הפנים החדשות של תל אביב

 כמה אפשר כבר לטחון לנו את הקשב? כמה מילים עוד ילהגו הפרשנים שרק מושכים עוד זמן מסך במרחב האי וודאות? עינוי מתמשך של עוד אוויר חם רווי בנגיעות אגו והמון אינטרסים אישיים. מי בכלל יכול להקשיב להמולת האולפנים שם כל הצועק, צודק. ומהשטח, בכל ערב, קושמרו בלי עניבה שהפך תוך יום  לוועדת אגרנט בלי כפפות. הוא מביא לנו לסלון את זעם הניצולים וגבורת מסתערי בוקר שמחת תורה הארור. 

ואני, מדירתנו הבטוחה יחסית בתל אביב המטווחת, מחפש ערוץ TV של עובדות בלבד, ואם אפשר אז עובדות אמיתיות. מסך בלי פרשנויות, אלופים, סרטי אימה, ועדכון מהשטח של בראנו טגאניה כי הטיל האחרון נפל בשטחים פתוחים. 

תל אביב של 2023 היא אותה גברת ממלחמת המפרץ הראשונה, רק בלי מסיכות אב"כ, אבל עם הרבה ניסיון בחיים בתוך הממ"ד. המדינה במלחמה. האחים מנהלים את הלוגיסטיקה, האנרכיסטים עלו על דגמ”חים, חרדים מתגייסים ונערי הגבעות חזרו אל הכולל ללמוד גמרא.

העורף אורז עכשיו חבילות לטובת עשרות אלפי פליטים שיושבים במלון הכול כלול בים המלח או אילת או תל אביב- ולא באמת מצליחים לעכל כי הלכו להם החיים. השכנים נרצחו, הבית נשרף, הילדים בשבי, הקיבוץ כבר לא קיים, ובתחילת החודש כבר לא תיכנס משכורת. אנחנו מרוקנים את הבוידעם ומעבירים את התכולה לדירות מפלט – אבל מה יהיה כשיגיעו לכולנו חיובי האשראי בחודש הקרוב, והפרנסה – שקורסת? כל הפליטים שברחו מהבית בלי ארנק אפילו, החל"תניקים, המלצרים במיטב אתרי הבילוי התל אביביים שסגרו דלתם ומעכשיו יצטרכו לחזור לגור אצל ההורים, הסטודנטים ללא אוניברסיטה, העובדים ההיברידים שלא מצליחים לנשום עם שלושה ילדים נטולי מסגרת וסבתא שקורסת. מי ישלח להם חבילות סיוע?

לוקח כמה ימים לצאת מההלם. החדר במלון הוא זמני, הפצעים יגלידו, מי שהלך כבר לא יחזור - ואנחנו שוב מתקרבים להיות עם של פליטים שאכלו אותה בגדול.  כשיפלו גם בזירה הצפונית עוד טילים ארוכי טווח, כל בני משפחתנו מחיפה ובסביבה, יגיעו לתל אביב. עד יעבור זעם. עד שננצח. עד שנחליט שעדיף לנו לממן להם מלון בלרנקה מאשר לריב בתור בשירותים בדירתנו הצפופה. 

הפחד האישי מתחיל לנהל את השיח המשפחתי של כולנו. זה כבר לא החזרת הדמוקרטיה. זה חזרה לתחושות של מילא 18 בקרב האחרון בגטו ורשה, רק שזה יהיה באבן גבירול הפעם. 

פספורט זר, חשבון בבנק אירופאי, דירה בקאלאמטה, עבודה היברידית מפוקט, ממ”ד לכל דירה, נשק להגנה עצמית - ועוד הרבה מושגים שנמנענו מלטפל בהם ובמקום זה חשבנו וכתבנו על שלום עכשיו, דו קיום, רופאים ללא גבולות, וניגוב חומוס עם הבן דוד הפלסטינאי החביב שבברכת 'אהלן וסהלן' מרגיע אותנו שאולי בכל זאת יהיה איתם שלום. עד שמגיעה מעבר לגדר של השכונה חבורת רוכבי אופנועים חמושה.

זה היה צפוי שלא ננצח בכל הקרבות, רק שאצלנו – אין לנו אפשרות למועד ב' במלחמה. זה בטח לא אומר שהכלכלה שלנו תקרוס מחר. המדינה נוע תנוע. תל אביב לא תפסיק, והרכבת הקלה – לא תהיה רק מורחב מוגן. רק אנחנו כבר לא באמת נחייך ונברך בשנה הבאה בבארי הבנויה. השבת הארורה ההיא שינתה לכולנו את החיים.

מפרש קטן באופק

 

מִפְרָשׂ קָטַן בָּאֹפֶק,

זִמְזוּם כטב"ם בָּרֶקַע,

בומים חֲזָקִים מהדהדים בִּשְׁמֵי תֵּל אָבִיב,

45 ק"מ מֵהַמִּלְחָמָה,

 בָּעִזָּה.

בְּיוֹם בָּהִיר אֶפְשָׁר לִשְׁכֹּחַ,

שְׁבוּעַיִם אַחֲרֵי הָאַזְעָקָה,

שֶׁאֲנַחְנוּ חַיִּים בִּמְקוֹם הֲכִי טוֹב,

בַּשְּׁכוּנָה הָאֲזוֹרִית הַמַּגְעִילָה,

הַזֹּאת.

הַיָּם מֵאֲחוֹרֵינוּ,

הָאַנְטִישֵׁמִיּוּת מַקִּיפָה אוֹתָנוּ בַּאֲשֶׁר נַעֲשֶׂה רילוקיישן, 

כִּי הַנָּאצִים לֹא הוּבְסוּ,

רַק עָטוּ חֲלִיפוֹת, גלביות, כַּפיּוֹת

וְקֻרְאָן.

שׁוּב - אֵין בְּרֵרָה.

אִם אֲנַחְנוּ עַם חָפֵץ חַיִּים,

חַיָּבִים לַחְשֹׁב יוֹתֵר בָּאַכְזָרִיּוּת,

מֵהַנָּאצִים.

וּלְנַצֵּחַ.

 

האם תל אביב בוערת

 האם תל אביב בוערת?!

ממש בלתי אפשרי להיות תל אביבי כשהגבולות מדממים. 

לישון במיטה שלי בזמן שכל המדינה מצטופפת בממ"דים זעירים.  ללכת לישון בידיעה שאף אחד לא זומם לרצוח אותי הלילה;  לא להקים מתרס כבד מול הדלת לפני השינה כמחסום אחרון עד שיבואו ללחץ אותנו; להחזיק אקדח מתחת לכרית אבל לדעת שזה באמת מיותר – כי מי באמת יגיע אלינו בתל אביב כאשר יש כל כך הרבה  ישובים הרבה יותר קרובים לעזה מאיתנו; לפתוח המקרר ולנשנש, ככה סתם כי בא לי,  כשפלוגות מילואימניקים פרוסות בשטחי הערכות ואוכלות בעיקר חטיפים שקיבלו בטרמפיאדות בדרך להתחיילות, אלא אם יש להם מזל –  ויכולים להתפנק  בסיר של שניצלים עם פירה חם שאבא של אחד הלוחמים בצוות הצליח להביא לחבר'ה בהתגנבות בדרכים, בואך הפלוגה הרעבה.

להיות תל אביבי עכשיו זה כשהמקיאטו  המפונפן בידך והמחשבות שלך מפנטזות על קפה שחור בשטח,  שחור אסלי שמבושל  בפינג'ן מפויח של הצוות; להיות תל אביבי זה הכי לא לעניין כשמסביב יהום הסער ואותנו לא גייסו למילואים כלל. 

גם בשנת 48' סיפרו לנו שבזמן הקרבות  הקשים בירושלים וצלפים מיפו ירו  על המתפרה של סבא שלי בפאתי נחלת בנימין בואך הפורעים ביפו , היה פה שמח.  הסיפור התל אביבי הוא  כי לא רק בהפוגות שבין הקרבות בכיכר מוגרבי הלכו זוגות  אוהבים יד ביד לגלידת ויטמן ורקדו טנגו בבתי הקפה על הטיילת;  גם בזמן מלחמת ההתשה  בסוף שנות הששים לא סגרו את הדיסקוטקים בדרום העיר כשטובי בננו נפלו בקרבות בתעלת סואץ; וכן הלאה לאורך כל המלחמות. 

התותחים רועמים ותל אביב ללא הפסקה.

אנחנו התל אביבים, כמו עוד הרבה מסביב, חזקים בתמיכה. תרומות. גיוסים. ליקוט, איסוף מיון והפצה של כל מה שהחיילים שלנו לא לקחו מהבית, לא חשבו שיצטרכו "לארגן" לעצמם בעת מלחמה, כל מה שלא חיכה להם בתרמיל האישי שהוכן עבורם בימ"חים. חוסרים מביכים . מקסדה, לראש הלוחמים, אפוד מגן קרמי, פלסטרים וקרם הגנה נגד שיזוף, כובעי טמבל נגד שמש וגם תחתונים וגופיות לחיילים  סדירים שמרותקים לבסיסים ולא ידוע מתי בכלל יוכלו לצאת הביתה להתרענן ולתת לאימא לכבס להם את המדים...

התור להתנדב במרכז הלוגיסטי ב"אקספו" שבגני התערוכה ארוך. כמעט כמו התור של תושבי שדרות המבוגרים שמפונים צפונה למלונות במרכז. בעלי חנויות בתל אביב מוציאים משטחי סחורה של טואלטיקה במחירי עלות, לכל מי שמכין ארגזי תרומה ליחידות השונות המתדפקות על טוב ליבנו בקבוצות המסרים החברתיים. ויש הרבה טוב לב בתל אביב.

אנחנו התל אביבים אולי לא בקו החזית – אבל עצות אסטרטגיות יש לנו למכביר, ביחוד בפרלמנטרי הבוקר בבתי הקפה השכונתיים אשר שם נמצאים  ותיקי לוחמי  מלחמת יום כיפור בסיעור מוחות יומי בכל בוקר עם שפע עצות : לנקמה, שיטוח, פינוי, בינוי שאתרים מועדפים להשקעה בחו"ל, ואיחולים יצירתיים לדרכי פטירת הורי כל אנשיי החמאס באשר הם.

מניסיון אישי  של יותר ממלחמה אחת או שתיים, אנא, סבלנות ואורך רוח. בסוף זה נגמר. בדמעות, לב שבור, אבל ותקומה. זה לא יסתיים בקרוב. זה לא ייגמר  רק בהפצצות מהאוויר וזה לא יהיה רק בחזית אחת. אבל זה יסתיים. 

תל אביב לא בוערת וטוב שכך. הדרום אדום ותל אביב מחבקת את התושבים שבאו למרגוע והתאוששות. כל החסרונות העירוניים שהטרידו אותנו עד לפני כשבוע –  הונחו בצד. פקקים, בחירות. תורים וחוסר נימוס. תל אביב במלחמה – ואנחנו מתנהגים כמו בכל המלחמות הנוראות שהיו פה. מתקשרים לילד שבחזית , אורזים עבורו חבילה עם חוסרים שמיד תאסף על ידי חבר שיעבור אצלנו וגם מתקשרים ליועץ ההשקעות. לדאוג גם למה יהיה בשש אחרי המלחמה. 

בסוף כל יום לא שוכחים להתפלל לתמונת ניצחון. 

פדויי שבי מעזה על רקע כלניות אדומות בבארי  הבנויה. 

אמן!

אוקטובר השחור

 עברו שבועיים.
הכול כבר לא אותו הדבר.
העבר היה מדהים.
התקומה ללא אח ורע,
יוקר המחיה בתל אביב הוא הכי גבוה בעולם,
הטכנולוגיה שלנו מהמובילות ביקום,
החומוס הכי טעים, הפוליטיקאים הכי מטומטמים, משפחות הפשע הכי קטלניות, 
המדינה עם עשרה מיליון תושבים ועשרים מיליון דרכונים, שיהיה לעת צרה;
והחברותא - שלא הייתי מחליף אותה באף ארץ אחרת.
היה פה ממש מושלם.
ואז הייתה אזעקה, ומאז שום דבר לא יהיה פה אותו הדבר.
וחבל.
היה כיף.
חברים שלי,  מצרף חיבוק.  זה מה שכולנו צריכים בכדי לעבור את השבועות הקרובים במינימום כאב. לחבק, לתרום, לתת כתף, ולזכור כי גם באביב הקרוב תזרח השמש על שדות בארי ויפרחו שם פרחים בשלל צבעים.

מותק לא לשלוח לי עוגה

יגון, עצב, תעוקה. אלו התחושות שאופפות את כולנו בעורף התל אביבי משבת בבוקר, וזה רק מתגבר ככל שהמספרים עולים והעובדות נחשפות מפי הניצולים. תל אביב נכנסה בשבת בבוקר למוד – יום כיפור. אנשים בקושי יצאו מהבית. מכוניות לא נשמעו ברחובות. גם ילדים לא הסתובבו בחוץ וכולנו היינו בטווח של פחות מדקה ממרחב מוגן, או שווה ערך.

כל החלומות הכי גרועים שלנו התממשו בבוקר אחד בהיר. כל החומות נפרצו, כל הפורעים הופיעו בתוך הבית, כל מה שלמדנו בקורס להגנה עצמית הפך להיות מאוד שימושי עד קריטי. הרשתות החברתיות הומות בשמועות ומידע "בדוק" על סכנה ברורה ומיידית שמדברת על טנדרים לבנים שאו-טו-טו מגיעים גם לתל אביב עמוסים באנשי חמאס. מאז אני עם אקדח בהישג יד. שיהיה.

לפני כשבוע שאלתי חברים – אתם זוכרים איפה הייתם באזעקה של יום כיפור 73? וקבלתי תשובות מעניינות שבעצם התחילו שיחות נפש וזיכרונות  עמומים על המלחמה ההיא. מעכשיו יש לומר – איפה הייתם באזעקה בתל אביב של ה-7 באוקטובר 23?

בעת האזעקה - ממש לא הבנתי איפה אני ולמה אשתי גוערת בי לקום ולהצטרף אליה בשש וחצי בבוקר, שעות בהן היא ממש אינה מתפקדת אלא אם זה ביציאה לנתב"ג. בחדר המדרגות, כי אצלנו בבניין אין ממ"ד, כבר חיכו לי שלושת השכנות הנחמדות שלי. הכי שכנות, כל אחת גרה לבדה מסיבותיה היא. יושבות בפיג'מת פלנל קיצית על כיסא שהוציאו מפינת האוכל בביתן, ועונות לטלפונים מהנכדים ומרגיעות את המודאגים כי אמא/דודה/סבתא שמעה האזעקה ומוגנת היטב. מאז נפגשנו עוד מספר אזעקות בחדר המדרגות, רגועים ואך עצובים ככל שהאזנו יותר למהדורת החדשות האין סופית עם בשורות האיוב המתדרדרות והולכות.

לאמריקאים יש את פרל הארבור 41'. לנו היה את "מלחמת יום כיפור" שנדחקה השבוע ופינתה מאת קומה לטראומת "חרבות ברזל 23' " או כל שם שידביקו ההיסטוריונים לאירוע שאנחנו עוברים השבוע בעוטף עזה. אצל האמריקאים זה נגמר עם שתי פצצות אטום. אצלנו אסתפק באחת.

במרכז המסחרי שמתחת לביתי כל המסעדות לא נפתחו ביום הראשון. הירקן דמם. בסופרמרקט המחודש קורפור היו תורים בקופות שלא ראיתי מעולם. 30 איש בטור מנומס וסבלני, כל אחד עם סל עמוס כי מי יודע – אנחנו הרי במלחמה, עם זמן המתנה משוער בתור של למעלה משעה. וויתרתי. בהמשך היום קבלתי מסרון מרשת קורפור עם הצעה לבוא ולהתנדב בשעת חירום בסניף ולסייע להם כ"מפעל חיוני".

בשפך הירקון השפל צמצם את הפתח למינימום. כמו מצב הרוח. בכדי לפרוק התסכול והעצב יצאנו לצעדה בטיילת החוף לנמל תל אביב. עצוב. ריק לחלוטין. רק אנשים בודדים  יצאו מהקרבה המומלצת למרחב המוגן והיינו בבדידות נדירה בנמל. כנראה שהתל אביבים העדיפו את ככר דיזנגוף שהפך השבוע למרכז איסוף, מיון ומשלוח חבילות לעקורי העוטף ולפלוגות המגויסים שמרוב בהילות יצאו לשטח ללא תחתונים וגופיות.

זהו חזרנו לשיר המלחמה הידוע של תלמה אליגון רוז בנושא הלוגוסטי:

"מבקשים קצת הפוגה

מותק לא לשלוח לי עוגה. "

מלחמת טבע

 מלחמת טבע

כמה טיפשים אנחנו. כמה תמימים. למות.

איך חשבנו שיש סיכוי שנצליח לחיות ביחד. אנחנו והגידול. אנחנו ושני מליון ממורמרים שלא מפסיקים להכפיל את עצמם, ולכעוס עלינו. כועסים ורוצים להרוג אותנו. ממש. 

חשבנו שאם ניתן לגידול לגדל את עצמו - זה יהיה לבריאותנו. אז טעינו. טעות שעולה בחייהם של טובי בנינו.

בשנת 1948 חיו ברצועת עזה 60 אלף ערבים. המצרים לא רצו אותם, אנחנו לא היינו מספיק חכמים לגרום להם לברוח, וחשבנו שנוכל להיות שכנים, עם גבול ורצון לחיות ולא למות למען אללה.

בהמשך היו לנו עוד כמה הזדמנויות להיפטר מהגידול הממאיר הזה ולהעבירו למיצרים או לתת להם עצמאות או להשמיד אותם לגמרי. לצערנו, אף אפשרות לא מומשה - ועכשיו, אכלנו אותה. בגדול. עד מוות.

הם ואנחנו - לא נוכל ביחד. הליברליות מתה ב-7 באוקטובר. נרצחה בדם קר מול עיננו, בשידור ישיר בישובי עוטף עזה. לא נשכח. לא נסלח. נבנה צבא חדש. ונבנה עולם חדש עבורנו, בלעדיהם.

מבחינתי - רצועת עזה על תושביה, הם הרוצחים ודינם כדין רוצחים. שיברחו, שישרפו, שימותו. אין חמלה, אין מחילה, אין ליברליות. כמו בטבע. החזק ינצח - ואנחנו נראה להם מי החזקים פה באמת.

זה שהשומרים נרדמו, זה שהחיילים שלנו טעו, זה שהצלחתם לרצוח קשישים ועוללים בממ"דים, זה שחטפתם נשים מבוגרות תשושות נפש עם המטפלים המסורים שלהן, זה שהצלחתם לכבוש קיבוץ מנומנם בשש בבוקר מלווים  בעדת ילדיכם החמושים בתיקי פלסטיק הבוזזים את דירות החברים המוטלים מתים על השבילים הירוקים בקיבוץ; זה שרצחתם בדם קר נוער במסיבת טבע, צעירים  שבסך הכל באו לתפוס ראש אחר ולא חזרו משם; זה שהכנסתם את המדינה לטראומה קשה וזה שהדלקתם את הפתיל של חבית חומר הנפץ המזרח תיכונית - לא הופך אותכם לגיבורי המהפיכה, אלא לרק רוצחים עלובים. 

גיבורים על ילדים, נשים, קשישים וחיילים מנהלתיים שנשארו לתורנות שבת לבדם כי אף מפקד לא טרח להתריע בפניהם כי אתם בדרך. גם על זה נבוא חשבון, אבל לא עכשיו. 

קודם אתם. תמותו. בידי צה"ל.