יום חמישי, 30 בינואר 2025

שלומק'ה ומלחמתו בדררות

 












את הציפורים  האלו רק חתול יכול לנצח. או סופר-ציפור חזקה שתנחת בארצנו במקרה, תראה כי טוב, ותתנחל על צמרות עצי תל אביב. כמו שהדררות נחתו פה לפני שנים ונישלו את הנחליאלי, הדרור והבולבול משמי עירנו.

למען האמת, זה ממש לא חשוב לי מי הציפורים השולטות פה. מבחינתי - אני נותן כבוד לאבולוציה, גם אם אנחנו לפעמים מתערבים באופן מלאכותי ומייבאים בלי כוונה שחקנים זרים שמשנים את המאזן העדין של הטבע. הדרורים הקטנטנים האפרוריים פחות יפים התוכים הירקרקים החזקים או הציפורים צהובות המקור שבניקור אחד יוצרות ציוץ חדש בשכונה. הצמרות מתכסות מדי ערב בירקרקים מעופפים רעשניים המנסים לנוח קצת לקראת יום חדש בו יחודשו המטסים בשמי השכונה להשגת עליונות אווירית מוחלטת מול הציפורים הוותיקות שנמוגות לאזורים פחות ראויים לקינון.



לא הייתי מעלה את הנושא, אילו לא נפגעתי קשות מהחבר'ה החדשים האלה. ציפור סקרנית, עם מקור חזק וחסרת נימוס, מנקרת כל דבר. כולל צינורות השקיה, צנרת ניקוז מזגנים, צנרת גומי המגן על מערכת הגז במזגני החלון המפוצלים ובמקרה שלי - ניקור עד חורמה של כבל חשמלי חיצוני שמחבר בין מנוע המזגן למערכת הפנימית בדירה. הציפורים החליטו לנקר עד לגיד הנחושת האחרון את הכבל החשמלי, בתקווה למצוא בו קצת נוזלים. לפחות כך אמר לי הטכנאי המנוסה שהוזעק לבדוק על שום מה הפסיק המזגן לעבוד וכל מערכת החשמל בדירה מנוטרלת.

מסתבר כי זאת תופעה תל אביבית ידועה. הדררות אוהבות לאכול מזגנים מפוצלים. הציפורים מתענגות על ניקור כבלי חשמל, ובכך נוצר קצר חשמלי בכבל הקרוע, ומכאן הדרך קצרה לביקור טכנאי שמודיע לך כי קצרה ידו. הכבל הקרוע נמצא מעבר לטווח ההתכופפות הסביר, ובכדי לתקן את הכבל הקרוע - צריך לאפשר גישה לטכנאי. כלומר - לך תביא סולם בגובה המתאים.

אם מדובר בקומת קרקע, או ראשונה - ניחא. אם אתם גרים בקומה גבוהה יותר - צריך כבר מעלון מיוחד במחיר עוד יותר מיוחד. אם אתם גרים בדירה בקומה גבוהה שאין אליה גישה למעלון, אכלתם אותה בגדול. היכונו לביאתו של הקיץ התל אביבי הלוהט, כי בינתיים המזגן שלכם מושבת. הטכנאי הפרטי שלנו הציע כי נחצוב את הקירות והמרצפות בדירה לאיתור הכבל הקרוע, נשחיל כבל חלופי ואחרי שיפוץ הנזקים לדירה והתקף הלב שבטוח כי אקבל מהריסת ריצפת הפרקט המיוחד החדר המיועד לניתוץ - אפרד מסכום משמעותי רק בשביל לחזור למצב בו הייתי לפני ביקור הדררות הסקרניות.

במקרה שלי - קומה שמינית ברב קומות ומרוחק מאוד מגישה לסולמות או מנופי שרות - הפתרון היחיד (כלומר, בלי הכנסת פטיש קונגו לחדר שלי) היה למצוא חשמלאי מעופף. אם להיות ראליים - חשמלאי בסנפליג שירחף מול הכבל הקרוע בהיותו מעוגן היטב לבניין. בעל מקצוע שכזה נדיר כמעט כמו למצוא מפקד בכיר חות'י בצנעא. 

