עיר ללא משתנה

 

יום אחרי אישור התקציב הדו-שנתי בכנסת, בלילה בו נפטרה מלכת הרוק&רול טינה טרנר בגיל 83, בערב בו חגגו בחולות ראשל״צ30 שנה לגלגל״צ עד אור הבוקר אלפי צעירים שגדשו את האזור, השתתפנו בשמחת הזוג הצעיר שחיכה בסבלנות עד תום ספירת העומר ונישא אמש בהיכל השמחות המפואר, אי שם בקצה מערב, ראשל״צ. 

חתונה. אתם יודעים. התכנסות. צ׳ייסר. חופה. ויסקי. צלם מגנטים. נשיקות מרפרפות מעל איפור מושקע. צ׳ייסר. שלום, אני דנה המלצרית שלכם, מה להביא לכם מהבר? שלום, מאיזה צד אתם? עובד עם האבא של הכלה? נעים מאוד. משתדל מאוד לא להכתים את החולצה ברוטב. מה? מצטער, לא שומע, להעביר לך הסלט? הבומים ממערכת ההגברה מונעים כל סיכוי להידברות עם השכן  שלנו להושבה בשולחן, בטוח הושקעה בשזירת האורחים מחשבה מסוימת ויש לנו לפחות נושא משותף לשיחה מעבר ל - איזה ויסקי אתה שותה?

ערב מאתגר, עם מחשבות נוגות על מחלקת הרישוי בעיריית ראשל״צ שמאפשרת לקיים אירועים במקום בו כולם מגיעים ברכב פרטי, ומקום חניה, אין בנמצא בטווח הליכה  עם נעלי חתונה בעקבים גבוהים. 

אבל כנראה שזה לא אתם זוג צעיר אלא אנחנו, הבוגרים, שישבו  מסביב לשולחן באולם, עם אצבעות בתוך האוזניים, מנסים לחשב את יציאתנו עם מינימום ירידה בשמיעתנו שגם ככה בזמן האחרון לא משהו. מזל טוב וברכות להורים, עוד תחנה שמחה ורועשת בדרך אל האושר. 

השירותים במקום היו מדהימים ורגועים אפרופו הנושא בטור השבועי המצורף. לטובת בני הדוד שלי מהפריפריה, אני מצרף בהמשך גם את הטקסט המלא של הכתבה...

מאחל לחתן ולכלה ירח דבש מדהים ושקט, עם השמחה של כל הצעירים שרקדו בחתונה למרות ואולי בגלל עוצמת מערכת ההגברה אי אפשר להתווכח. אתם העתיד. אתם כנראה צודקים רק הבוקר אנחנו פחות שומעים. 

חג שמח לכולכם וסופ"ש חלבי עם נגיעות של BBQ בשבת...

עיר ללא משתנה

כשאני רואה צילום של מאה אלף מפגינים – הדבר הראשון שעולה לי בראש זה, איפה הם משתינים. הרי הם יוצאים מהבית לארבע שעות, בטח שתו כוס קפה בדרך לפני שהצטיידו בשלט או דגל, ועכשיו הם עומדים בלב העיר – והשלפוחית לוחצת. מה עושים? חלק נכבד מהמפגינים כבר בגיל השלפוחית הרגיזה, וביקור בשירותים מדי שעה זה ממש לא לקסוס אלא צורך חיוני. מארגני האירועים האלה חייבים לפזר תאי שירותים ניידים, אחרת יהיו בושות...

אחת הדיאטות הפופולריות היום המבטיחה שנהיה אבות חטובים ללא ספורט – אם רק נשתה כל יום כ-4 ליטר מים, ועוד מספר כללים שלא תוציאו ממני ללא השתתפות בדמי ההרשמה למסלול החטוב; דיאטה שמאלצת את המשתתפים לבקר בשירותים בדחיפות. אם רוצים לרזות (מי לא) קשה לעזוב את הבית הרחק מהאסלה להתרוקן לכל הנוזלים שהצפנו את עצמנו כמעט לטביעה.

