דילוג לתוכן הראשי

עכשיו כבר מותר להסיר את הסרטים הצהובים



נדלקתי. שוב. הפעם על דו-גלגלי חשמלי חדש. האלגוריתם ברשתות החברתיות כבר מכיר אותי טוב מדי; אני פתי צרכני קלאסי שמתלהב מניקלים נוצצים, נהמת מנוע (גם אם היא מלאכותית), פניה חדה בהשכבת גוף, ואפשרות איכסון נדיבה לכל הפינוקים שאנחנו קונים בשוק ביום שישי רגע לפני שהבסטות נסגרות.

זה בדיוק מה שחיפשתי בשנתיים האחרונות, אבל הראש שלי היה במקום אחר לגמרי. חיפשתי אופנוע לא מהיר מדי - כי 130 קמ"ש זה כבר גדול עלי. חיפשתי דו-גלגלי שלא שוקל רבע טון. משהו חשמלי. ולמה? כי אין סיכוי שאחזור לתמסורת הילוכים ידנית, וכי הגיע הזמן שאפסיק לחפש חלקי חילוף יקרים ונדירים לאופנוע קלאסי שג׳יימס דין כבר רכב עליו. חיפשתי משהו ידידותי להפחתת זיהום האוויר, והכי חשוב, חסכוני - כי הביטוח על כלי חשמלי עולה פחות מחצי ממה שאני משלם היום על הסוזוקי הוותיק.

נדלקתי, ומיד נרגעתי. נזכרתי בן כמה אני. 72. נזכרתי בכל השבועות, הנדרים וההבטחות שהבטחתי לעצמי, כי השנה אני יורד מהאופנוע. הבנתי שהתגובות שלי באירועי קיצון אולי משתבחות וורבלית - בערבית עסיסית שיוצאת ממני כשנהג שליחויות מסכן אותי - אבל האינסטינקטים הפיזיים שרכשתי על הכבישים מזה חמישים שנה ויותר, רק כהים ומטשטשים מיום ליום. אם אני חוזר כל פעם בשלום ממשימות בלב תל אביב, זה רק כי יש לי הרבה מזל, לא בגלל שאני רוכב-על.

אני תל אביבי ששונא לנהוג בתל אביב. אני עירוני עם נשמה חופשית שעדיין אוהב את הרוח השורקת בנתיבי איילון (כשהם פתוחים). אני מעדיף שני גלגלים, ואני זה שנדחק לצידך בשול הדרך כשאתה מקלל את חולדאי ואת אנשי הרכבת הקלה שהרסו לנו את העיר. זה מסוכן, נכון. אבל גם להתרגז זה לא הכי בריא, ולאחר באופן קבוע לפגישות בגלל המפגע התורן בדרך לא מוסיף לי אורך רוח או אריכות ימים.

ואולי, מה ששומר עלי באמת, זה השרוך הצהוב הקשור לידית הכידון בשנתיים האחרונות. סרט בד צהוב שמתנופף ברוח ומזכיר לי כל פעם מחדש, כבר יותר משנתיים, את החטופים המוחזקים מעבר לקווי האויב. חטופים חיים וחללים. תינוקות אדומי שיער, אמהות לביאות, לוחמות, ונערות שרק ירדו לבלות במסיבת טבע ונקלעו לפוגרום בלהות; חיילים אמיצים שנכנעו בלית ברירה וקיבוצניקים שנדהמו לראות את השכנים שלהם מעבר לגדר באים עם רצח בעיניים וגרזנים ביד, לבזוז את הקיבוץ ולהרוג כל מה שזז.

זו רצועה צהובה שקיבלתי בכיכר החטופים בימים הראשונים של מחאות BRING THEM HOME. היא בקושי שרדה את השמש הקופחת, הגשם, הקור והחום - ממש כמו החטופים ששוחררו; צלליות רזות ועצובות של עצמם. אנשים יקרים שכולנו מחבקים עד היום, בתיקווה לימים טובים כמו פעם. לימים שבהם לחיות בבארי היה 90 אחוז גן עדן, ועשרה אחוז "צבע אדום". והרוב לא ממש קובע.

אבל השבוע רן חזר. כמעט שנתיים וחצי אחרי הבוקר המקולל ההוא. מהדורות החדשות מלאו בצילומי קיפול כיסאות, תלישת שלטים, הורדת מדבקות מגנטיות מהמכוניות - ומחיקת השלט האחרון בכיכר החטופים שזעק "להחזיר את רן עכשיו!".

עכשיו אני יורד לגזור את הסרטים הצהובים מידית המכונית ומכידון האופנוע. לקפל את חולצות קפלן, את השלטים מכיכר עזריאלי, מכיכר הבימה, מרחבת מוזיאון תל אביב, ואת הדגל שהתנופף שנתיים אצלנו במרפסת. לקפל ולקוות כי לעולם לא עוד. שנהיה חכמים ולא צודקים, בטוחים ולא רחמנים, שנהיה ביחד. שניהיה אחים לנשק גם במלחמה לשלום, ושהציונות תנצח את הציניות.




תגובות

אודי מנור אמר/ה…
אמן כן יהי רצון

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כבוד הרב-קו

  שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם. מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס ת...

צלילים של אהבה – בלב תל אביב

    צלילים של אהבה – בלב תל אביב מסלול רומנטי בין הבתים, הסיפורים והאהבות הגדולות של תל אביב הקטנה .   ביום חם במיוחד באוגוסט יצאנו לסיור רומנטי בלב תל אביב. חבורה אמיצה של חובבי נוסטלגיה, שלא נרתעו מהלחות, הצליחה למצוא חניה ליד פרישמן–דיזנגוף, וסמכה על המדריכה שתכיר לה, באווירת ט"ו באב, את סיפורי האהבה של ידועני תל אביב מראשית המאה הקודמת. משלונסקי ועד יפה ירקוני, מאלכסנדר פן החתיך ועד סשה ארגוב – פקיד הבנק שהלחין פזמונים בערבים. ארגוב חי חמישים שנה של זוגיות מאושרת עם אשתו נוסיה, פסנתרנית מוכשרת בעצמה . את הקבוצה הובילה אביבית, חוקרת מגדרית ומורת דרך ותיקה, שלקחה אותנו בין הבתים שבהם גרו אנשי הבוהמה. חלוצים שעלו לסלול כבישים ולגדל תפוזים אך הבינו שמקומם האמיתי על הבמה. לכל אחד מהם סיפור מרתק: קלאסיקות בפזמונאות הישראלית לצד רכילות עסיסית על אהבות אסורות . תחנה ראשונה הייתה בביתו של המשורר והשחקן אברהם חלפי ברחוב ישראליס 10. רוב חייו חי בגפו, אך שירו הידוע " עטור מצחך זהב שחור " נכתב על אהבה שלא מומשה לאשת־חברו. אהבה גדולה שלא מומשה אשר על כך כתב חלפי בעצמו - ” נָשִׁים...

המימד הרביעי

בצילום - 45 שנים מול מסך המכ"מ רגע לפני שאתם שוקעים בקריאה - אזהרה. הפעם זה קצת ארוך מתמיד, טכנולוגי מתמיד, וכהרגלי, הכי אישי שיש. על כמה זה מעניין וישראלי אני בכלל לא מדבר. אלו החיים שלי במשך 45 שנה: בקר טיסה ישראלי. אז אם לא מעניין אתכם איך מטוסים לא מתנגשים בשמיים, איך לא נגמר להם הדלק רגע לפני הנחיתה, ומה עושים ביחידת הבקרה בשניות שבין אסון תעופתי לבין אירוע שהופך ל"כמעט ונפגע" - יאללה, דלגו הלאה. בשבוע הבא בטח אכתוב שוב על בתי קפה בתל אביב או על הכיף שלנו עם הנכדים במסיבת טבע בנחלי הגליל. אבל אם נשארתם, בואו נדבר קודם על הבסיס. מיהו בכלל פקח טיסה? עברית שפה קשה. מה שבאנגלית נקרא Air traffic controller, התפצל אצלנו לשני תפקידים שונים. פקח הטיסה בשדה התעופה יושב במרומי המגדל ואחראי על המטוסים בסביבה הקרובה למסלולים; ובקר הטיסה יושב מול מסך מכ"ם ומנהל את התעבורה האווירית במרחב שבין השדות ובפרוזדורי הטיסה הבינלאומיים. זהו, עשיתי לכם סדר. אני הייתי בקר טיסה. מטוסים אמיתיים ראיתי בעיקר בדרך לחופשה בחו"ל. בעבודה השוטפת המטוסים היו עבורי "בליפים" זוהרים ...