הפכתי את המרשתת, התייעצתי בפייסבוק בקבוצת "איך מתקנים את זה?", ובסוף מצאתי את יוסף. החשמלאי בין שמים וארץ, עם טסטר בין השיניים ורתמת באנג'י למותניו. כמובן שזה מקצוע מיוחד, עם הסמכות ייחודיות ואימון אישי כל שנתיים לחידוש הרישיון.

הערה קטנה וחשובה - בשכונה שלנו נפל לפני כשנה טכנאי מזגנים אל מותו בעת שתיקן מזגן חיצוני. שום דבר לא שווה את הסיכון, ורק על זה חשבתי כל משך עבודתו של יוסף כשיצא חגור ומעוגן היטב דרך חלון חדר העבודה שלי להילחם בדררות.

הבחור מקצוען. שיקם את כבל הקרוע בעוד אני מכוסס ציפורניים בתוך הדירה, מהסס אם לדבר אתו בכלל בזמן שהוא תלוי בין שמים לגרנוליט בגובה 8 קומות. לרגע הוצאתי הראש מהחלון לשאול לשלומו - והבחור איננו. אף אחד לא תלוי לנו מחוץ לחלון. לרגע הפסקתי לנשום וכל המחשבות השליליות קפצו. זהו. הלך עליו. וגם עלי. 




חצי שניה והתכופפתי עוד קצת  - וגיליתי שיוסף פשוט סיים עבודתו ובחר לגלוש כלפי מטה בניחותא. סנפלינג מושלם במקום לטרוח ולהניף עצמו מעלה בחזרה לחלוננו. ליוסף ולי - שלום.

התיקון בסנפלינג אינו זול, אך שווה כל שקל. ההוצאות בהריסת הפרקט, חציבה בקיר וברצפה, שיקום ושיפוץ החדר אחרי עבודת החשמלאי היו מגיעות לסכום כפול ממה שעולה החשמלאי המרחף.

כלקח מכל האירוע אני יכול לומר כי אם אתם מתקינים מזגן מפוצל בדירתכם - תדאגו כי כל כבלי החשמל החיצוניים שלכם יהיו ממוגנים הצינור נוקשה העמיד בפני מקורים סקרניים. עצה שניה היא כי תדאגו כי הכבל החיצוני יהיה לכל אורכו בהישג יד מהחלון לטובת תיקון עתידי אם הציפורים ינצחו וינקרו אותו, כי לפעמים הן מנצחות. תשאלו את היצ'קוק.
























קרדיט לצילומים המהונדסים ב-AI, אפליקציית KROG של www.x.com

רחל שפירא. לא המשוררת. מפתח תקווה.



לפיני הייתה יד חזקה. לא בפוקר. בתחרויות עם חיילים משועממים בשק"ם. בהורדת ידים, לא היו לו מתחרים ביחידה. במועדון הקצינים, בין סיבוב דומינו לאכילת טוסטים טעימים שהכינה לנו המאמא מטילדה, הדמות האימהית שדאגה לנו לאורך כל השירות הצבאי במחנה המבצעי - פיני בעיקר שתק.

את העבודה עשה במדויק ובנחרצות, בלי הרבה בדיחות אבל עם ציניות נעורים של בחור שהגיע מפתח תקווה היישר למצפה רמון, ליב"א המשקיפה על בית הספר לקצינים אי שם חמש דקות ממצפה רמון, קצת לפני מלחמת ששת הימים כסגן משנה זוטר.

בחור מוצק, עם בלורית מדולדלת המבשרת מפרץ גדול באופק הקרוב, עם לב זהב ותחכום של אם המושבות.

כשהגיעה ליחידה החיילת הצעירה רחל'ה, תוך מספר ימים היה ברור לכולם. רחל'ה מסודרת. היא תהיה החברה של הקמנ"ק. התפקיד המבצעי הכי בכיר ביחידה בתפעול השותף. הקצין שמנהל את ההגנה האווירית מחד ואת ההתנהלות המבצעית השוטפת לאורך היממה. עלק המנכ"ל של היב"א, ומי לא רוצה להיות החברה של המנכ"ל, גם אם הוא רק בן 20 וקצין זוטר.


