לאבא שלי היה שותף. שניהם חלקו חנות בנחלת בנימין בתל אביב. שותפים מלאים. חצי חצי. בסוף כל יום ספרו את הקופה, הפרישו חובות לספקים, ואת השאר חילקו ביניהם פיפטי -פיפטי. האחד היה סוחר מלידה, אלוף המסחר הקמעונאי, מדבר עם כל קונה בגובה העיניים, וחותר כל הזמן לסגירת העסקה, כאן ועכשיו, לטובת כל הצדדים. השני היה אבא שלי...
השותף לימד אותי כלל חשוב - תמיד הקונה יכול לעבור לחנות הסמוכה, ואתה תישאר עם עוד מעיל על הקולב, ועדיף להרוויח מאה שקלים פחות מאשר להוריד עוד עונה את האבק ממלאי איכותי אך לא מכיר.
אבא שלי שנא קונים. הם תמיד הפריעו לו. מבחינתו – העולם היה טוב יותר אילו כל הקונים היו קונים באון ליין. בלי לראות אותם בכלל. רק שאת האון ליין המציאו כמה שנים אחרי שהחנות נסגרה ולצערו הוא היה צריך להתמודד עם קונות. נשים מבורכות אך, נמוכות מדי, רחבות מדי, עם פרופורציות גוף בלתי הגיוניות, קהל לקוחות מיוחד שהיה מגיע לחנותו הקטנה שבדרום תל אביב, שם ידעו כי ימצאו את המעיל הרחב, המותאם, שיקוצר בהתאם למידתן תוך שעתיים, והן תקבלנו מעיל באיכות לונדון במחירי נחלת בנימין.
אבא לא היה סוחר. הוא למד בבית הספר למסחר, והלב שלו היה ב"הגנה". הוא היה בן לחייט בורגני שתפר חליפות לגבירי העיר הלבנה, אבל תמיד חלם להיות קצין בצבא הישראלי. אחרי שסיים קורס קצינים בגולני, חתר לתפקידים בכירים, רק שהחיים הביאו אותו למחוזות אחרים. כי החיים כפי שכתבו לנון ואחרים הם מה שקורה לך כאתה עושה תוכניות אחרות.
האבא שלו נפטר, אימו נאלצה להכניס לחנות מוכרן שיעזור לה להתאושש. היא לא. תוך כשנה נפטרה גם היא – והודיעו לקצין הצעיר כי כאח בכור הוא זכה בירושה נכבדה. חנות ברחוב נחלת בנימין לבגדים. ממש נהדר. חבל שבבית הספר לקצינים לא לימדו אותו מה עושים שם בדיוק...
האחיות שלו קיבלו מגרש בצפון תל אביב, האח שלו קיבל שקית מלאה מטבעות זהב ובניין בלב שוק הכרמל ואבא שלי קיבל משקולת לצווארו בצורת חנות עם שלט יפה – "היפשר את דיאמנט".
דיאמנט היה השותף, איש המכירות, האיש שהגיע כל בוקר בשמונה לפתוח החנות אחרי ששחה חמישים בריכות בבריכת גורדון כבר בארבע וחצי בבוקר. אדם חייכן, שמח בחלקו, שיתרונו הגדול היה שאפשר היה לסמוך עליו כי יהיה גם מחר בחנות. להבדיל מאבא שלי, שעשה ממש הכול, רק לא להיות שם.
כלומר, היה נוסע כל בוקר לחנות – כבסיס לסידורים ברחבי העיר. קניות יומיות בשוק הכרמל הסמוך שם הכיר בדוכנים קבועים את המוכרים שהקפידו כי יקבל מהם סחורה איכותית, ישיבות תכופות בקפה "בירנבוים" הסמוך לחנות שם נהג לשבת עם כל דיכפין, והיו הרבה דיכפינים. ביקורים במשרדי מס הכנסה, העירייה, הבנק, טאבו, אחר כך עוד פעם בנק – לבדוק מה מצב האגרות חוב הממשלתיות ששמר.
בחדר הכספות שהיו במרתף הבנק, מחכות לו מדי חודש לגזירת שובר הריבית לתשלום. לטכס הקבוע בו היה הולך איתי, בנו הבכור, לבנק, פותח הכספת, שולף המגרה, מוציא זוג המספרים ששמר שם ואיתן היה גוזר במדויק את השובר כאילו היה ספח הגרלת הזוטא בכרטיס מפעל הפיס. חביבי, היה מחייך אלי, תראה במה זכינו, בוא נעלה לפקיד נירות ערך בסניף למעלה ונפדה את השובר בלירות.