מעיון במפת השירותים הציבוריים בעירנו, אפשר להתרשם כי יש פה הרבה מתקנים ציבוריים. רק כשנכנסים בזום-אין למפה, רואים שכונות שלמות עם דלילות אסלות. לאורך כל ציר יהודה הלוי, בשכונות שצפונית לירקון, אזור הרצל וקיבוץ גלויות, מקומות שוקקי חיים במשך היום – כמעט ולא תמצאו שירותים ציבוריים. תייר שילך מעיריית תל אביב בואך מרכז אתרים לאורך שדרות קק"ל – חלילה לו אם ישתה משהו משתן. האפשרות היחידה שיש לו להתרוקן היא בבניין ההנדסה ברחוב פילון עד שיגיע לשירותים בחוף גורדון. זאת כנראה הסיבה שלכל מרכז אתרים יש ניחוח של שתן. אנשים לא מחזיקים מעמד עם השלפוחית שלהם עד ליעד.

הבעיה אינה יחודית לת"א. למשל בארה"ב - אני שונא את ניו יורק. בכל מנהטן לא תמצאו בית שימוש ציבורי זמין אחד. אחד מהסודות הכי שמורים שם היא רשימת המקומות בהם אפשר להתפנות בלי לקנות כוס קפה או בירה או לעלות לקומה הששית במייסיס...

כן, מכיר, מקדונלדס, הרשת שתמיד תוכל להיכנס, להשתין וללכת. כולם מכירים והתור בהתאם. 

כמי שסובל משלפוחית מטרידה, זכורים לי אירועים מביכים בהם אני מסתובב עם לחץ משמעותי בחלציי, ואסלה - יוק!

ביפן לעומת זאת, בכל מקום ציבורי, הכי נידח שיהיה – תמצא חדרי שירותים בוהקים בניקיונם עם אסלות חשמליות מתוחכמות, תענוג אנאלי בריאותי.

איך עדיין לא פתרו את הצורך האישי המשותף לכולנו בהרבה מקומות, וגם בתל אביב כמובן.

בשבוע שעבר הזדמנתי לעיר תיירותית מתחרה לתל אביב, לונדון, שבוע אחרי טכס הכתרת צ'רלס השלישי. גן עדן למשתינים. רק צריך להקפיד לעמוד בצד המתאים. שתו בירה, שתו קפה, שתו ושתו – אל תחששו. אפשר לטייל ללא לחץ. תראו איזה מבחר – בנוסף לכל השירותים הזמינים בפאבים הנמצאים בכל פינה ומתקנים נקיים דומים בתחנות הרכבת התחתית, העיריה מציבה  גם מבחר שירותים ציבוריים בשפע עם שילוט מתאים.

שוברים את השוק

 

בוגרי תיכון עירוני א' שבתל-אביב - חוגגים השנה יומולדת 70

מצרף לעיונכם את דברי הפתיחה שנשאתי בפתיחת המסיבה של בני המחזור שלי בתיכון עירוני א' שבתל אביב, כולם ילידי שנת 1953 והשנה יחגגו כולם יום הולדת 70, אז בחרנו להתכנס ולחגוג ביחד...

                                             70 לבציר 53'

חברים, זה ממש לא מובן מאליו שהתכנסנו הערב. במהלך ההפקה, בעודנו מקוששים משתתפים לאירוע – הלכו לעולמם בחודשים האחרונים שלושה מבוגרי המחזור, יחיאל צימבר, דניאלה מרגלית וראובן שרייבר זכרם לברכה. שלושה שמתווספים לרשימה ארוכה מדי של בוגרי מחזור שכבר אינם איתנו עוד. ראו עצמכם בני מזל שהגעתם עד הלום. 

