70 עם כוכבים

אני מוזמן למסיבת יום הולדת שבעים של חבר. שבעים, אחי. חבר ילדות מהשכונה, מהימים שהלכנו לבית הספר עם ילקוט עור קשיח כזה, שתי רצועות ומנעול מתכת שעושה "קליק". הרבה לפני שהמציאו את הטרולי של כיתה א', תיק מתגלגל בתצורה שעם השנים רק קיבלה שדרוג; במקום קלמר וחוברות עבודה דוחפים לתוכו לפטופ, קוסמטיקה ומטען, הכל מדוד במגבלת שמונת הקילוגרמים של הטרולי לקאבין לפני העלייה למטוס. גלגולו של ילקוט, ושלנו.

70 של עידן ה-AI זה איוונט אחר לגמרי. פער מטורף מהשבעים שהכרנו כשהסבים שלנו היו בגיל הזה. דור אחר של קשישים ששיחקו רמי על המרפסת בלילות הקיץ החמים, חתכו אבטיח עם בולגרית מלוחה וחיכו שהילדים יחזרו מהצופים. מבוגרים שדיברו בעיקר בשפת האם מהגולה; רוסית, פולנית, לדינו ויידיש. בליל של שפות שעלו לארץ ונשמרו אצלם לשיחות סלון. דור ששרד מלחמות ושואה, בנה את עצמו מחדש מאפס, והמתין בסבלנות לתום הקדנציה שלו.

אנשים שקמנו לכבודם באוטובוס, כאלה עם קושי ביציבה, קצת אבודים עם השפה ועם עצמם. מכובדים עם שיבה וכרס שבעיקר אהבו להאכיל יונים בשדרה, חטפו חרדות מכלבים, ואכלו כפיצוי על שנים שבהן לא היה אוכל ולא היה ביטחון קיומי.

אני זוכר בני שבעים שונים בתכלית מאיתנו כיום. כאלה ששולטים היום בחדר הכושר, עפים על ההליכונים בשעות הבוקר, תופסים את הווייב על המזרנים בשיעורי היוגה, וממלאים את כל הפרלמנטים בבתי הקפה השכונתיים.

אישית, לא הכרתי סבים אצלי במשפחה בגיל שבעים. אצלי הם נחתכו הרבה קודם. הלב שלהם קרס בגיל חמישים-שישים, ואני שמח על כל שנה נוספת שאני שורד ושובר את "שיא" תוחלת החיים המשפחתי שלנו. פעם אנשים התביישו להגיע לרופא עם תעוקת חזה. היום? על כל מיחוש קטן אנחנו כבר על זה ומזדרזים לאבחון דחוף. וזה עובד, עובדה, אנחנו שורדים יותר מהורינו.

עובדה היסטורית: בימי העלייה הראשונה אנשים סגרו פה אירוע בגיל 40. היום תוחלת החיים חצתה את השמונים, ועדיין מחלות הן לא הסיבה היחידה שעוזבים פה את השטח. האויבים מסביב דואגים לשמור על המתח, וסיוט הפוגרומים, מתברר, רק קיבל שדרוג טכנולוגי מאז.

בעוד שהדור הצעיר עוסק בחישוב מסלול מחדש, בודק אופציות לרלוקיישן ומחפש דירות ביוון או בפורטוגל, אנחנו, היורדים החדשים היחידים בסיפור הזה, יורדים מקסימום לקפה השכונתי. בני ארבעים הופכים ליורדים חדשים באירופה, ואנחנו נשארים פה, מתעקשים להמשיך לחיות, לרקוד ולחגוג שבעים על הבלטה המקומית.

יומולדת 70, עם מוזיקת ריקודים של דודים ודודות שאוהבים טנגו, רוק, ולעשות "רוקדים עם הכוכבים". מסיבה של אנשים שכבר סגרו את המשכנתא ויכולים לפרגן לעצמם עוד אירוע משמח שעולה כמו החלפת פה מלא אצל רופא שיניים תל אביבי (ולא במרפאה בג'לג'וליה עם חלופה זולה של רופא מהמגזר הדנטלי).