שותף מושלם. לא הלך לשרות מילואים. היה בריא. לא רב עם הקונות. בנותיו תמיד התייחסו לאבא כאל דוד צעיר ומדליק, ואנחנו אהבנו לשמוע אותו מספר על סבתא ציפורה , שהכניסה אותו לעסק המשפחתי שלנו, סבתא אותה לא זכינו מעולם לפגוש.
השותף דיאמנט, איש צנוע היה. מגונדר בחליפות כל הקיץ ומעוטר בעניבות בימי החורף. מעולם לא שקל לקנות מכונית ותמיד אבא היה מסיע אותו הביתה בהפסקת הצהרים, כשנהגו לסגור את החנות כדרך הסוחרים בין אחת לארבע. בטכס קבוע אבא היה מוריד את המכונית מהחניון הסמוך ואוסף את השותף מפתח החנות ומסיעו עד לרחוב אדם הכהן שם גר באותה הדירה הצנועה עד ליום מותו.
לקראת גיל שבעים, כשאבא לא הגיע לחנות באותו היום, נאלץ השותף לחזור הביתה באוטובוס מרחוב אלנבי. מסיבות שאינן ברורות הוא מעד, הסתבך בדלת האוטובוס שנסגרה עליו, נגרר על הכביש ונפצע קשה ברגל. פציעה שגרמה לקטיעת הרגל והשבתת השותף חודשים ארוכים עד שחזר לחנות עם רגל מעץ.
בשנותיה האחרונות של החנות מכרו בה מעילי צמר לנשים. נישה מושלמת לשני בטלנים חביבים אלה שסלדו מעבודה קשה. החורף הקצר במדינתנו, התחממות גלובלית שצמצמה את הצורך במעילים עבים וארוכים, קיצרו את תקופת הפעילות האינטנסיבית של החנות. מהאביב ועד הסתיו היו עוסקים בייצור המעילים בסדנאות חייטים שעבדו עבורם בדירות זנוחות בדרום העיר. אבא היה קונה בדי צמר, גלילי בד ביטנה מבריקה, כפתורים תואמים, ומחליט על גזרת המעילים הקלאסיים אותה יכין לחורף המתקרב.
כל הקיץ היה מגיע לחנות, מוסר חומרי גלם לחייטים ומקבל מהם ג'אקטים ומעילים מוכנים במידות שונות. בעיקר מידות רחבות, לבעלות ירכיים שופעות וחזה גדול שלא היו משיגות מעילים שכאלו בחנויות האופנה היוקרתיות ברחוב אלנבי הסמוך ברשתות המפורסמות. מנובמבר עד דצמבר היו דואגים בחנות למכור הכול "במחירי סוף עונה", שהוכרזו כבר בנובמבר. השלט בכניסה – "המחירים קבועים" היה רק הזמנה למשא ומתן עם כל קונה, ויכוח שהיה מתנהל במספר סבבים עם עזיבת החנות וחזרה אליה בסבבי מו"מ מתקדמים שלא הפתיעו אף אחד, מלבדי. כסטודנט צעיר במנהל עסקים הייתי מבקר בחנות מדי פעם, רק ללמוד את אמנות המו"מ האמיתית של החיים, כפי שלימדו אותי שני השותפים המדהימים האלה.
שותפות מופלאה ומבורכת. זוג מושלם שבילו כל יום ביחד כמעט עשר שעות. האחד צבר והשני עולה מפולין. ביחד ניהלו עסק מרשים לאופנה שפרנס יפה את שתי המשפחות והעסק אפשר להם גם להשקיע במגרשים במחוזות הספר של תל אביב דאז – מעבר לירקון ובחולות חולון. לימים שימשו מגרשים אלה למימון שנות הפרישה שלהם, כשהקניונים הגדולים נגסו בפעילותם ויתמו את החנות מלקוחות. עסק קמעונאי שהתאים לאופי העיר בשנים ההם – לימים עברו, שכנראה חלפו ולא ישובו עוד, כמו שני השותפים האלה שכבר אינם איתנו עוד.
מוקדש באהבה לזכרם של חנוך דיאמנט המנוח ואבי , נסיך נחלת בנימין של שנות הששים. סוחר תל אביבי ישר, לוחם מלחמות ישראל, מלווה שיירות לירושלים, מג"ד במלחמת לבנון הראשונה עד פאתי בירות, ובעיקר - אבא שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה