וורטיגו

ימינה או ישר? להמשיך בכיכר צפונה או לצאת ביציאה השלישית? הצפון זה להמשיך ישר? רגע, איפה השמש? פאק, איפה אני?

מה, אתם לא מפעילים WAZE לפני שאתם בוחרים את המוזיקה באפליקציה אותה תרצו לשמוע בדרך המתפתלת אל היעד הנמצא אי שם בין הריסות נתיבי כביש 4 בואך גוש דן השוקע כבר זמן רב למעמקי הרכבת הלא קלה בכלל.

מזמן הרמתי ידים. ארלוזורוב חד סטרי מערבה או מזרחה? הקיצור הביתה דרך רחוב סוקולוב בכלל סלול? יש פניה שמאלה צפונה מז'בוטינסקי או שגם שם אראה ממרחקים את הפנסים המנצנצים המודיעים למתקרבים ברכב, תתרחקו מפה. הצילו נפשותיכם. חבל שבאתם. למה באתם לפה? הצומת הזה מסומן כחור שחור תעבורתי. חשבו מסלול מחדש. אל תתקרבו לפה בחמש השנים הקרובות, או עד שיחנכו את הקו הירוק, מה שיבוא מאוחר יותר, ומה שבטוח, אתם בחייכם לא תזכו להנות מאף קו תת קרקעי הנחצב פה בהתמדה. עם כל הכבוד לסינים, אילו היו נותנים את הפרויקט הזה לחמאס-עזה, הרכבת הקלה הייתה כבר מזמן נחנכת מתחת ל-TLV בפיצוץ אחד גדול!

גם לרוכבי הקטנועים יש WAZE. נכון שהזמנים המוערכים להגעה ליעד מוטים לרעה כי אנחנו לא באמת עומדים בפקקי התנועה אלא משתחלים קדימה בעדינות אך בנחישות. תראו כל שליח כחלחל ממונע, איך הם בעיקר מביטים על מסך הטלפון שלהם בנהיגה ומצליחים לפנות בצמתים ברגע האחרון, כי היו עסוקים גם בהסתכלות סביב להימנע מפגיעה במשתמשי דרך אחרים. הולכי רגל למשל.

נולדתי באסותא תל אביב. הרבה לפני שבנו שם מגדלי יוקרה מדהימים המשקיפים על השקיעה הכי יפה בעיר. ידעתי לנווט בין רחובות עירי הלבנה גם בלילות חשוכים והיום - יוק! נכנס מצפון לציר חפירות אבן גבירול, ומרגיש ששוקע למצב וורטיגו. הלו, איך פונים פה מזרחה? רק בארלוזורוב? הרי רציתי להגיע לבר שנמצא על גדת הירקון...

אני מחנה את האגו בבית, ושם את תקוותי במחשב הניווט שלא תמיד מצליח לעקוף את פרימת עורקי העיר ובתקווה לעתיד זורם יותר. מתניע, ומתמסר להוראות, עד שלפעמים אני לא בטוח שאני יודע איפה אני, מרוב ריכוז בהימנעות מנהגים שאינם שומרים על נתיבם ולא מכבדים את זכותי להגיע בשלום ליעדי גם היום.

אני מחזיק שתי מכוניות, שרוב הזמן חונות. מתנייד בתחב"צ, רגלית ועיקר על דו-גלגלי. כל בוקר מוסיף עוד קטע פרטי בתפילה למי שעושה שלום במרומיו שישמור גם עלי - בנוסף לקסדה, מעיל המגן החדש שרכשתי ואינסטינקטים שהוטמעו אצלי כבר חמישים שנה ולא אכזבו עד היום. טאץ ווד!

העיקר שלאבא יש קסדה!

צליין על כביש 16

שעה. לקח לנו בדיוק שעה להגיע מרמת אביב לשער יפו בירושלים באמצע יום חול. ביום שחנכו את כביש 16 החדש בכניסה לירושלים, עלינו לבדוק אותו. מעכשיו אנחנו הרבה יותר קרובים לחומוס לינא, לבקש סליחה בחצות ברחבת הכותל, לסיור בכנסיות האפלוליות של ששת האוחזים בכנסיית הקבר ולקוקטייל בבר שנבנה בבור המים המשופץ מתחת ל"וילה בראון" בלב רחוב הנביאים.

ששים דקות לחניון מתחת למרכז ממילא ומשם כבר זורמים אל נבכי הסמטאות בלב העתיקה, שכאילו לא השתנו משנות השבעים למיטב זכרוני או מימי הרומאים על פי דברי המדריכה שצעדנו אחרי יומיים, עם אוזניות שמע להאזנה רצופה לדברי המשכילים, כמו תיירים צליינים של פעם.

