דילוג לתוכן הראשי

עולם הזוי

 


ניסיתם פעם לצלם דממה? רגעי שתיקה כבדה התלויה כענן דיכאוני בשמי מעונכם? הצלחתם להנציח את רגעי הזעם, הכעס האין סופי, האכזבה העמוקה, והחלום שנגוז? כל זה לא ממש נכנס טוב לפריים. תחושות בלתי ניתנות לפירוט וורבלי, בעדשת המצלמה, בשיחה אינטימית או במבט.

את השקיעה הצבעונית מחוף הצוק ראיתי מאות פעמים בפוסטים דביקים של עשרות חברים המשתפים את העולם בחייהם המושלמים. עלאק. על מי אתם עובדים? יחצ"נים בשקל לחלומותיכם הבלתי ממומשים עם בני זוג של פשרה, בעולם ממוצע, תקועים בדרך לשום מקום, בלי חשק לחזור אליו בסוף היום, ובטח שלא מעורר געגוע מהמקום בו אתם נמצאים. מאיפה השקיעות הוורדרדות האלו כשאצלכם בסלון יש ליקוי חמה?

זה יהיה נדיר לפרסם את כל מה שלא מצטלם. כי לשתיקה אין צורה, כי האכזבה מוסתרת, הכעס עצור והחלום כבר אמרתי שנגוז ואיננו. את כל שאנחנו לא מפרסמים. פשוט זורמים עם הבנאלי ושמים את הפנטזיות בצד. כי אולי, יום אחד, משהו יקרה והדממה תהפוך לקול המוזיקה, השתיקה תהיה חרוזי אהבה, הדיכאון ישקע בגלי צחוק ואופוריה.


הר האושר הוא לא רק שם מקום בצפון הכנרת. זאת הנקודה בה אנחנו כבר לא שותקים, שמחים מבפנים, משתפים את כולם, במה שלא שלם בעולמנו, וזורמים בלי להיתקע בחיפוש אחר העונג הבא.

בפרק השלישי של חיינו. אזרחים וותיקים, סבים נכבדים, יושבי פרלמנטים ותיירי הטיולים המאורגנים - אפשר כבר לשים את הפוזה בצד. או טו טו, מה לעשות, גם זה נגמר. רגע לפני שמגיעים לסמסטר האחרון של המסע הזה, כל עוד אנחנו הכי בריאים שאפשר, אם נשאר לנו בגוף מספיק סידן לאבד, כאשר הדם עוד שוצף בעורקים ללא חסמים מיותרים, והצלחנו לסנן את ה"חברים" המיותרים שרק בזבזו לנו זמן ואנרגיה - צריך להפסיק להתבייש ולהודות. אנחנו מי שאנחנו.

זה שאני לא זוכר איך קוראים לגבר שמחייך אלי כל בוקר בחדר כושר, לא עושה אותי לדמנטי - דיינו.

זה שאני לא משתגע על טראקים סביב המון בלאן או בהרי הפירינאים - דיינו.

זה שאני מעדיף שעתיים עם חבר באר-קפה על איתור פרחי החלמניות בגבעות להב - דיינו.

זה שחומוס עדיף אצלי על סלט אנדיב - דיינו.

זה שאני גבר של אישה אחת - דיינו.

זה שלא תורידו אותי זקוף מהדו-גלגלי - דיינו.

זה שעיסוק במטקות עדיף אצלי מדיון על מדינה דו-לאומית - באמת דיינו.

זה שבמקום להתנדב בקהילה אני מעסיק את עצמי בכתיבת עצמי לדעת בבלוגים - דיינו.

וזה שאני כבר לא אנטיפט כפי שהייתי בגלגול הקודם שלי,

והצלחתי להסתיר את זה בהרבה מילים משועשעות על החיים -

די-דיינו, די-דיינו, די-דיינו, דיינו דיינו דיינו

די-דיינו, די-דיינו, די-דיינו, דיינו דיינו.


כל זכויות הצילומים לגלריית שלוש - יפו העתיקה.

תגובות

Unknown אמר/ה…
אנטיפט אף פעם לא היית.
כיפ לקרוא אותך

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כבוד הרב-קו

  שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם. מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס ת...

צלילים של אהבה – בלב תל אביב

    צלילים של אהבה – בלב תל אביב מסלול רומנטי בין הבתים, הסיפורים והאהבות הגדולות של תל אביב הקטנה .   ביום חם במיוחד באוגוסט יצאנו לסיור רומנטי בלב תל אביב. חבורה אמיצה של חובבי נוסטלגיה, שלא נרתעו מהלחות, הצליחה למצוא חניה ליד פרישמן–דיזנגוף, וסמכה על המדריכה שתכיר לה, באווירת ט"ו באב, את סיפורי האהבה של ידועני תל אביב מראשית המאה הקודמת. משלונסקי ועד יפה ירקוני, מאלכסנדר פן החתיך ועד סשה ארגוב – פקיד הבנק שהלחין פזמונים בערבים. ארגוב חי חמישים שנה של זוגיות מאושרת עם אשתו נוסיה, פסנתרנית מוכשרת בעצמה . את הקבוצה הובילה אביבית, חוקרת מגדרית ומורת דרך ותיקה, שלקחה אותנו בין הבתים שבהם גרו אנשי הבוהמה. חלוצים שעלו לסלול כבישים ולגדל תפוזים אך הבינו שמקומם האמיתי על הבמה. לכל אחד מהם סיפור מרתק: קלאסיקות בפזמונאות הישראלית לצד רכילות עסיסית על אהבות אסורות . תחנה ראשונה הייתה בביתו של המשורר והשחקן אברהם חלפי ברחוב ישראליס 10. רוב חייו חי בגפו, אך שירו הידוע " עטור מצחך זהב שחור " נכתב על אהבה שלא מומשה לאשת־חברו. אהבה גדולה שלא מומשה אשר על כך כתב חלפי בעצמו - ” נָשִׁים...

המימד הרביעי

בצילום - 45 שנים מול מסך המכ"מ רגע לפני שאתם שוקעים בקריאה - אזהרה. הפעם זה קצת ארוך מתמיד, טכנולוגי מתמיד, וכהרגלי, הכי אישי שיש. על כמה זה מעניין וישראלי אני בכלל לא מדבר. אלו החיים שלי במשך 45 שנה: בקר טיסה ישראלי. אז אם לא מעניין אתכם איך מטוסים לא מתנגשים בשמיים, איך לא נגמר להם הדלק רגע לפני הנחיתה, ומה עושים ביחידת הבקרה בשניות שבין אסון תעופתי לבין אירוע שהופך ל"כמעט ונפגע" - יאללה, דלגו הלאה. בשבוע הבא בטח אכתוב שוב על בתי קפה בתל אביב או על הכיף שלנו עם הנכדים במסיבת טבע בנחלי הגליל. אבל אם נשארתם, בואו נדבר קודם על הבסיס. מיהו בכלל פקח טיסה? עברית שפה קשה. מה שבאנגלית נקרא Air traffic controller, התפצל אצלנו לשני תפקידים שונים. פקח הטיסה בשדה התעופה יושב במרומי המגדל ואחראי על המטוסים בסביבה הקרובה למסלולים; ובקר הטיסה יושב מול מסך מכ"ם ומנהל את התעבורה האווירית במרחב שבין השדות ובפרוזדורי הטיסה הבינלאומיים. זהו, עשיתי לכם סדר. אני הייתי בקר טיסה. מטוסים אמיתיים ראיתי בעיקר בדרך לחופשה בחו"ל. בעבודה השוטפת המטוסים היו עבורי "בליפים" זוהרים ...