"לפינילה, יקירי האהוב מכולם, שמור נא תמונה זאת על לבך ממני רחל'ה האוהבת אותך לעולמים אהבה עז",  כתבה רחל על תמונתה שמסרה לפיני לנחמו במשמרות הארוכות שלו בלעדיה כששמר על שמי המדינה נקיים ממיגים.

עברו כמעט שנתיים. רחל'ה השתחררה מהשרות הצבאי. המשפחה שלה לא הצטערה ועודדה אותה להיפרד מפיני חסר ההשכלה האקדמית, ולחפש בן זוג עם פוטנציאל עדיף משרות בצבא קבע.

מאז עברו כששים שנה. מי עוד זוכר את הלילות הקסומים על שפת המכתש והנשיקות במדים. רחל ופיני הקימו משפחות ומצאו את האושר. התמונה עם ההקדשה הרומנטית שמורה הייתה במגירה הפרטית של פיני, בין צילומי נכדים ומסעות חייו המשותפים עם החיילת שהחליפה את רחל'ה כבת הזוג של הקמנ"ק במשרה קבועה עד יומה האחרון.

לפני מספר חודשים התאלמן פיני מאשתו אחרי מחלה קשה. רגע לפני שגם הבריאות שלו תיפגע, החליט לחפש את רחל. אולי. אולי מלמעלה יעשו נס עבורו ויזכה למועד ב'.

פיני מבוגר ממני כמעט בעשור. זה לא הפריע לנו להיפגש, להתרפק על זיכרונות בחאקי מהימים בהם הוא היה המדריך ואני סג"מ זוטר ביחידה, עוד קמנ"ק מבטיח אבל עדיין עם בלורית וללא יד חזקה כמו של פיני.

לאחרונה ביקש ממני לסייע באיתורה של רחל בזכות נסיוני ברשתות חברתיות, עולם מסתורי עבורו.

יצאנו לדרך כשפיני זוכר רק את שמה, וכי הסבא שלה היה זקן השומרים אברהם שפירא.

אחרי מספר ימים הוא נזכר גם שהיא בת מזל עקרב ונולדה בפתח תקווה בשנת 1947. הפאזל התחיל להצטמצם. אלמנטרי, לא?

פרסמתי פניות בקבוצות פייסבוק של וותיקי מלאבס, ובהמשך גם תל אביביים וותיקים שבעיקר חייכו והמליצו על קבוצות חברתיות נוספות המיועדות בעצם לנושא השבת אהבות ישנות.

נאדה. עוברים ימים. פיני כבר מגיע לראש העיר בפתח תקווה שמתלהב לסייע אך זה לא מתקדם. גם השם רחל שפירא לא עוזר. היא כנראה התחתנה ושם המשפחה השתנה. השם גם נפוץ. אולי חוקר AI יוכל לעזור פה.

לפני כשבוע נפגשתי עם חבר וותיק. יקי אופיר. חוקר פרטי מנוסה, ואני משתף אותו בסיפור. שואל אם יוכל לסייע לאלמן עצוב. מאותו הרגע,  הייתי בטוח כי זה רק עניין של זמן עד שרחל'ה ופיני יפגשו לקפה וחיוכים.

ליקי אופיר יש גישה למאגרי מידע והצלבת מידע שמיד זימנו לו כמה מועמדות לבדיקה.

כולן נשאלו קודם אם היו ביחידה בשנת 67'. אף אחת לא הייתה שם.

לא וויתרנו. נזכרנו כי החוקר אהוד בן עזר פרסם בזמנו ספר על אברהם שפירא השומר. אדם בן 88 שנים שלא ממש היה זמין טלפונית בשבוע האחרון.

קראתי בויקיפדיה כי בן עזר פעיל חברתית במרשתת, רק לא הצלחתי למצוא את כתובת המייל שלו.

מסע האיתור של רחל הפך לאתגר. יקי, אני ופיני. צוות מחזירי אהבה ישנה מהיב"א הדרומית במאה העשרים לפתח תקווה של המאה ה-21.

נזכרתי שיש לי חבר טלפוני. היסטוריון בעצמו שקיוויתי כי הוא מכיר את החבר'ה בברנג'ה שלו. כולל את בן עזר. את ידידי פר' אודי מנור איתרתי אי שם ביבשת אמריקה והוא מיד שמח לעזור והרגיע אותי כי בן עזר צלול ולבטח יעזור.

הופה הופה, וקבלתי מבן עזר את פרטי הקשר של האח החורג של אותה נערה יפה, אהבתו של פיני, רחל שפירא. לא המשוררת. החיילת מהיב"א. שאהבה את הקמנ"ק...

זהו. הגענו לרחל. כמעט הגענו.

רחל נפטרה לפני שנתיים. יהי זכרה ברוך.

טיימינג. זה כל הסיפור.

חבל. היה יכול להיות לסיפור סוף אחר. רומנטי ודביק בנסיבות אחרות.

אז מה הפשט של הסיפור?

כלום. סוף מסע הגעגוע של פיני. לסיפור אין סוף שמח.

חברים, תהנו מהאהבות הקיימות. "החזרת אהבות ישנות " מקומם באלבומים ובאגדות.

ולשמונת הקוראות הוותיקות שלי מפתח תקווה  - אם את קוראת את הסיפור המקומי ורוצה להכיר את החבר שלי, אשמח לעודד אהבות חדשות...





מחפשים את רחל'ה. משמאל לימין - פיני, יקי אופיר ואני.

צילומים - מאלבום פרטי של דון ג'ואן פתח תקוואי בדימוס.

יום חמישי, 23 בינואר 2025

ביום שאחרי




זהו טור חדש למציאות חדשה. השבוע אנחנו יוצאים לדרך אחרת. יצאנו מעזה ואני תיקווה  שעזה תצא לנו מהחיים. תל אביב מהשבוע מתעוררת למשהו אחר. משהו שלא דנו בו עדיין. היום שאחרי עזה. עיר ללא חטופים.

אם לא קרה לנו השבוע אסון, עלבון, שיגור שגוי או דו"צ  טרגי – אנחנו כרגע בתום שבוע ראשון של הפסקת אש וחזל"ש מדורג. השיבה לשגרה שכל כך התגעגענו אליה. השעמום של היום שאחרי.

כשנגיע ליום שאף אחד לא באמת דן בו – איך ייראו חיינו אחרי שכל החטופים, הנעדרים, הנרצחים ו"כולם" יחזרו  ו"עכשיו" זה אתמול בערב. ביום שבמעבר כרם שלום יכנסו מכוניות הטויוטה עם ה-98 האחרונים. כשאחרוני השמות ברשימות יגיעו עם אנשי הצלב האדום לשטחנו לימים טובים יותר. ביום בו מונה החטופים  הדיגיטלי במרומי רב הקומות שמעל לנתיבי אילון יציג – אפס.




כמעט חמש מאות ימים עברו, והעיר שלנו כבר לא אותה תל אביב. השינוי – חד וכואב. הסיסמה דמו-קרט-ריה מהפגנות ההפיכה החוקתית, השתנתה לכו-לם של המשפחות הבוכיות, ומחר זה כבר יהיה משהו אחר. עתיד לאומני, ישראלי וחילוני מפוכח יותר.

צברנו מאות ימי מילואים. איבדנו התמימות. הליברליזם התאייד. השלום עכשיו, כבר לא באמת אוהב את בני דודינו. החלום לרילוקיישן התמוסס מול הכתף הקרה שקיבלו הישראלים היורדים מהשכנים החדשים מעבר לים שכבר אינם בדיוק אוהבי ישראל בלשון המעטה.

הצעירים מערי השינה שגדשו את דירות הסטודנטים בלב העיר – מסיימים אט אט את חוזי השכירות שלהם וחוזרים לגור עם ההורים. לכולנו יש מחסור בכסף ללוקסוס שכזה. המלצרים שעלו על מדי מילואים  - לא בטוח שעכשיו המסעדה בה עבדו עדיין עובדת. עשרות מסעדות נסגרו בשנתיים האחרונות. אימפריות ההייטק שכחו מתי בפעם האחרונה גייסו תוכניתנים מתחילים לפרויקט חדש ושילמו להם כל מחיר לכסות שכר דירה של עשרים אלף ₪ לדירת סטרטפיסט אופטימי מול מגדל המשרדים בלב תל אביב.

אנשי מילואים שהצליחו לתמרן בין שרות מילואים פעיל במשמרות  מבצעיות או בכוננות והמשך עבודה אזרחית חלקית במקביל – כבר לא ייהנו מתוספת השכר הנדיבה שבאופן לא צפוי הקלה את  הכאב והצער על החברים שנפלו בשנה האחרונה. ביום שאחרי יהיו פחות סיבובי צ'יסרים. כבר לא יהיה צורך להזמין שולחן במסעדה שלושה שבועות מראש. גם לא שלוש שעות.

תרבות העבודה ההיברידית תתאדה, וכולנו נחזור למשרד. מצאת החמה ועד לצאת הנשמה. לא כמו פעם. לפני שנה. כשבאמצע היום יכולנו לשלב משחק עם הילד  החולה בבית בזמן שאנחנו בזום עם הלקוח.

העומס באילון יפחת. בטוח. אנשים יחזרו לעבוד על באמת. מהמשרד. יחזרו לטוס לחופשה בחו"ל. יחזרו להתגורר בפריפריה המטווחת. יחזרו למסגרות החינוכיות המקוריות. יחזרו להיות כאנשי תשפ"ג. כמו לפני שנתיים וכאלפיים הרוגים.

נמנענו לדון מה יהיה ברצועת עזה המפונה. מסיבות פוליטיות. אבל למה נמנענו מלהתכונן למה שיהיה פה, בתל אביב, ברבע אחרי המלחמה. כשאחרון החטופים יחזור, אוגדות המילואים ישתחררו, הצ'קים של מס רכוש וביטוח לאומי יפסיקו להגיע כל חודש.

רק  חלומות הבלהה ימשיכו להדיר שינה מעינינו בלילה, כי כבר נגמר לנו התקציב לשיחות עם הפסיכולוג שבעצמו כבר לא ישן בלילה אחרי ששמע על זוועות השנתיים האחרונות והפחדים האמיתיים של כולנו.

חטופים - נהדר שחזרתם. שיקום, תקומה, רפואה שלמה וחיבוק ענק. מעכשיו אפשר להפסיק עם התפילה המשותפת בכל הופעה או מפגש חברתי לשובכם. אתם כבר פה. שובו הביתה. עכשיו אנחנו נדאג ששום דבר כזה לא יחזור באוקטובר הבא, והפתעות נשמור למסיבות יומולדת ולא למסיבת טבע.









 

יום שבת, 18 בינואר 2025

הילטון – לא המלון. החוף.

 

שבת בבוקר. יום יפה. תכול השמים ואפס גלים. הים "פלטה". אפשר ללכת על המים עד לרנקה. ממעל, הכטב"ם הציוני מזמזם בשמי תל אביב עלק מגן עלינו מפני כטב"ם חות'י מזדמן שאינו שומר שבת.

הבילוי החינמי על שפת הים, בהליכה זוגית, באימון אירובי, בריקודי עם בזוגות או כמונו – עם כוס קפה מול האין גלים. הכי רגוע והכי TLV. עונג תל אורבני הכלול בארנונה המופקעת, הפרוש בין נמל יפו לחופי תל ברוך. הגבול הימי הציוני התל אביבי.  אנחנו בחרנו את חוף הילטון. בעיקר בגלל הגעגוע. לימי הספידו. שלנו. 

עונג תל אביבי בין נמל יפו לחופי תל ברוך. הגבול הימי הציוני התל אביבי שם אנו נלחמים בקיץ במדוזות ובחורף מתענגים על ארוחת בוקר אישית בשמונים ש"ח כולל קפה והרבה שמש חורפית. נס בחוף שרתון.

על החוף, בין השולחנות, מתעופפת להקת הדרורים האחרונה בעיר. מנקרת את שאריות הפחמימות שהשאירו הסועדים שלפנינו. מאושרות בשמש הבוקר כמונו. ציפורים ניצולות שואת המאינות והדרארות שנישלו אותם משמי רוב שכונות העיר.

מצאנו מרגוע. הציפורים שמפחדות מהדרארות התוקפניות ואנחנו מכל יתר הצוררים שקמו עלינו בשנה האחרונה אחרי כשבעים שנות רגיעה מאז הפוגרום הפורמלי האחרון נגד היהודים כיהודים.

חוף זה זכור לי לטובה עוד מהימים כשבסמוך עוד עמד מלון שרתון המקורי  על תילו ואכלס תיירים, ולא הפך לבור המחכה עשרות שנים ליזם. בחוף בו שיפרתי כנער תיכוניסט את מכת גב היד שלי במטקות טינג-טונג עם כדור דנלופ שחור המוטבע  בשתי נקודות צהובות. החוף היותר מושקע בעיר, כשאורי זוהר עוד השפריץ מים מצינור על חולצות המעריצות בחוף מציצים הסמוך אצל שמחה בחצר.

בשבת בבוקר ירדנו לשתות קפה בחוף הילטון, למרגלות זירת הפשע בגן העצמאות בה נרצח חיים ארלוזורוב לפני תשעים שנה. הרצח התל אביבי המסתורי שקטע קריירה מבטיחה לפוליטיקאי מבטיח.  החוף שמעליו אולי פעלה  על פי הסופר יגאל מוסינזון, המערה החשמלית . "הבור" המבצעי של חסמב"ה. גיבורי נוף ילדותי בעירנו.

חוף הילטון.  החוף שלמרגלות גן העצמאות. החוף שבין חוף הדתיים לחוף הכלבים. חוף הצעירים. עם מינימום נגישות לחניון רכב, אבל סמוך למספר מקומות חניה לבעלי תו חניית נכים.

החוף עם פס הקול הכי קצבי. החוף בו עושים יוגה על סאפים, כשאין גלים. החוף של טופסי. המציל האגדי של תל אביב שלימים היה מנהל חוף שרתון.

בקפה BAYZ בחוף הילטון הזמנו את  הארוחה הישראלית. כמה מטבלים, שתי פרוסות לחם עם חביתה וקפה. הכל היה  נחמד למד מממרח האבוקדו. משהו  בטעם מוזר שנשלח בחזרה למטבח וגם הצלוחית החלופית נחשדה בפגות תוקף בעליל ולא נגענו בה, כמו שעשו גם בשולחן הסמוך. אבל בייננו – הנוף מהמרפסת של BAYZ שווה הכול. האבוקדו המריר לא שינה דבר. היה כיף.

מצד שני – המראה המדהים של עשרות סירות מפרש זעירות עם ילדים צעירים שיצאו לשייט סולו ראשון מהמרינה בליווי מדריך מלווה, היה מרהיב. אופטימיסט מכונה סירת המפרש למתחילים צעירים. מפרש קטן וילד קטן שיהיה בעוד כמה שנים והרבה הפלגות לקברניט ציוני בצי הסוחר, אילו רק יתמיד.

הילטון - חוף תל אביבי אידאלי. נפרד ועצמאי. בלי שכנים רעשניים, ללא שורה של טברנות עמוסות סועדים. ללא גלים, והרבה שמש. ידידותי לאימהות מרובות זאטוטים; עם שובר גלים איתן, מרינה פעילה מנגד , מלתחות ושירותים בוהקים מניקיון, חוף שיזוף ארוך וגם מוזיקת רקע מבית קפה מזרח תיכוני מודרני.

מה עוד תבקשו לעצמכם כפינוק של שבת באמצע החורף?