חלפנו על פני דוכני מזכרות לתיירים, מציאות לצעירים, שטיחונים לחדר סטודנטים, תיקי עור צהבהב וריחני, כלי קרמיקה ארמנים מצוירים וצלמנייה ירושלמית וותיקה שמוכרת צילומים מקוריים בני מאה שנים ויותר של וותיקי העיר עוד מימי המצאת תחביב הצילום האמנותי בטרם עברנו לצילום סלולרי.

הרובע הנוצרי, כאילו חלק מירושלים המערבית, כמעט ללא נוכחות כוחות הבטחון, במקום בייגלה שומשום תמצאו שם גם מאפיות פריזאיות, יעני פטיסרי, במחירי סוף עונה. שם כבר אין קפה שחור, עברנו לאספרסו!

הקורונה מאחורינו והצליינים עוד לא הגיעו, סוכני התיירות עדיין לא התארגנו וכך מצאנו לנו חדר פנוי באכסניית עולי רגל במחיר מצחיק. חדר זוגי, קטן, עם נוף נוצרי מרגש, בוהק בניקיון, אחרי שיפוץ, במרחק 12 דקות הליכה מהבית השלישי, עם שרות הובלת מזוודה בעגלה משער יפו דרך הסמטאות עד לחדר, כולל ארוחת בוקר וצוות סימפטי, הכול בפחות מארבע מאות וחמישים שקלים.

אז לרגל לא עלינו, לחם קודש לא טעמנו, בכותל לא ביקשתי סליחה, אבל בערב פונקנו על גג מתחם נוטרדאם. בארוחה מזרח ירושלמית, כלומר יותר גורגונזולה ופחות חומוס, ממרפסת שמשקיפה על העיר העתיקה, עם הרבה יין הבית ובמחיר סביר ביותר לכאילו צליין תל אביבי.

את הסיפור על הסולם במרפסת המשקיפה על חצר כנסיית הקבר שמעתי מעשרות מדריכים. הוא עדיין שם ואי אפשר להתעלם ממנו. הנהלת המקום מצליחה להגיע להסכמות על שיפוץ הרחבה, על תיקון הכיפות, אבל הסולם הזה, ימשיך לעמוד לנצח. סמל לעקשנות וחוסר האמון שיש לנו מול מי שאינו כמונו, והחשש שהסטטוס-קוו העדין והנפיץ הירושלמי, יופר. 170 שנות סולם לפחות. סולם סימבולי. ימיו כמעט כשנות סולם יעקב אבינו.

בשיא החום של אוגוסט עלינו לירושלים. חוויה חמה. מרגשת. את שער שכם השארנו לפעם הבאה, כשיהיה יותר קריר והרוחות יירגעו. פעם.

בעידן בו יגיעו להבנות בטוחות יותר עם המוסלמים הקיצונים, היהודים מנופפי הדגלים, הנוצרים שומרי הקבר וכמובן עם הלכאורה ריבון תורן בירושלים הבלתי אפשרית. העיר הכי מדהימה ומעניינת שיש. אינשאללה, אמן, כשיהיה שלום אמיתי בכל חלקי העיר. לא רק בפטיסרי של ז'אק...

צלמת - דליה א. 

אוסובוקו תחילה

במחשבה לאחור, היה עדיף להגיש את האוסובוקו טלה כמנה ראשונה.

אחרי כל כך הרבה מנות ראשונות טעימות שהוגשו לנו, בקושי הצלחנו להנות מהמנה העיקרית, תבשיל בשר מצוואר טלה באפיה איטית. תבשיל עסיסי, אחרי שעות ארוכות בחום נמוך ומתמשך בתנור, עם הרבה תשומת לב וירקות שורש שהשחימו והתרככו בציר שומן הכבש בתחתית התבנית, מעדן קלסי המתלווה ליין קיאנטי איטלקי איכותי שהביא סנדי לארוחה היישר ממילנו.

לגבר שחוגג באמצע החיים יומולדת 70 שנה, יש כבר את כל המתנות האפשריות. צעיפים, חגורות, ארנקים ואולרים, אפטר שייב או מוצרי טואלט אחרים, טישירט שובב עם כיתוב "אני מבציר 1952" או "בוגר מחזור 1970 באליאנס" או חולצת "סוף מסע בודדים בקורס טייס 66" , "מודל 52' יד ראשונה" - באמת שלבחור הזה יש הכל. אולי. יכול להיות שחסר לו מקום חניה שמור מול ביתו על הכרמל.

