הקרב על החור האחרון: יומן מסע של אבא (שוב) חטוב

חברים, היום אני עוצר לרגע לנשום. הגעתי ליעד. לא בווייז, אלא בחגורה.

כנצר למשפחת חייטים, ידעתי תמיד שמותן היא לא רק היקף – היא הצהרת כוונות. כשהייתי ילד, מותן 34 היה סמל סטטוס. עוד באירופה היינו 34.... אז כשפתאום הג'ינסים האהובים עליי התחילו להציק, הבנתי שאני בבעיה. לא פוליטית, לא ביטחונית – פשוט "שמנצ'יקית" מביכה שמתחילה להשתפל מעל החגורה. נאלצתי לנדוד לחורים מרווחים יותר, מה שהרגיש כמו כניעה ללא תנאי.

אחרי לא מעט קלוריות מיותרות, החלטתי: חוזרים למקורות. חזרתי ל"אבא חטוב", למסלול המוכר. 13 שבועות של דז'ה-וו. שוב הדיונים ההורמונליים הבלתי נגמרים, שוב השיחות הליליות עם מרכז הרעב שלי – אנחנו מנהלים שם משא ומתן קשוח, לפעמים אני מרגיש כמו דיפלומט באו"ם – ושוב כמות המים שגורמת לי להכיר כל שירותים בתל אביב.

בין הקורונה למלחמות, קצת איבדתי את הצפון. המשקל טיפס, ובייאוש עשיתי שטויות. ניסיתי את הזריקות ההן, וזה כמעט נגמר באסון. תופעות הלוואי הזכירו לי את השיעור הכי חשוב בחיים: אין קסמים. יש רק עבודה פנימית, סבלנות, והבנה שלפטינים הם לא סתם מילה מצחיקה, אלא ההורמונים שמנהלים לנו את החיים.

היום הגעתי ליעד. שבעה קילוגרמים נשרו, אבל הרווחתי הרבה יותר ממספר על המשקל. יחד עם שי, המדריך הצמוד שלי שליווה אותי בכל רגע, החלטתי לא לעצור כאן, אלא לייצר לעצמי "חגורת ביטחון שלילית". למדתי ששתי כוסות מים לפני הביס הראשון הן לא מנהג מגונה, ושלא מגיע לי "פינוק" רק כי הצלחתי לסתום את הפה.

אז מה למדתי? שאפשר לאכול פעם בשבוע פלאפל אצל הקוסם או אצל צביקה במרפסת, בתנאי שאוכלים קודם חצי צלחת ירקות (טריק של מקצוענים). ששתי כוסות ויסקי זה נחמד, אבל הראשונה תמיד הכי טובה. ואפשר לעצור בראשונה. ושלא עשיתי דיאטה – פשוט עשיתי שלום עם מה שנכנס לי לפה.

אני לא מתכנן לרוץ על הטיילת בלי חולצה כדי להשוויץ בריבועים (זה השלב הבא, תנו לי זמן), ואני לא אטיף לכולם להצטרף. כל אחד צריך למצוא את האור בקצה המסדרון שלו. אני רק שמח שהצלחתי להדק את החגורה שוב לחור ההוא. אני מקווה בכל ליבי שלא יהיה "מועד ג'", אבל אם החיים יזרקו לי עוד אתגר, אני יודע שיש לי את הכלים.

בסוף, הניצחון הכי גדול הוא לא מה שרואים במראה, אלא השקט הזה שיש בראש כשאתה יודע שאתה שולט בהגה, גם כשנסיעה נהיית קצת מפותלת.

ועכשיו, אחרי כל הפילוסופיה הזו, בואו נחזור לעיקר: 

מאמי, בא לך סושי על הטיילת בראשל"צ?

---

מוקדש באהבה לשמונת הקוראים הקבועים שלי, ולעוד כמה שהגיעו במקרה ונשארו עד הסוף, מעריך את זה.

שלומי אבידר

משנת 1985 ב"מעריב" ועד לאחרונה בידיעות תקשורת במוסף סוף השבוע של תל אביב ורמת גן עליו השלום. הגיגים וסיפורים קצרים אך ממוקדים בנושאי אקטואליה, רומנטיקה, הורות, רעות ובעיקר זוגיות בגיל בו אנחנו כבר יודעים הכול, ועדיין פתוחים לשתף ולהתרגש.

לקבלת עדכון בכל פעם שעולה סיפור חדש, לחצו כאן להרשמה מהירה