בציר שנת 53' הוא הכי איכותי שאני מכיר. עוללים שגדלו באווירת צנע, חגגו בר מצווה במגבלות ה"מיתון", איבדו הבתולים לצלילי הרוק הרוק-אנד-רול על הדשא, מתגלגלים כאילו הם בוודסטוק, התאהבו בילדות הפרחים, התגייסו לצה"ל הכי
שחצן שיש בואך היישר למחדל יום הכיפורים; בחרו ללמוד מחשבים לפני המצאת המחשב האישי, דיברו רומנטיקה עם החברות לפני המצאת הטלפון הנייד, שרו את סוזאן עם לאונרד כהן ולמדו לנגן בגיטרה את בית השמש העולה; שיננו את "מרד הנעורים" הלכו לתנועת הנוער; חלמו להתקבל לחברה יציבה עם פנסיה תקציבית, חתמו קבע לכמה שנים רק כי המפקד שלהם ביקש, התחתנו עם הפקידה הפלוגתית, עם המוכ"מת הכי יפה ביב"א או הפקמ"צית בטייסת, לקחו משכנתא ללא מורא, קנו בית קטן עם רעפים בישוב קהילתי חדש, ונפגשו בסופ"שים עם ידידים פלסטינים בשיחות נפש ארוכות לעיצוב השלום המתקרב בעודם מזמזמים עם מירי אלוני את שיר השלום, תנו לשמש לעלות. 

אנחנו שנולדנו חמש שנים אחרי הכרזת המדינה, אחרי שההורים שלנו התאוששו והתבססו להקמת משפחה בא"י, לסבא עם מספר צרוב על הזרוע וזיכרונות זוועה שמנעו ממנו שינה רצופה, אנחנו הסג"מים של 73', המעמד הבינוני הגמלאי של היום שכבר חיתנו את הילדים, עסוקים בלא להשתעמם מחד ולא לשקוע במשחקים עם הנכדים יותר מדי, הדור שלנו חוגג השנה 70 שנה.

המחזור שלנו. כבר לא ממש מלח הארץ. ההורים שלנו נלחמו בבאב אל וואד, אנחנו מסתבר לא נפסיק להילחם, גם בנפנוף כרזות ודגלים על הגשרים, עד שיפנו אותנו מהבריקדות בקרב האחרון על הדמוקרטיה. 

השנה - בין הפגנה למחאה, נחגוג חבריי למחזור את יום הולדתנו ה-70.

ברכות חמות לכולם, מימין ומשמאל, כי כולנו הרי אחים, אחים למחזור בתיכון, אחים לנשק ואחים שלא מאותם הורים. אני מתכבד ומזמין את כולכם להרים כוסית עכשיו ולאורך כל הערב – בעיקר לבריאותנו ושניפגש כולנו שוב בעוד עשר שנים, לחגיגות השמונים.

נשברתי, אני בפסק זמן תעבורתי

 

הבו לנו ידים

לאחרונה קצת נרגענו עם איומי ההגירה של מיטב בנינו. חלק בגלל שינוי מגמת הרפורמה, אחרים הבינו כי לונדון ממש אינה מחכה להם; מעטים מימשו כבר את הפחדים שלהם ועברו לחופי פורטוגל,  הפרקטיים שבהם מחכים לסוף שנת הלימודים, ומתווכי הנדל"ן היוונים לא מאמינים כמה לקוחות חדשים דוברי עברית הכירו בשנה האחרונה. 

זה לא שמחר יהיה עודף הצע דירות בתל אביב מגל המוכרים פה, היצע שנובע  מהצורך לממן לחברים שלי קניית דירות באתונה. ברצינות, סביב 300 אלף אירו אתם מקבלים דירת 3.5 חדרים בשכונה טובה בבירת יוון. זה לא סכום שווה ערך לדירה סבירה בין גדרה לחדרה, אבל זה בהחלט חסכון ששמתם בצד לימים קשים, לטיפולי שיניים ומכונית חשמלית  חלופית חדשה, לחתן את הילד האחרון שמתמהמה עם האירוע, ואם יישאר, אז קצת טיול מפנק על ספינת התענוגות בדרך לחופי אי שם.

אחד בונה בית דירות בפורטוגל עם נוף לכרם רומנטי, זוג אחר מתבסס על חופי לימסול בשותפות בבית דירות חלומי לפליטים עתידיים מן המהפכה המשפטית שאולי תעבור קריאה שניה ושלישית בהפתעה, חבר נוסף מצא במאתיים אלף אירו דירת גן על חופי לרנקה, במרחק עשרים דקות משדה התעופה ועוד 25 דקות טיסה מנתב"ג - יתגעגע להפגנות מול הבית של הפוליטיקאי השנוא התורן, כך שמיטב החברים שלי, בעשור השמיני לחייהם, במקום להשקיע מרץ בנדנדות גן המשחקים עם הנכדים – שבו להיות יזמי נדל"ן בין לאומיים. 

למה יהודים מעדיפים לנגן על כינור ולא על פסנתר? כי בפוגרום קשה לברוח עם פסנתר במזוודה. למה אנחנו מכינים לעצמנו מקלט עם ציזיקי וקלמרי מטוגן  בסביבה הלניסטית מחויכת – כי זה קרוב, והכי הרבה נגיע לשם גם על חסקה.  

בשיחות סלון לאחרונה אנו מדברים על ירידה, אבל לא באמת. הרי היורדים המהדרין  נוסעים  עד לאוסטרליה. משנים שכונה לגמרי. למדינה נטולת אסלם (כאילו שבמלבורן מעוז היהדות אין כמיליון מוסלמים נחמדים שבחרו להשתקע עם הקנגרו'ס הכי רחוק ממכה?) ומרחיקים ממך את הנכדים לטווח של יממה טיסה וטרומבוזה מובטחת בוורידי הרגל מובטחת מישיבה כל כך ממושכת במטוס.

כאשר המלאי במרתפי בנק ישראל מתרוקן מהרזרבות, בגלל פנטזיית הרפורמה שלא הובנה כהלכה, בגלל משבר כלכלי עולמי שלא צפינו וגם בחסדי כמאה אלף אברכים צדיקים נתמכי קצבאות. בישיבה הקרובה לביתם הצפוף.

מאה אלף. לא פחות!

תארו לכם – כל אברך כזה בלי עין הרע, או טו טו משיג שידוך. בעזרת השם, זוג הצדיקים הצעירים האלה יפרו וירבו. על פי מקורות אמינים באקדמיה – כל משפחה של חרדים מקבלת הטבות מאוצר המדינה כששת אלפים שח בחודש, כלומר 600 מליון ש"ח כל חודש, כלומר 7.2 מיליארד ₪ כל שנה שאוצר המדינה משלם/מפסיד מבטלתם אומנותם.

קצבאות, הנחות בארנונה ובמערכת החינוך, הקצבות מיוחדות,  תמיכה במי שלא עובד, תמיכה במי שלומד, מערכת בריאות ציבורית צפופה אך כשרה בפסח, עזרה באמת מינימלית לצבא השם שעולה לנו בעתיד נכדינו. מצד שני – אולי בעזרת תפילת רבבות החסידים יגיע המשיח בקרוב ואז לכסף באמת לא תהיה כל משמעות.

האור בקצה המנהרה הוא לא ממשלת אחדות לאומית ופשרה מתמשכת. להיפך. הגאולה - בעבודה. להוציא את התלמידים החכמים מן העבודה השחורה אל האור, מן עבודות שוליות - לתעסוקה מכובדת כפי שאחיהם עובדים במדינות אחרות מרובות חסידים כמו ארה"ב או לונדון או כל מרכז יהודי מכובד. כך נפסיק לתמוך ב"אחים" ונהיה באמת מעצמה בריאה, עם פחות גאולה אבל יותר תעסוקה.

עיקר המשנה הסוצליאליסטית שהביאה את גלי העלייה הציונית בתחילת המאה הקודמת הייתה – "הבו לנו ידים עובדות". על הטוריה, על המקלדת, לא משנה על מה – רק שאנשים יהיו עסוקים בעבודה. גורדון, ברנר, ברל ובן גוריון צדקו. אם רק יראו בבני ברק ובירושלים, בבית שמש וביבניאל את האור מחוץ ללימודי התורה, יהיה לכולנו יותר טוב. לאברכים, שיתחילו גם ללבוד בגדים שלא רק בשחור/לבן, ולנו – שילדינו יישארו בטווח נגיעה איתנו, והנכדים יהיו לנו על הידיים ולא בזום...