הדבר היחיד שהעלה דמעות בזווית עיניו בערב פרטי מצומצם שערכנו לכבודו קומץ חברים, היו כמה נתחי אוסובוקו עסיסיים, הרבה כוסות יין, ובעיקר כמה מכתבי ברכה אישיים שקיבל מחברים המלווים אותו למעלה מחמישים שנה. חברות בדרכנו המשותפת אל עולמות האושר של ים הנכדים, מרחבי הנוסטלגיה והצ'יזבטים, המון ימי מילואים משותפים עד עצם היום הזה, זוגיות לפנתאון שכנראה תמשיך עד הגלגול הבא, ומפגשים חודשיים קבועים עם "חברים לנשק", עוד מעט 30 שנה, המצדיקים נהיגה לילית מחיפה לגוש דן.

אז עם כל הכבוד לשף פאש שערך עבורנו את התפריט, שהתחשב בגרגרנים חסרי המנוח שנאספו מסביב לשולחן, והעניק תשומת הלב ראויה לכל הטבעוניות, צמחוניות, נמנעות מלקטוז ומחרימות הגלוטן, נמנעים מפחמימות וחובבי הפיתות - באמת שחבל היה להשקיע כל כך הרבה שעות חיתוך וקיצוץ הסלטים למנות ראשונות - כשהכל נמוג מול המנה העיקרית הדרמטית. פינוק לחיך בטעות טקטית הוגש אחרי רצף לביבות, סלטי ירקות, מגוון חצילים וממרחים, בורגולים וקטניות לדוגמניות הבית שלנו שעדיין שומרות על גזרה שמתאימה לתצוגת האופנה הקלאסית של לאה גוטליב מגוטקס, בימים בהן כיכבו על המסלול...

כשהמסעדנים בתל אביב באופן משונה מחליטים להעלות מחירים, כמו הלוויתנים המסתערים על החוף, במחירי מנות בלתי סבירים, ההופכים את הבילוי של פעם, אכילה במסעדה, לעינוי ואכזבה ידועה מראש - האלטרנטיבה היא לאכול ביחד, בבית פרטי, בהפקה מקומית, ולצאת עם חיוך רחב וכיס לא פרום.

זה ממש לא הגיוני שאתה היום בעצם לא הולך למסעדה לאכול ולשבוע. אתה מגיע לטעום. המסעדות המובילות, הן מסעדות ביס. המנות מגיעות למרכז השולחן, אתה טועם עלה חסה עם רוטב מצומצם וקומץ חלבון בטקסטורה חדשה - ועובר לטעימת המנה הבאה. לא באת לצאת עם בטן מלאה. באת קודם כל בשביל לצלם ולשתף את החבר'ה. באת להנות מחוויית המסעדה, מוזיקלית, אומנותית, ואם מצאת חניה סמוכה אחרי שעה בפקקי העיר - דיינו.

אם המלצר לא מוטרף עליך, או מתעלם ממך, אם הבנת את התפריט המנוסח על ידי תמלילן צמרת, וזאת רק אם נפתח לך ה-Q CODE של הפריט כי "אנחנו ידידותיים לכדור הארץ ולא מדפיסים תפריטים", אם המלצרית הנחמדה לא שכחה שביקשת את המנה עם הרוטב בצד, ואם אתה מצליח בתאורה הרומנטית עלאק לא לנגוס בעיגולי הפלפל החריף שפוזרו בנדיבות במנה - בתאבון, כי עוד מעט מגיעו החשבון... חברים. מצבנו הכלכלי מעולה. תגידו עד מחר שאני קמצן. לא מסכים. אולי. מצד שני - לשלם 80 שקלים על סלט חסות ברוטב זה לא בשבילי. וכשהמחיר כולל-כולל הכל מגיע למעלה מאלף שקלים לזוג. זה לא מוצדק. אפילו אם הרוטב מפלטינה. והוא לא.

לרגל אירוע ה-70 של פיני נסענו לבית נחמד במושב הסמוך לנתניה. פחות משעה בפקקים מתל אביב, אבל הייתה שם חניה. מה שבתל אביב היה לוקח לנו למצוא כשעה ו/או לשלם סכום גבוה בחניון. במושב חיכה לנו פאש, אחרי ששמע מראש את כל הבקשות המיוחדות שלנו (טבעוני, צמחוני ורגישה לגלוטן נפגשים לארוחה, זאת לא התחלה של בדיחה) פינק אותנו מכל הלב, בכמויות מעוררות חרטה אחרי הארוחה. קינחנו במלבי מנגו עונתי, ובמחיר שרק מעלה את השאלה - מתי נפגשים אצל פאש לעוד ארוחה?

כל הזכויות על הטעמים, המתכונים והצילומים לאיש יקר שלא מפסיק לחייך -

פאש ממושב אביחיל. 0522542728
https://www.avidar.org/post/אוסובוקו-תחילה