דילוג לתוכן הראשי

חיפה שלה, חיפה שלי

בזוגיות מוצלחת, ההצלחה נמדדת בשק החוויות המשותפות שצברתם לאורך הדרך.

לא בגודל טבעת היהלומים. לא בארוחה במסעדת מישלן. לא בדירה מול הים, ולא ברכב החשמלי החדש עם מסך בגודל של מחשב ופונקציות שאף אחד לא באמת מצליח להפעיל.

ההון האמיתי של זוגיות נבנה מרגעים.

אירוע קטן שמקפיץ את הדופק. פסטיבל שמעמיס על כל החושים. שביל תלול בדרך לפסגה. חיבוק מול שקיעה במפרץ שקט. צחוק בלתי נשלט בגלל משהו שרק שניכם מבינים. אינספור חוויות קטנות שאוספים בדרך, וככל שהשנים עוברות הן הופכות למטבע היקר ביותר שיש לזוג. קוראים לזה אהבה.

השבוע הוספנו עוד מטבע כזה לאוסף.

בלי נתב"ג, בלי דרכונים, בלי תכנון מסובך ובלי לעמוד בתור לבידוק הביטחוני. במרחק של שעה מהבית יצאנו למסע שורשים.

בשעה שחברים שלנו נוסעים לכפרים נידחים בפולין או ברומניה בעקבות שורשי המשפחה, מחפשים מסמכים לדרכון אירופי לנכדים או את הבית שאולי היה פעם של הסבא-רבא, אנחנו נסענו לחיפה.

כן, חיפה.

טיול שורשים מקומי, לכבוד יום ההולדת של אשתי.

חיפה. עיר עם נמל. חיפה עיר הולדתה. חיפה שבה נולדה גם אמי, כך שבנסיבות אחרות יכולתי להיות חיפאי. השבוע גיליתי שיש לפחות שתי חיפות. חיפה שלה, וחיפה שלי. היא חיפאית. אני ממש לא.

אני הייתי המלווה. הנהיגה הייתה רק התירוץ. במסע הזה היא הובילה.

חיפה בשבילי היא העיר שבה סבא שלי הקים סדנה לרכבות. העיר שבה סבתא שלי, אחרי שהתאלמנה ממנו בגיל שישים, הקדישה לא מעט שנים לניסיונות להחליף אותו, עד שהגיעה למסקנה, אחרי ארבעה בעלים נוספים, שאי אפשר באמת למצוא תחליף למקור.

זו גם העיר של חופשות הקיץ שלי. הנכד הבכור שמגיע מדי שנה, מבלה בבריכת בת גלים, בחוף השקט, בבריכת גלי הדר, ומסיים כל יום בהצגה היומית המוזלת בקולנוע "תמר".

אבל יום ההולדת הזה לא עסק בזיכרונות שלי.

יצאנו למסע בין התחנות של הילדות שלה.

בית ההורים. הרחוב שבו גדלה. כל בית הציף אצלה שם של חברה שגרה בו פעם. גן הילדים שכבר איננו. בית הספר היסודי ליאו בק, שבו המנהלת קיבלה אותנו בחיוך ואפשרה לנו לשוטט במסדרונות כאילו היא רק יצאה להפסקה וחזרה.

באולם ההתעמלות היא שוב הייתה הילדה שהתאמנה בהתעמלות קרקע, קפצה על הסוס, ובעיקר – כמו כל ילדה בגילה – מצאה עניין מיוחד דווקא במתעמלים מהכיתות הגבוהות.

היא חיפשה את הכיתה שלה. אני חיפשתי את הריח של חופשות הקיץ אצל סבתא.


הדר - מדרגות לשמים, שכונה בהתפוררות.


אחר כך המשכנו לשכונת הדר. על פי כמות שלטי "למכירה"  - זה בעיקר גן עדן למתווכים. על פי כמות לובשי הכיפות - כנראה הגענו לגן עדן. אחרי כיבוש ערד - שכונת הדר תהיה היעד החסידי הבא.