חברים שהמילה "זיקנה" פשוט לא פוגשת אותם. אנשים שאת גיל המעבר והתשישות של פעם פותרים אצלם עם תחליפים הורמונליים וכדורים מרוממי נפש שמחזירים עטרה ללילות הלוהטים של הזוג הוותיק, אבל ממש לא קשיש. עולם הרפואה סידר לנו חופשי-חודשי לשמחת החיים. להבדיל מאבותינו, אנחנו לא נפסיק לרקוד, לשמוח, ולהילחם על מה שהסבא שלי החמיץ כשהוא התקפל מפה מוקדם מדי.

גם האאוטפיט של חוגגי השבעים היום שונה לחלוטין. מי עוד הולך עם חליפות? כמו שהפוליטיקאים המירו את הז'קט בחולצת T שחורה, כך גם החברים שלי נמנעים ממכופתרות ומכנסיים שאינם ג'ינס. הבנות עברו בקבוע לבגדי יוגה הדוקים שלא משאירים מקום לדמיון, וכולנו עברנו לסניקרס. אנשים שבפעם האחרונה שרצו הייתה במד"ס צנחנים, נועלים נעלי ספורט לקונצרטים ולחתונות.

לאבא שלי לא היו "נעלי התעמלות". לי אין נעליים בלי שיכוך גומי וכריות אוויר לריחוף. רגע לפני שאנחנו הופכים למלאכים בעצמנו, אנחנו מתאמנים בנעלי מלאכים על ענן.

בני השבעים של שנות השבעים מהמאה הקודמת לא עשו מילואים. המסורים שבהם היו מתנדבים להג"א, ההגנה האזרחית, מה שלימים התפתח להיות פיקוד העורף. חיילי הג"א, חמושים בנשק ארוך בתת-קליבר שהיה יעיל אולי כנגד נחליאלי מתקתק, ניהלו את העורף כשהצעירים גויסו למערכות צה"ל בסיני. הם סיירו ברחובות הכרך וכרזו למי שלא הקפיד על כללי האפלה ואור בקע מחלונו. לוחמי עבר, מי שכבר לא היה בסיירת וידע בעיקר לספר על גבורתו בפלמ"ח ובאצ"ל. שביעיסטים עם היסטוריה פרטיזנית שנשמעת מצוין ביידיש. כיום צה"ל כבר לא ממש מברך מתנדבים בגילאים שלנו. זה מורכב לרמטכ"ל שלנו להציב דפיברילטור חירום בכל מוצב או נגמ"ש.

אז כשאתם מקבלים הזמנה לאירוע של חבר ותיק, תעלו על נעלי ריקוד, תגיעו בטוב אחרי שטענתם מצברים בשנ"צ לפנים, ותיזכרו במסיבות הריקודים שעשינו במתנ"ס (לפני שהמציאו את המילה הזאת בכלל), במועדון ברחוב ביכורי העתים בלילות שישי. כל זה כשהסבא שלכם שיחק ברידג' על המרפסת עם עוד זוג, ואתם יצאתם בכיתה י"ב עם המלכה של הכיתה.

---

מוקדש באהבה לשמונת הקוראים הקבועים שלי, ולעוד כמה שהגיעו במקרה ונשארו עד הסוף, מעריך את זה.

שלומי אבידר

משנת 1985 ב"מעריב" ועד לאחרונה בידיעות תקשורת במוסף סוף השבוע של תל אביב ורמת גן עליו השלום. הגיגים וסיפורים קצרים אך ממוקדים בנושאי אקטואליה, רומנטיקה, הורות, רעות ובעיקר זוגיות בגיל בו אנחנו כבר יודעים הכול, ועדיין פתוחים לשתף ולהתרגש.

לקבלת עדכון בכל פעם שעולה סיפור חדש, לחצו כאן להרשמה מהירה