משה אבידר, או כפי שהוא מוכר בתל אביב הקטנה כמוישה היפשר, או כפי שקראו לו מאחורי גבו, בעלה לשעבר של תמר אבידר, היה האבא שלי.
לפני 11 שנים נפטר אבי, משה אבידר. עזב אותנו עם חיוך, כצדיק. הלך לישון, וזהו. אחי ואני הפכנו ליתומים מאב. מאז לא עובר יום שאינני חושב עליו. מה הוא היה עושה במצבי - אומר, מגיב, מתעלם ובדרך כלל שותק.
במותו, נפרד ההורה המנוח מילדיו. לתמיד. הם ממשיכים לזכור, לנהל אתו שיחות, להתייעץ, לכעוס, ורוב הזמן להתגעגע. לצערי, היו לי כמה פסקי זמן ארוכים ביחסים עם אבי. ריבים מיותרים שהסתיימו בהתעלמות הדדית למשך חודשים. כאשר כל יום אני מחכה שהוא יתקשר ויתנצל, והוא כמובן ישב ליד הטלפון אצלו בחנות וחיכה להתנצלות שלי.
אם מסכמים את משך הדממה, יכול להיות שהפסדתי למעלה משנתיים קשר אתו בגלל האגו הדפוק של שנינו. כיום, נשארו רק הזיכרונות, וזה באמת לא ממש חשוב מי טעה ומי היה צריך להתנצל.
11 שנים.
מאז עברתי תהפוכות, הפכתי בעצמי כבר לזקן השבט הקטן שלי, היום כבר אחרים מתייעצים איתי. לא תמיד יש לי תשובה חכמה, אבל תמיד אני מקפיד להיות.
מהאגו שלי נפרדתי. לפני 11 שנים.
מצרף לעיונכם מספר פוסטים מאזכרות קודמות. שום דבר לא השתנה לבד מהגעגוע, וגם הוא עוד מעט ידעך בגלל הזיכרון שנחלש מדי שנה...
תגובות