים שלמים התבזבזו להם, עוד מעט הכול מאחורינו, ואני תקוע בזיכרון ההוא. במלחמת 73' הארורה. בזיכרון של מאיר, חברי הטוב, שגם מסמל עבורי את כל אלפי ההרוגים שנפלו במלחמה ההיא.
לזכור ולהודות, להתגעגע ולהוקיר, להתאבל ולהבין, כי כדי שכולנו נוכל לחיות פה - אלפי חיילים כמו מאיר, נפלו ולצערי עוד ימסרו נפשם, עבורנו. כל מאיר שכזה הוא עולם ומלואו. מאיר היה חברי לכיתה, שותף לבילויים, דמות משמעותית בזיכרונות ההתבגרות שלי, התגייס איתי לקורס טייס ובהמשך התעקש להיות מפקד טנק.
בערב יום כיפור נפגשתי עם מאיר אצל אורון בדירת הוריו בשדרות דוד המלך שבתל אביב שם שמענו את התקליטים החדשים של הרוק הכבד שאהבנו. למחרת, מאיר הוזעק לבסיס ג'וליס לעלות על טנ"ק, ואני הוזעקתי ליחידה שלי בבוקר של יום כיפור ועברתי את כל המלחמה עם שני סטים של בגדי דקרון. למאיר כנראה הספיקה חליפת דגמ"ח אחת. אחרי יומיים ספג הטנק שלו פגיעה ישירה מטיל סאגר מצרי וזהו.
מאז, מדי שנה אני מגיע לקריית שאול, מוזג לי כוסית ויסקי ושופך קצת גם על הקבר עבור מאיר, ומזיל דמעה. על מאיר, על כל הגיבורים הקבורים בחלקות מסביב, על המשפחות הדומעות, לתפארת המדינה שלצערי עוד לא הצלחנו להגיע אל המנוחה והנחלה בה יונחו החרבות והאיומים וכולנו נתעורר כל בוקר לצרות הרגילות של השווייצרים.
גם השנה אגיע למאיר. ממש לא HAPPY HOUR. בשלוש בערב יום כיפור. רגע לפני הארוחה המפסקת. (תתפלאו. אני צם. גם לזכר מאיר) ואתגעגע.
מי מבני המחזור שלנו בעירוני א' תל אביב שקורא זאת - מוזמן להצטרף אלי. אני בטוח כי מאיר ישמח לכל אורח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה