שיבה תקציבית

נו, אז איך זה להיות גמלאי?

בכל מפגש שלי עם חבר בשנתיים האחרונות, אחרי השאלות הרגילות אודות שלומי, שלומה, כמה נכדים יש לי, ולאן אני טס בקרוב - אצל החברים שעדיין טרודים בעבודתם השוטפת, יש התעניינות בעולמו הפלאי של הגמלאי המצוי.

איך החיים מעבר לגיל 67, מה קורה רגע אחרי שנפרדים ממך יפה והטלפון מפסיק לצלצל. איך החיים אחרי המשמרות. למה מתעוררים באמצע הלילה כשלכאורה, אין מחויבות; מה מניע אותך ולאן - כשהמטרות הגדולות כבר הושגו. להגיע בשלום עד הלום.

בהתחלה קצת נפגעים מזה שמוציאים אותך מקבוצות וטסאפ סואנות שבימים כתיקונם היו שוצפות הודעות, תיאומי משמרות, חלוקת מטלות וגם הרבה ברכות יומולדת ורכילות משפחתית חיובית של הקולגות אודות נכדים חדשים, צילומי פרחים מטיולי השבת והחלפת דעות פוליטיות . עם הפרישה, אין שום הצדקה להמשיך בנוכחות בקבוצות החברתיות האלו. הוותיק של פעם עוזב ונפרד מהקבוצה, מנגב דמעה ושואל עצמו בלב, טוב - איפה מצטרפים לקבוצת גמלאים חלופית?

מסביבי, חברים שאו טו טו פורשים. עסוקים בתכנון ימיהם בשנה הראשונה, משריינים לעצמם מקום בחוג מטיילים ברחבי הארץ, רוכשים סדרת הרצאות מרחיבות דעת בקהילות קשישים כמותם, ומרוב חרדת שעמום לא יודעים כי העניין האמיתי נמצא אצלם מתחת ליד.

לווי הנכדים בשנותיהם הראשונות, גלגלי עזר סבאיים מטפוריים בצעדים ראשונים, בשחייה צורנית עם מצופי עזר, חברותא לחופשה משפחתית לא כמממן-על, אלא כבן שיחה, המבוגר האחראי באמת, הסמכות האחרונה ולא רק על שולחן סדר פסח; הגיבוי שתמיד נמצא ברקע וזמין אם צריך אותו, לפתור בעיות שוטפות. מפתיחת דלת לילד ששכח מפתח, לווי שרברב שיכול להגיע רק בשעות העבודה של הילדים, או תיקון קצר כשהחשמלאי לא זמין. זה נשמע מאוד לא מעניין, אבל שם בדיוק מתגלה הגמלאי המושלם.

לא שזה מרכז חיי. חצי מנכדי בכלל נמצאים מעבר לאוקיאנוס, ורוב ילדותיי מפוזרות ביבשת אמריקה שגם מגלן לא היה מסוגל לשמור איתן על קשר הדוק אלא בואטסאפ וגעגוע. העיסוק העיקרי שלי הופך להיות "להיות עסוק".

לשמור על דריכות חברתית במוקדים רגועים בטווח התניידות קצרה. בתי קפה, בר, חדר כושר, חוף הים וחוזר חלילה. כי צריך לשלב בין לבין גם שנ"ץ. זוכרים? אני כמעט כל יום ישן בן שתיים לארבע...

לאחרונה ביקרתי במרכז הבקרה בו עברו עלי ביעף עשרות שנותיי כפקח טיסה. ביקור שהעלה הרבה זיכרונות וגעגועים לימים של אקשיין מסביב ואדרנלין בדם. ראיתי את הפקחים הצעירים שמפעילים היום את המערכות. ושמחתי עבורם. אני יודע מה צפוי להם. כמה סיפוק יהיה להם בשנותיהם המקצועיות. איך בסוף ירגישו כי מיצו עצמם וייהנו בתחושת הניצחון - הגענו בשלום לגיל הפרישה, לשיבה פנסיונית רגועה, המהולה במנוחה, תעסוקה יזומה והרבה געגוע לימים יותר סוערים שלא ישובו עוד.

אז איך זה להיות גמלאי? קצת תחושת פג תוקף, קצת משועמם, ובעיקר מחפש את הפואנטה במשחק החיים הזה אליו אתה מגיע עם הרבה אגוזים ותובנות לגיל שבו השיניים כבר לא משהו...

בצילומים המצורפים - פנסיונרים קצת יותר מרשימים ממני עם שיער שיבה מכובד שמצאתי ברחבי המרשתת. הלוואי עלי שיער שכזה. כל הזכויות שמורות לצלמים המוצלחים.

השירותים המסוגננים הוצגו בתערוכת פופארט תל אביבי בפנקס 12 רגע לפני שהבניין נהרס ביחד עם כל המיצגים המקסימים.