אסופת בתים ישנים המטפסת על מדרון הכרמל, מחוברת ברשת אינסופית של מדרגות. פעם הן היו מגרש המשחקים שלי בביקורים אצל סבתא. היום הן בעיקר מבחן כשירות לברכיים. שכונה נטושה, מטולאת, ורק הנוף למפרץ עדיין יפה פה כמו פעם.

הבתים, רובם מתקופת המנדט, משוועים לשיפוץ. פה ושם נוספו מרפסות שנסגרו בטלאים מאולתרים, שלא בדיוק תרמו ליופיים. השכונה שינתה את פניה, ובחלקים ממנה נדמה שאפילו חזרה בתשובה.

גם בריכת הפועל כבר נטושה. מבנה סגור, שרק טיל מלבנון יוכל כנראה לגאול אותו.

כאן שוב התפצלו הזיכרונות שלנו. עבורה זו הייתה בריכת הבית. בשבילי זו הייתה עוד תחנה בעיר שבה ביליתי את חופשות הקיץ.

עבורה זו הייתה זירת אימונים. שחייה צורנית, סוס הקפיצות, מזרני ההתעמלות וייצוג גאה של הפועל חיפה.

ואז הגיע רגע השיא.

הדיירת שמתגוררת כיום בדירת הוריה – אותה אישה שרכשה את הדירה מהמשפחה – פתחה בפנינו את הדלת בחיוך רחב. ארבעים שנה חלפו, והיא עדיין זכרה אותה.

פתאום הזמן הפסיק לעבוד.

זו הייתה אותה דירת קרקע קטנה, חדר וחצי, שבה זוג עולים צעירים מקהיר גידל שלושה ילדים. ארון הבגדים הגדול עדיין עומד במקומו. חיפויי העץ על הקירות. המדפים. אפילו תקרת האסבסט במרפסת שנסגרה כדי לפנות מקום לילד השלישי. הכל בנה אביה במו ידיו.

שום דבר כמעט לא השתנה.

ואולי דווקא בגלל זה הכול השתנה.

עמדתי בצד והבטתי בה. היא כבר לא ראתה את הדירה. היא ראתה את אמא שלה. את אבא שלה. את הילדות. את החלומות שנולדו בין הקירות האלה, בבית קטן בשכונת הדר.

אני הסתכלתי עליה וחשבתי כמה מוזר הדבר הזה שנקרא זוגיות. לפעמים המתנה הכי יפה שאפשר לתת לבת הזוג ליום ההולדת היא לא זר פרחים, לא תכשיט ולא סוף שבוע במלון. לפעמים מספיק לנסוע שעה מהבית, לפתוח דלת ישנה אחת, ולתת לה לפגוש שוב את הילדה שהייתה.

כשיצאנו מהדירה היא לקחה איתה זיכרונות ישנים.

ואני ידעתי שהרווחנו זיכרון חדש.

עוד מטבע קטן שנכנס לשק החוויות המשותף שלנו.

חיפה שלה.

חיפה שלי.

ועכשיו, קצת יותר, גם חיפה שלנו.

גאולה 28 - מעוז משפחת רובינוביץ בחיפה בשנות החמישים, קיטנת הקיץ הקבועה שלי אצל סבתא&סבא. בית נטול מעלית, דירה בקומה שלישית, וסבא שבסוף נפטר מאירוע לבבי. אולי בגלל המדרגות...

אגב, כל הקטע עם הטיול הקטן לחיפה לא צריך למנוע מכם מכל המתנות "הסטנדרטיות"  - הקפיצות הקטנות ללונדון, שבוע סקי באוסטריה או סתם לצלצל באמצע היום ולומר לה כמה אתה מתגעגע ולהזמין אותה לכוס קפה בשכונה. "כן מאמי, עכשיו, בואי איך שאת. אני מחכה לך!"





שלומי אבידר לוגו

מוקדש באהבה לשמונת הקוראים הקבועים שלי, ולעוד כמה שהגיעו במקרה ונשארו עד הסוף, מעריך את זה.

שלומי אבידר

משנת 1985 ב"מעריב" ועד לאחרונה בידיעות תקשורת במוסף סוף השבוע של תל אביב ורמת גן עליו השלום. הגיגים וסיפורים קצרים אך ממוקדים בנושאי אקטואליה, רומנטיקה, הורות, רעות ובעיקר זוגיות בגיל בו אנחנו כבר יודעים הכול, ועדיין פתוחים לשתף ולהתרגש.

