רגע אחרי שפרשתי - גויסתי. לסידורים כמובן.
בחודשים הראשונים זה היה רצף פגישות, ייעוץ, שיחות רקע, קבלת אישורים והגשת טפסים. הכול על רקע כספי ולא נפשי או בריאותי. מי לא מכיר את טופס 161 א'? או טופס 161 ד' המפחיד אימים כל גמלאי טרי שעזב קריירה במערכת ממשלתית מסודרת בה קיבל בסוף כל חודש תלוש שכר עם עשרות שורות בלתי מובנות, שפת סתרים של חשבי שכר ומנהלי חשבונות, קודים סודיים שהרכיבו לנו את המשכורת.
עכשיו, אחרי שפרשנו גם לתפקד כסבא במשרה מלאה - צריך לעבור טקס בירוקרטי הזוי, לחוץ במסגרת זמנים, בו אתה לא ממש מבין מה רוצים ממך כל היועצים השואפים רק למקסם את זכויותיך בהליך הפרישה וניצול כל רזי חוקי המס אשר פקידי האוצר זוממים לנגוס בפיצויים ומענקים נדיבים שקבלת אחרי 45 שנות שכירות מהמעביד השמח כי נפרדתם ובמקומך נכנס לתפקיד ינוקא שיעלה לו חצי במשכורת, ולדעתך ייתן לו רבע בתפוקה עד שיצבור הניסיון שיש לך...
אבל זאת הבעיה שלהם.
אתה ואני עוברים מעכשיו לממד אחר. המטריקס שלנו, עולם הגמלאים המאושרים, המתעוררים בבוקר עם חיוך של ואי וודאות, מה יהיה היום, כלום לבד מתחושת - הכול טוב. אחרי שהדביקו עלינו תווית של "קבוצת סיכון", ניסו להכניס רק אותנו לסגר כשהצעירים ימשיכו להסתובב ולהדביק האחד את השני עד שנגיע ל"חסינות העדר", ואנחנו הוכחנו חסינות. כלומר - הזדרזנו לבוסטר השלישי, נמנענו מנתב"ג ומחיבוק הנכדים, למען יאריכון ימינו עד לחיסון המאה ועשרים ונאכל את החיים בביסים גדולים בלי נקיפות מצפון.
בשגרת חיינו, סבא גמלאי שבעצם פנוי ולכאורה כונן לכל משימה או מטלה או סידור בעיר עבור כל בן משפחה - קבענו כלל ברזל. סידור אחד ביום.
מאמי, בהזדמנות שאתה במס שבח, תוכל לעבור אצל התופרת לאסוף את המכנסיים שנתת לה בשבוע שעבר? זהו. שאני לא יכול. בעצם יכול - אבל לא רוצה.
המונח יעילות - לא תקף במטריקס שלנו. אם אני נוסע לסידור במס שבח - השבח לאל. זהו. אחרי זה, אני נוסע לסדר את הראש. שלי. החיים יזרמו גם מחר, התופרת לא טסה לחו"ל, כמוני.
מאמי, סידור אחד ביום.
וזהו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה