הרחבת זיכרון

שנים שאני לא ממש זוכר. מתפקד מצוין, מגיע לפגישות בזמן, קונה בדיוק את מה שביקשו ממני להביא מהסופרמרקט – אבל בלי לזכור דבר.

הכול רשום, תזכורות, פתקים, ובעיקר – אין לי כל צפייה מעצמי שאזכור מה זה חלונות+שיפט+S במקלדת. לעומת זאת אני מבין את הראש של ביל גייטס ומשתמש בהגיון פשוט. מצליח לשחזר דברים ולא מתבייש לשאול חברים. את גוגל בעיקר...

כנראה שניצלתי כבר את כל תאי הזיכרון שהיו לי. השתמשתי בהם באינטנסיביות רבה מדי והם נמחקו, התאים החשמליים שם נשחקו, וכשאני פוגש פקח טיסה צעיר שאומר לי כי שמו הוא – אני מעביר את המידע הזה למדור זיכרון שמות אצלי בראש, והשם נבלע שם בחור שחור עם עוד מאות אנשים נהדרים שלעולם לא אשכח שוב את שמם, אילו רק אמצא המידע הזאת בשליפה מהירה, שכנראה לא יגיע בשעה הקרובה.

שנים רבות עבדתי מול מסך מכ"מ מהסוג הישן, ידני, לא ממוחשב, ופיקחתי שם בו זמנית על תנועת הרבה מטוסים שעשו את מה שטייסים אוהבים לעשות – לבדוק עד כמה פקח הטיסה מוכן לזרום איתם בקיצור זמן הטיסה, חסכון בדלק, ועקיפת מוקדי מזג אוויר בלתי נעימים.

כל מטוס היה בליפ זוהר על המסך, לכל בליפ היה אות קריאה, לכל טיסה יש מספר שבאמצעותו אנחנו מדברים עם הטייסים. את אותות הקריאה האלו היה צריך לזכור בעל פה כמובן, לזכור באיזה גובה משייט כל מטוס, לאיזה גובה אישרת קודם למטוס אחר לטפס או להנמיך, מה מהירות המטוס ושיעור ההנמכה או הטיפוס שלו, איפה דיווחו לך קודם שיש מערבולות אוויר שגורמות לנוסעים לתחושות בחילה ובאיזה אזור אסור לך להעביר מטוסים בגלל שחיל האוויר משתמש במרחב הזה לאימוניו.

כך היינו מנסים לתמרן את כולם בדרכם לחופשה מדהימה בחו"ל או לקראת נחיתה בישראל, כשמסביב לכל מטוס היה הפקח טיסה צריך לשמור על צילינדר בטיחות בקוטר 10 מייל ובגובה אלף רגל לכל כיוון, מעלה או מטה. נשמע פשוט. לא ממש. כי אני מדבר על שנות השבעים והשמונים בהם עדיין לא היו מחשבים שיצרו תמונת מרחב אווירי נקיה ועדכנית כפי שמקובל לראות במגדלי הפיקוח המודרניים. את כל המידע שהיום פקח הטיסה קורא מסביב ל"בליפ" המייצג את הטיסה הרלבנטית – הפקחים של שנות השבעים היו צריכים לרשום על פתקים, על לוח מחיק, ובעיקר לשנן ולזכור היטב את הנתונים הרבים, כך כל אחד בנה בראשו תמונה אווירית "ממוחשבת" דמיונית שבעזרתה ניהל את המרחב.

הזיכרון שלנו כנראה מוגבל. זוכרים, זוכרים, זוכרים עד ששוכחים. הרחבת הזיכרון היחידה שאני מכיר היא הגברת אתה אנו מתחברים בשלב מסוים של חיינו. היא לא שוכחת. מה שיותר כואב - שהיא גם מזכירה את מה שעדיף היה לשכוח. יש לזה גם יתרונות - באירועים היא תמיד תעמוד לידי ותדאג כי שמו של בן הדוד שלה שבא ללחוץ את ידי יועלה בשיחה מידית, כי לי אין מושג מה שמו. היא קונה מתנות לימי הולדת של הנכדים בשמי. בקרוב גם תשלח לעצמה פרחים ליום הנישואין , ממני, באהבה כמובן.

לא זוכר. באמת. לא דימנסיה. לא אלצהיימר. לא שום דבר רפואי. פשוט לא זוכר. נגמר לי הזיכרון הפנוי. ביל גייטס הרבה להשתמש בהודעה הזאת במערכת "חלונות" ואף אחד לא כעס עליו. להיפך. אז גם לי אזל הזיכרון.

היום, כשהבנות שלי צוחקות עלי שאני לא זוכר איפה החניתי את המכונית שלי, ברחוב רקנאטי או בחניון אחימאיר, אני מסנן בשקט כי אני עם נכות תעסוקתית. "בזבזתי" את רוב הזיכרון הפרטי שלי כי אז לא היו עדיין מחשבים משוכללים שיזכרו עבורי את המידע. היום אגב, בימים בהם יש תיירות ובנתב"ג נוחתים מדי יום מאות טיסות – הפקחים מהדור החדש נהנים ממערכות מתקדמות שמאפשרות לפקח לסמוך על מידע המוצג על גבי המסך, בלי צורך לנהל רשימות ידניות או לזכור רשימות ארוכות בעל פה. וכך גם מרחבי הבטיחות הנדרשים מסביב לכל מטוס יורדים ל-5 עד 3 מייל, כמו בשדות התעופה הכי מתקדמים בעולם. וגם הפקחי טיסה הצעירים כבר לא זוכרים איך קוראים לי.... למזלנו, גמלאים מאותגרי זיכרון, יש לנו את העזר שכנגד, שאינה שוכחת דבר. אם תראו גבר שמסתובב במעברי המרכול השכונתי כשמבטו נעוץ במסך הטלפון הנייד שלו - זה אני. לא קורא הודעות וואטסאפ מהחברים בפרלמנט אלא עובר על רשימת הקניות שקבלתי מליידי D, בדיוק מהסיבה הזאת - למה לזכור אם אפשר לכתוב?