אהבת את הפוסט? אפשר, מומלץ וגם רצוי לשתף כאן בלחצן הבא. תודה רבה!







רוצים לא לפספס אף פרסום חדש בסיפורי אבידר?

📬 לחצו כאן להרשמה ולקבלת עדכונים אוטומטיים ישירות למייל


אהבתם את הפוסט? מוזמנים ומומלץ לשתף כאן!

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כבוד הרב-קו

  שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם. מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס ת...

צלילים של אהבה – בלב תל אביב

    צלילים של אהבה – בלב תל אביב מסלול רומנטי בין הבתים, הסיפורים והאהבות הגדולות של תל אביב הקטנה .   ביום חם במיוחד באוגוסט יצאנו לסיור רומנטי בלב תל אביב. חבורה אמיצה של חובבי נוסטלגיה, שלא נרתעו מהלחות, הצליחה למצוא חניה ליד פרישמן–דיזנגוף, וסמכה על המדריכה שתכיר לה, באווירת ט"ו באב, את סיפורי האהבה של ידועני תל אביב מראשית המאה הקודמת. משלונסקי ועד יפה ירקוני, מאלכסנדר פן החתיך ועד סשה ארגוב – פקיד הבנק שהלחין פזמונים בערבים. ארגוב חי חמישים שנה של זוגיות מאושרת עם אשתו נוסיה, פסנתרנית מוכשרת בעצמה . את הקבוצה הובילה אביבית, חוקרת מגדרית ומורת דרך ותיקה, שלקחה אותנו בין הבתים שבהם גרו אנשי הבוהמה. חלוצים שעלו לסלול כבישים ולגדל תפוזים אך הבינו שמקומם האמיתי על הבמה. לכל אחד מהם סיפור מרתק: קלאסיקות בפזמונאות הישראלית לצד רכילות עסיסית על אהבות אסורות . תחנה ראשונה הייתה בביתו של המשורר והשחקן אברהם חלפי ברחוב ישראליס 10. רוב חייו חי בגפו, אך שירו הידוע " עטור מצחך זהב שחור " נכתב על אהבה שלא מומשה לאשת־חברו. אהבה גדולה שלא מומשה אשר על כך כתב חלפי בעצמו - ” נָשִׁים...

המימד הרביעי

בצילום - 45 שנים מול מסך המכ"מ רגע לפני שאתם שוקעים בקריאה - אזהרה. הפעם זה קצת ארוך מתמיד, טכנולוגי מתמיד, וכהרגלי, הכי אישי שיש. על כמה זה מעניין וישראלי אני בכלל לא מדבר. אלו החיים שלי במשך 45 שנה: בקר טיסה ישראלי. אז אם לא מעניין אתכם איך מטוסים לא מתנגשים בשמיים, איך לא נגמר להם הדלק רגע לפני הנחיתה, ומה עושים ביחידת הבקרה בשניות שבין אסון תעופתי לבין אירוע שהופך ל"כמעט ונפגע" - יאללה, דלגו הלאה. בשבוע הבא בטח אכתוב שוב על בתי קפה בתל אביב או על הכיף שלנו עם הנכדים במסיבת טבע בנחלי הגליל. אבל אם נשארתם, בואו נדבר קודם על הבסיס. מיהו בכלל פקח טיסה? עברית שפה קשה. מה שבאנגלית נקרא Air traffic controller, התפצל אצלנו לשני תפקידים שונים. פקח הטיסה בשדה התעופה יושב במרומי המגדל ואחראי על המטוסים בסביבה הקרובה למסלולים; ובקר הטיסה יושב מול מסך מכ"ם ומנהל את התעבורה האווירית במרחב שבין השדות ובפרוזדורי הטיסה הבינלאומיים. זהו, עשיתי לכם סדר. אני הייתי בקר טיסה. מטוסים אמיתיים ראיתי בעיקר בדרך לחופשה בחו"ל. בעבודה השוטפת המטוסים היו עבורי "בליפים" זוהרים ...