 

תיק ה-1000 שלי...

אני כל יום מודה לבורא עולם על כל החברים שזכיתי לאסוף במהלך חיי. אנשים טובים שמוכנים שאקרא להם חבר שלי, למרות שלפעמים באמת לא ברור לי מה הם מוצאים בי. איש קצת משעמם, שתקן, דיסקרטי, דל ברכילות, שומר סוד, אוהב את טעם החיים הטובים ומוכן לפעמים לנהוג שעתיים לכפר ערבי נידח ולנגב חומוס טרי וטעים שהומלץ במקומון של מעלות תרשיחא.
בסופו של יום, טוב חבר-טוב, מהרבה דברים טובים אחרים שאנחנו מעריכים ומחפשים סביבנו. אחד שתקן, שמקשיב לך, ששומר את סודותיך, מתרחק מלשון הרע, וגרגרן להחריד שיחלוק איתך מנת טירמיסו גם אם פתחת אתמול בדיאטה 8-16 חדשה. חבר שאומר לך כל מה שאתה לא תאהב לשמוע, יעשה לך הגהה לא רק על הפוסטים ההזויים אלא גם על החיים האמיתיים, ויסמן לך מהצד, כשאתה מגזים ומשתטה, עד כאן חבריקו. משהו שבהחלט אפשר לצפות מחבר. 
אני בהחלט אסיר תודה לקבוצת האנשים האלה שאני קורא להם חברים, שנמצאים אצלי ברשימת החיוג המהיר, ואני לא מתבייש להתקשר אליהם מדי פעם לשמוע את דעתם.
כגודל התענוג, כך עמוקה האכזבה כשמאבדים אחד שכזה. כשמוחקים אותו מהחיוג המהיר. כשנשבעים כי לעולם לא אפול שוב בפח ואאמין לחיוכים המזויפים, לשיחות הצבועות, להזמנה לחגוג אתו אירועים באחוזתו המפוארת עלאק, (לא אחי ממושב בית נחמיה, זה ממש לא אתה!) לאייקוני הלב הפועם ואנימציות מצחקקות למסרים קצרים שכתבתי לו בדם מקלדתי, בימים הפחות שמחים שלי; והיום התברר לי שהחבר הזה צחק עלי כל הזמן מאחורי הגב והיה הכול חוץ מחבר.
רעם ביום בהיר. קסאם בלילה חשוך. מכה חדה בזרת באמצע הלילה, פיגוע סכינאות בשער שכם. העברית שפה דלה וקשה לתאר את עוצמת ההפתעה כשאתה מרגיש את החבטה בגב, שמגיעה מהמקום הכי בטוח, ברגע שאתה הכי לא מצפה לו, מהאיש שאתה מוכן  ללא היסוס להסתער ולכבוש את הבופור ביחד אתו.
לגמרי במקרה, באופן קסום, בעידן הקבוצות החברתיות והמרשתת, נוחת  במחשב שלי מסרון עם ציטוטים ישירים שלא נועדו לעיניי כלל וכלל, מישהו לא שם לב שאני חבר ברשימת תפוצה בה לא הייתי צריך להיות - ובום! זכיתי בחיי לקרוא את חוות הדעת של החבר הטוב שלי, בלי צורך למות קודם. חוץ מלקלל את הורי, זכיתי בכול. מחמאות על קמצנותי, היותי חסר אופי ומשעמם, ועוד אגדות בכתב האישום על טובות הנאה שלקחתי על חשבונו. תיק 1000 פלוס שלי.

יותר משהופתעתי. התאכזבתי. מעצמי. שלא ראיתי את זה מגיע. לפעמים התמימות מזיקה. הסתובבתי יומיים באבל פנימי. בסך הכול חבר זה חבר. עד שהוא כבר לא. אחר כך הבנתי שהכול בראש שלי. החברות המושלמת כנראה הייתה רק אצלי בראש. הפילטרים הוורודים שלי מחקו אצלי את סימני האזהרה. רציתי שהוא יהיה חבר - ולא ראיתי דברים אחרים. שויין.
בתחילת "החברות" שלנו אולי היה לי ערך מוסף עבורו - אבל עם השנים התברר שאני לא מתאים לו. כנראה שאני לא מספיק מצליח. לא מספיק מקושר. לא מספיק אוליגרך. בסוף קבלתי מאשתו ציון של "לא מספיק" ונזרקתי מהסיפון של המייפלאוור החברתי שלהם, לחסקה עם החבר'ה הישנים והטובים שלי...
במקרה הזה לא תהיה לי בעיה עם תיק האלף הפרטי שנפל לחיקי. בסיגרים, שמפניה וחמגשיות אני לא ממש משתמש; מי שמכיר אותי, יצחק מההשמצות ההזויות, ושאר שבעת החברים הטובים שלי יצטרכו להיות קצת יותר טובים ולתת לי כתף ולנגב לי את הדמעות. והאקס-חבר? האמת - מה ששיתפתי אותכם, זה רק היה עוד שיעור עבורי. NEVER AGAIN. הרגשה קשה, אבל לא אתן לעאלק חבר בוגדני שכזה להרוס לי את הפתיחות והתמימות אשר פיתחתי והרווחתי ביושר במשך שנים ארוכות, תכונות שלשמחתי מאפשרות לי להיות חבר אמיתי. אמשיך בכיף איתכם, עם החברים הישנים והטובים. ההפסד כולו שלו.

