כל אחד צריך בר שכונתי

 

ורק מאיר נשאר אופטימי וצעיר

 

זהירות קדם בולען לפניך

 נפילת פיקסו

 

אני ממש דפוק. לא משנה כמה פעמים אני נוזף בחברים שלי שנוהגים לנהל את עולמם תוך כדי הליכה, כשמבטם נעוץ במסך הטלפון שלהם -  בסוף גם אני נופל, מתרסק, נמרח, מדמם, דואב, אוסף את עצמי בשפכטל מהמדרכה, מקלל את ממציא לבנת האקרשטיין הסוררת שבולטת מהמדרכה בדיוק בנתיב חיי אל האושר שהוסט בגללה לעולם הכאב, השריטות, החבטה הבלתי נמנעת והבושה; זאת כאשר כל תושבי רמת אביב ג' מביטים עלי מלמעלה ברחמים - תראו, שוב קשיש נפל פה על המדרכה...

אדם מחליק על קליפת בננה זה כואב, אבל כולנו צוחקים מזה. גם אני קצת צחקתי כששמעתי כי ע. , מבכירות עולם התעופה בארץ, התעופפה באלגנטיות בסמטאות ברצלונה בעודה שקועה בישיבת דירקטריון טלפונית וסיימה את הצגת עמדתה לקראת המהפך בשנה הקרובה בשפגט מדרגות וירטואוזי - מדממת על המדרכה מול המוזיאון של פיקסו ופניה, כמו דמות קוביסטית בציור של האמן, שבורה ומדממת.

ידידתי המלונאית, טסה לאיסטנבול להעשיר את אוסף התיקים האופנתי שלה, ובעודה מקבלת תדריך טלפוני מחברה איפה החנות הכי שווה בשוק העירוני בו יש את העתקים הכי זהים למקור של תיקי פאנדי - לא שמה לב למדרגה אחת מיותרת וסיימה עם תיק רפואי בטורקית, פנס כהה מתחת לעיניה היפות וצלקת קטנה במצח שהוסתרה בכל המשך הטיול במשקפי שמש כהים וגדולים, חיקוי ממש אמיתי של משקפי גוצ'י מקוריים...
נחזור לאירוע שלי, אלימות לקשישים ברחובות תל אביב. בדרכי למכונית, שמעתי כי הטלפון מצלצל. לא עניתי, דחיתי את השיחה עם מי שזה לא יהיה, לשלב בוא אכנס למכונית, אתחבר לדיבורית ואעשה את שכולם עושים. מחזירים צלצול לאחרון שחיפש אותי. שלום, חיפשתם אותי? אבל מעשה שטן, הסקרנות הרגה אותי.

רציתי רק להציץ במסך ולראות מי מתעניין בי באמצע החיים? למי אני חשוב? ואז, בין מבט מהמדרכה למסך  - הסחת דעת קלה מהמכשול המתקרב,  וגם אני מרגיש שאיבדתי קשר עם המרחב, ואני מתחיל בתמרון מרחבי חללי עם נטייה קלה לנגוח את המצח במדרכה.

בעשור האחרון צברתי עוד מספר אירועים דומים. לדעתי מגיע לי כבר רקע אדום לכנפי התושב שלי. יש לי רקע קרבי בגלגול צנחנים, גם אם לא הייתה לי מעולם כומתה אדומה. בסקי אני משתמש במיומנות הזאת יותר. בנפילות מרכב דו-גלגלי, זה מאוד חשוב. על מדרכות המטרופולין התורן - זה ההבדל בין "אוי! מאמי, לא קרה שום דבר" -  ל"בום טראח! שיט!" וצקאלקה מהבהבת ומיללת לא פחות ממך.

באפליקציה 106 העירונית אני כבר מיומן בתיעוד קדם בולענים, והחברים במוקד שם נהנים להתקשר אלי בסיום הטיפול לדווח כי הנושא נסלל ונסגר. הפעם זה יותר מורכב. בקרוב, הם מתכננים בכלל להפוך את מגרש החניה הציבורי שבלב רמת אביב ג' למקבץ גנים. במקום לתקן המרצפות הרעועות הוסיפו שלושה עמודי חשמל להאיר את המלכודות ולהרחיק בלילה גנבים מהמכוניות. גם זה לטובה.

 

במקרה הזה לא נזקקתי ליותר משני פלסטרים, בכף היד המדממת שהפכה את התאונה, למכה קלה בכנף וחבטה משמעותית באגו.

אגב, בנפילה שלי הבעיה העיקרית הייתה לאסוף את הטלפון שנשמט והתמקם מתחת למכונית חונה, מחוץ להישג ידי הקצרה והמדממת...

 זהו. אל תתקשרו אלי יותר. אני אתקשר אליכם. כשאהיה זמין לשיחת טלפון בתנוחה בטוחה. או עם קסדה ומיגון תואם למדרכות העיר הגדולה.

 

בין קונגו, תמ"א ומוקד 106

 

מסביב יהום הסער

 מסביב יהום הסער

ברגע האחרון התפנה מקום בצימר רב-חדרי וקפצנו על המציאה. בין ההפגנות למחאה, אחרי סדר פסח כהלכתו ועם בטן מלאה בכל טוב המטבח היהודי המסורתי, שמחנו לשוב ולשוטט בשבילי אצבע הגליל עם נגיעות של פאתי החרמון. למרות מזג האוויר החורפי הצפוי, בהתעלמות ממטח הרקטות מדרום לבנון וסוריה על קנטון הצימרים הישראלי, ללא כל אריזת קייטרינג לנופש בסופ"ש קליל, פשוט ארזנו תיק טיולים קל, עלינו על הג'יפ בצלילי בית השמש העולה, והצטרפנו לעוד שלושה זוגות שזכרו לנו חסד אהבתנו לבריכות הקצינים ויינות הגולן.

מאחר ולא היינו מעורבים בתכנון המוקדם של הטיול, זרמנו. עם הנחלים שנבחרו במסלול הטיול, עם הבריכות והגבים, עם התפריט והלו"ז. מה שיוצא - אני מרוצה. טוב, לא לגמרי. למשל כשהגרילו את החדרים בצימר, לא ממש צעקתי יששששש! כאשר אנחנו קיבלנו את החדר הכי קטן בגליל העליון, והחברים שלנו שזכו בחדרם ביושר  בהגרלה, פרקו מזוודות ביחידת הורים עם ג'קוזי ושירותים צמודים. מזל שאין לי שלפוחית רגיזה, ורק אצא במהלך הלילה מהחדר פעמיים לשחרר לחץ מהיין האיכותי שנלגום בארוחת הערב.

זרמנו והגענו לנחל סער. קצת אחרי הבניאס עמוס המטיילים, כמה דקות לפני מלכות החרמון הישראלי. מפלים, בריכות, מטיילות צעירות עם ביקיני זעיר בבריכות טבעיות ופריחה סגולה/צהובה יפה. בצפון תתנהג כגלילי וותיק. כלומר, בין גב מים קפואים לבריכת סלעים אסורה לקפיצה בפקודה, רצוי למצוא פינת ישיבה (סלעי בזלת עם משטח גדול מספיק לארבע כוסות) לפתוח גזיה ולשפות קפה שחור. במקום המקיאטו הכפול עם קצף משיבולת שועל בארקפה, אודי מוציא מתרמילו המתקן, ובתוך 5 דקות יש שמונה כוסיות קפה שחור מהביל, נעמי שולפת עוגיות כשרות לפסח, ואני מנסה להבין מה אני עושה שם. זה לא שלא ירדתי בעבר את כל הנחלים ברמת הגולן, כולל נחל סער היפה והשוצף מים עדיין; בחלק מהנחלים עוד פסעתי בחיוך עם מנשא לילדה על הכתף וצידנית ביד הפנויה. היום הילדה מהמנשא כבר סטודנטית, והדיאטטיקנית שלי  כבר לא מתלהבת מארוחות מאולתרות בשטח. 

היום אני כבר לא ממש מתרגש מטבילה מרעננת בבריכה טבעית מבזלת, בעיצוב פראי, יפה יותר מכל בריכה בסביון. וההליכה במורד רק מעוררת במחשבתי  את השאלה האורטופדית לגבי המרחק בייני לפרופסור דבי, מומחה הברכיים המועדף על החברים שלי, אלוף החלפת הברכיים לאזרחים עם וותק מרובה וסחוס מועט. מצד שני, יום טיולי שכזה הוא  כיף. הרבה כיף. להחזיר עטרה לימים נטולי שיבה ועתירי שובבות וכושר, קלילות וחיוכים, מוצרים שבמחסור בימים קשים אלו מאותגרים מעתיד מעורפל ומהפכניות קולנית כל מוצ"ש עם דגל ביד.

בתפריט הקבוצתי סיכמו עוד בטרם היינו בקבוצה, על יין ואנטרקוט על העצם. בלי פיתות, לחם או בייגלה שומשום. שולחן למהדרין. ערב BBQ קליל. שבעה אוכלים ומוני עומד בענן עשן לפני המחנה ומעביר אלינו נתחים מדממים למחצה וטעימים לאללה. לגבי הוויסקי לא היה לי הכשר למרות שבעדה שלנו ברמת אביב הוא סינגל כשר מאלט. אני גם  מקווה, על פי מקורות זרים,  כי הגראס הרפואי היה כשר לפסח -  אחרת צריך לעשות את כל הטיול הזה שוב ביום העצמאות.

הלוואי...

הלוחשת לסוסים

לפעמים משיח ורדים צומח לו שושן אדום קוצני ומרדני, בלתי צפוי שמשנה את כל הערוגה.

הילדה שלנו מהפכנית. הבחורה הצעירה שסיימה את ביה"ס התיכון הכי צפונבוני שיש בלב רמת אביב, הנערה שהחליטה להתנדב לעוד שנת מכינה לפני הצבא ולהכיר את המדינה שהסבא שלה נלחם עבורה; הקצינה הצעירה שחרשה את הארץ בתחב"צ, תומכת באלמנות ושכולים, פצועים ונכי צה"ל, נפגעי החטיבה הכי מעטרת ברמת הגולן; הבת שלנו שלמרות עוצר הטיולים בעידן הקורונה לא ויתרה על חוויית ה"טיול אחרי" עם תרמיל גב ענק וכבד, מי שהלכה בעקבות צ'ה גווארה במסעותיו על אופנוע בדרום אמריקה, רק שהיא עשתה זאת בטרמפים בין חופי הזהב לטראקים תלולים של הרי געש, והדאיגה את הוריה בין שיחת טלפון אחת לשנייה שהגיעה אחרי הרבה ימים ועשרות סמסים מודאגים.

בעבר דאגתי לה ברחובותיה האפלים של תל אביב. לך תדע איך ולאן היא יוצאת לבלות עם חבריה. "אבא, אל תדאג. אני שומרת על עצמי", היא אומרת. ואז אני דואג עוד יותר ומשאיר את דלת חדר השינה שלנו פתוח, בכדי לשמוע אותה חוזרת הביתה באשמורת השלישית על קצות האצבעות בכדי שלא להעיר אותי, ואז אני נרדם רגוע. עד לערב הבא.

מיכל גז מדמיע שקיבלה פעם כחיילת שמר עליה היטב עד הלום. אין לי מושג איך צעירות בטיול אחרי צבא ב"שביל החומוס" בדרום אמריקה מגינות על עצמן בסביבות אלימות, שורצות בשודדים/גנבים אנרכיסטים או סתם מניאקים המשתמשים בסם האונס בין כל הסמים הזמינים בטיולים שכאלו. לשמחתי היא חזרה עמוסת חוויות ונטולת צלקות בגלל אירועים פליליים, משנה שלמה בה חלמה בספרדית במרחב שבין תעלת פנמה למיצר מגלאן.

זאת להבדיל מאחותה, שבאותו מחוז אך כמה שנים קודם לכן,  נשדדה בעודה חולמת בחדרה, כנראה בגלל גז מרדים, והתעוררה בחדרה במלון לחלום רע באמת. הפאוץ' עם כל הכסף והתעודות שהיה מתחת לכרית שלה, נגנב עם עוד כמה פרטי מסע חיוניים כמו מצלמה, רמקול, וכרטיסי אשראי.

כל אחד – והקרמה שלו. רק שהאנרכיסטית שלי לא עוצרת באדום. אחרי ששיתפה עם רוה"מ נתניהו את דעתה עליו במסדרונות הכנסת וגורשה מהכנסת על ידי מאבטחיו – היום היא מפעילות מחאת הסטודנטים, יוצאת כל יום להפגנות אלימות בלב תל אביב. כשאני רואה את פרשי המשטרה מסתערים על הצעירים המפגינים, נחמץ הלב. לא. זה לא יכול להיות. הצעירים האלה – הכי איכותיים שיש, הגיעו לשם במקום ללכת לאוניברסיטה או לעבודה, כי העתיד שלהם ושלנו בסכנה.

נכון שאנחנו מתמידים להתייצב על הגשרים, במוצ"ש להתכנס בקפלן, ולצקצק בקבוצות הוואטסאפ את הפחדים שלנו. אבל זה כלום לעומת גל המחאה של הצעירים. נכון שהם חנונים בוגרי הגימנסיה ועד היום לא ממש  שמעו אותם צועקים אלא במועדונים או במופעי הפארק -  אבל, אחינו מהפָמִליה, אל תטעו. זה שאתם הולכים עם סכין יפאני בכיס לא ממש יכריע את המערכה. זה שיורדת מכונית בשער הגיא בואך אילון מלאה בבריונים שחושבים ש"רק כך" ולא אחרת לא באמת מפחיד את מיטב בנינו שעברו בהצלחה את הגיבוש לשייטת וליחידות מובחרות, ולא כולם באמת הלכו ל-8200.

אז יכול להיות שזה ייגמר בכאב. הרבה יותר מדמם מסימנים כחולים בכתף וגרון ניחר. את הנציגה שלנו כבר כמעט מחץ פרש משטרתי כאשר ניסה לעשות את מלאכתו מעל ומעבר. את הפחדים מנזקי מסע בדרום אמריקה מחליפים אצלנו כעת חששות לפני כל ירידה לאילון או עליה לכנסת. כי דמוקרטיה כנראה לא מקבלים בחצי-חינם.  אחים אנחנו, ולמרות זאת יהיו גם דמעות, כאב, ויכוחים ומריבות עם אחים חמי מזג.

צילום שפורסם ב"ניו יורק טיימס"