נשמע טוב - אבל אפשר לנסח את כל הסיפור קצת אחרת בשפה שבטוח לא תזכה אותי בפרס סוקולוב - שילך להזדיין!

x

 

הספירה לאחור

הנכדה שלי תחגוג את יום הולדתה השביעי עם חבריה מהכיתה בשבוע הבא. אירוע עמוס סוכרים, קלוריות ריקות, צבעי מאכל, מפעילה אסרטיבית, פינת איפור לגברות הצעירות, מדבקות של כאילו קעקועים, פינת קליעת צמות, מרחבים ירוקים בגינת משחקים שכונתית, קבוצת כסאות של קרובי המשפחה שבאו לתגבר את האירוע בעומק בני דודים וקערות סלטים עם מגשי פשטידות, פינת אימהות משועממות שמחכות בצד על כסאות ים מתקפלים, מנענעות אוטומטית עגלת ילדים בה שוכב העולל החדש שלהן, מחשבות את קיצן עד לסוף היום - מקלחות לילדיה, הנקה, מכונת כביסה, פינוי המדיח, ארוחת ערב מבוססת ירקות, תליית הכבסים, הנקה אחרונה לפני השינה, שיחה קצרה עם אהבת חייה, פיהוק ארוך, מקלחת מהירה, וקריסה טוטאלית למיטה כי עוד מעט הכול מתחיל מההתחלה. אירוע נהדר המונצח בצילומי סלולר ומופץ לכל בני המשפחה שלא הגיעו לאירוע. עוד אירוע כיתתי שגרתי עליו חוזרים מדי שנה, לפעמים בשותפות עם עוד כלת שמחה מהכיתה, עד לעונג הבא, שמגיע פונקט בעוד שנה.

לעומת זאת - אצלי, מיד אחרי שמלאו לי 69, היה ברור לי כי ה-אירוע של השנה הקרובה יהיה ציון יום הולדתי העגול. כי אי אפשר אחרת. זה פעם בחיים, גברים ממש לא מתביישים לחגוג ימי הולדת, גם אם עברו את גיל 40. בניגוד לנשים שמטשטשות את המספר על העוגה, מכחישות גיל ובפייסבוק מואשמות ברישום כוזב בספרי מטא בנושא שנת הלידה שלהן.

אז השנה אחגוג את האירוע. בטוח. 70. אמנם לא בגינה הציבורית. ללא פינת צמות. עם כיבוד בריא יחסית ללא הרבה צבעי מאכל. המעטת סוכרים וריבוי אלכוהול. מוזיקה בסגנון שנות השבעים, ובלי עגלות תינוקות ברקע. מקסימום כסאות גלגלים לחברים חסרי מזל וניידות מהתיכון, וכמה מטפלות זרות שיתגודדו בחוץ בחיוך וצחקוקים, מחכות שהאירוע יסתיים והמטופל שלהם יסמן להן כי אפשר לארוז אותו בחזרה עד המסיבה הבאה. בהמשך למסורת בין החברים, נחגוג ביחד, כמו בגן, אירוע משותף לכל החברים שיגיעו השנה לגיל העגול, בעצם לכל בני המחזור שלי בתיכון, ילידי שנת 53'. הסמ"רים, הסג"מים והמט"קים של מלחמת יום כיפור; כמו שחגגנו 60 לפני עשר שנים, כשהתכנסנו באולם "ארץ ישראל היפה" על גדות הירקון ובדקנו עד כמה הזיכרון שלנו מצליח לשייך בין תגי השמות שענדו הבאים - לפנים הבלתי מוכרות של אנשים בלתי מזוהים שטפחו לנו על הכתף בחיבה וגעגוע עם המשפט הכי מזוייף שיש - "וואוו, איך ממש לא השתניתם..."

הפקה של אירוע שכזה, אם לא מתפלצנים ומתעקשים על הפקה עצמית, תלויה ברצון טוב של קומץ מתנדבים.ות, הרבה סבלנות, וכושר איתור של אנשים שאת חלקם פגשת לפני למעלה מחמישים שנה, ואת השאר לא בטוח שסבלת או התחברת אליהם עוד בתיכון. בסוף מגיעים כמאה אנשים, אם מפחיתים את היורדים וחסרי המזל שקרסו בדרכנו אל האושר והנכדים, זה כמעט חצי מהבוגרים במחזור. מאלו שכן מגיעים, אנשים מדהימים אחד אחד. מצליחנים, מעוטרים, מלומדים, ראשי משפחות מרובות נכדים וכול אחד - עולם ומלואו במסלול חייו. מסיבת יומולדת לבני 70. אין סיכוי כי נצליח להשלים פערים ולחלוק טפח מהשגיי חיינו, וכמו בשיחות מעלית - חייבים להכין שלושה משפטים תמציתיים אותם נוכל לזרוק בנון שלנטיות למשל למקרה שאסתי, חברתי הראשונה מכיתה ט' תשאל אותי - היי, זיהיתי אותך מיד כשנכנסת לאולם, מה העניינים, מה חדש אצלך?

 

הטקסטילאית

בלי כוונה הזדמנתי השבוע לתערוכת סיום השנה של המחלקה לטקסטיל בשנקר. ההרד-קור של היצירתיות בגוש דן. ליבת המקוריות. המקום בו הפנטזיות, המכחול, המחשב והמחט נפגשים. גאונות נעורים של כוסיות-על המסתובבות שם במסדרונות עטופות במחלצות מחמיאות שתפרו לעצמן; סטודנטים העוברים בסמסטר הבא למדעי החיים האמיתיים, עם שוטף פלוס סוף עונה, עם חשבוניות ומע"מ כל חודשיים, עם שכר דירה מטורף על סטודיו מסוכן לבריאות; עם כלות המבטלות שמלות כלה 24 שעות לפני החופה ועם טיקוני רשתות אופנה המעדיפים את הטי-שירט בשמונים סנט מבנגלדש על פני החולצות הישראליות המקוריות הנשארות בתיק העבודות לנצח, כי זה עדיין לא הזמן.

אני מהבית דור שלישי באופנה. כלומר, סבא שלי היה חייט לפני כמאה שנה בתל אביב הקטנה, ועד שזה הגיע אלי - הסטודיו שלו בנחלת בנימין נסגר, ולא נשאר לי אלא להתגעגע למכונת התפירה "זינגר" שעמדה אצלנו בפינת הבית עליה למדתי איך תופרים מכפלת לג'ינס...

בתערוכה בשנקר, ליד מספר חדרי תצוגה של סטודנטים יצירתיים להדהים, פגשתי סטודנטית חריגה. בגילה. יכולה להיות האמא של המחזור. בעלת תואר בעיצוב תכשיטים שרק בסוף לימודיה הבינה שהיא בעצם טקסטילאית, והתחילה הכול מן ההתחלה. גברת מבוססת, אחרי קריירה מוצלחת ביותר בעולם המספרים והפיננסים, היודעת לקרוא מאזנים ושומות כמו שאני קורא סיפור קצר של אתגר קרת; שהבינה כי לנשמה מגיע גם תואר והשכלה.

הטקסטילאית הכי מנוסה במחזור. אולי לא צעירה אבל רואים בברור כי יש לה עבר של האישה הכי יפה בחדר. על פי חברים משותפים, המכירים אותה ממחוזותיה הקודמים, היא מחזיקה את שיא חצאית-המיני הכי קצרה בכרמל, וכשדילגה מעלה על מדרגות ביה"ס התיכון שלה - שובל של גברברים עלה אחריה במדרגות, מציצים בחשאי מעלה לזכות ולראות עוד טפח מהירך החשוף.

כשם שהמספרים במאזנים הפיננסים דיברו אליה כתווים למלחין, כך רזי חוטי הבדים עזרו לה בעיצוב קומפוזיציה מדהימה. מאוסף פורטרטים מצולמים של בני המשפחה שלה, דגמה את המרכיבים הבסיסיים. עיניים, אף, אוזן, שפתיים, מצח, סנטר וכל מה שבונה את ה-DNA המשפחתי לקומפוזיציה ויזואלית ממוחשבת מדהימה כשמציירים בד שלם רק מרכיבי המשפחה. כשזה מעוטר בצבעים עזים - מדפיסים זאת על בד ומקבלים את קולאז' המשפחה ממנו אפשר "ללדת" מעילים, תיקים או "רק" שטיח מופלא.

אני לא מבקר אופנה (למרות הסבא החייט שלי ) ואני חושב שאני מזהה כשרון, מקוריות ויופי מיוחד. ממליץ בחום לקפוץ לשנקר בהקדם, לפני שמקפלים שם את התערוכה...

כל הזכויות לצילומים למקור בפרסום המצוטט במגזין פורטפוליו:

https://www.prtfl.co.il/archives/167392