מוצק זה הרזה החדש

לכל אדם יש כוכב, לכול אחד יש נפש תאומה, לכל יש את האחת והאחד, הכול ידוע מראש וצרוב בין ה-DNA שלנו לגלגל המזלות, כתוב למעלה ונתון בידי פיית המזל האישית, כל אחד – על פי אמונתו, בחירתו, ואלוהיו.

רגע, סבלנות, אני מיד מגיע לעיקר. לא סתם החברים הקרובים שלי נתנו לי תואר "כבוד הרב"*. יש לי את האלוהים שלי. האמת.

יש סיבה לכך שאנחנו לא ממש דומים.

בפגישה האחרונה עם חברים למחזור בתיכון – ראיתי שונות רבה במשקל גופם של החברים. כולם חכמים, אחראיים, שואפים להגיע לגיל 120 על רגליהם, אוהבי חיים וממש לא סגפנים. כולם שומרים על עצמם, ואף אחד לא שואל את עצמו ברצינות – למה אני שמנמן והחבר שלי עם בטן כמעט שטוחה.

הם יעדיפו לייסר עצמם בהימנעות, צומות, חרם על קינוחים, שריפת קמח לבן, רק בשר, אכילה מוגבלת לשעות בודדות ביממה אם בכלל; תפריטים הזויים של רק חמישה תפוחים ביממה, או אבטיח אחד ביום, אכילת עוף בגריל שלם לארוחת צהרים ואחרי זה תשמעו רק קרקורי בטן עד למחרת בצהרים. אין תפריט קסם שלא שמעתי עליו. בעוונותיי בעבר כתבתי בירחון של אנשי "שומרי משקל" ובכל גיליון היה ראיון אישי עם מרזי החודש, מאושרים ששיתפו את כולם בסודות ניצחונם על עצמם ויצר הגרגרנות האישי שלהם. ראיינתי אותם וידעתי, כל הכבוד על הניצחון הזה, אך כמעט כולם יחזרו לעצמם בתוך פחות משנה...

השבוע שמעתי את האמת. בכתבה צדדית במהדורת החדשות ראיינו רופא מומחה בנושא זריקת פלא נגד סכרת שעוזרת לאנשים להשיל הרבה ממשקלם ללא מאמץ. לדבריו – לכל אחד מאיתנו יש משקל יעד. תכונה מולדת. כמו גובה. כל התמודדות מול זה היא קרב נואש, קשה, הנוגד את מערכת ההפעלה שלנו איתה נולדנו. הייתי משווה את זה לטיפולי המרה, אבל בגלל ה-PC וחברים שלי שמשגיחים על כך שלא אתלוצץ בנושאים כואבים רציניים, אוותר. מקסימום אפשר לבלות עוד כמה שעות שבועיות בחדר הכושר מול המראה ולראות איך בדמיוננו השומנים הופכים למוצקים והכתפיים מתרחבות.

חברים, אנחנו לא שמנים כי אנחנו אוכלים יותר מדי, אנחנו אוכלים בגלל אנחנו שמנים, בראש....

מאמי, תקשיבי לרופא. הוא למד וחקר את הנושא. כפי שהעיניים שלי ירקרקות, כך המותן שלי צמיגית...

חבל לנו להתקוטט עם עצמנו. אין סיכוי שננצח. לכך נועדנו, ועם התאבון שלנו ננצח. במקום להיות עצובים ומדוכאים שלוש פעמים ביום מסביב לשולחן, נרגיע קצת את המלחמה המיותרת הזאת במי שאנחנו. הגזמה, מכל סוג, מיותרת וחייבת טיפול. אבל אולי ההגזמה לפעמים היא פיצוי על דיכוי התאבון בניסיונות הסרק שלנו להיות "יפים" יותר?

אחי, הבנת אותי? אתה לא בעודף משקל – אתה צריך רק להירגע ולאהוב את עצמך, כך שתגיע למשקלך הנכון. משקל, מראה חיצוני וחוכמה פנימית שהטבע תכנן עבורך. זה מי שאנחנו, ואף צום לא ישנה את זה.

תעביר לי בבקשה את הלאפה!

* פרט ביוגרפי קטן - את התואר - "כבוד הרב" קבלתי לא בגלל הסמכה לרבנות באולפנה ליטאית איכותית אלא בגלל חתימתי בימי ה-IM הראשונים ,(זוכרים את ICQ?) בכינוי "הרב אשי" על שם הרחוב בו גרתי בנווה אביבים...

הצייר - פרננדו בוטרו

 

נזם נזם

כמתנה לעצמי בגיל 40 נוקב תנוך אוזני השמאלית וננעץ בחור הזעיר, עגיל. נקודת זהב שבזכותה קיבלתי הרבה נקודות בחברתי הקרובה. החנון מרחוב דובנוב שודרג לגבר COOL, עם קריצה נוצצת באוזן.

מרוב גאווה שדרגתי את עצמי בעגיל עם אבן טורקיזית מדליקה, ויצאתי לחגוג את יום הולדתי העגול במסע אל האושר, רווי דמעות, מזונות, עורכי דין, געגועים והגשמות.

עגיל באוזן. הכי לא אני. שבועות הייתי בחרדות שבטעות בחרתי לנקב את התנוך בצד הלא נכון וסימנתי את עצמי כמשחק בחלק המגרש הלא נכון של החוגגים. לשמחתי לא טעיתי. להעביר העגיל לצד השני היה כרוך בכאב נעיצה חוזר שלא הייתי מוכן לעבור שוב.

במסגרת מסעותיי לשדרוג יכולותיי החברתיות ושיקום האגו הגברי שלי לקראת פרק ב' בחיי, חיים זוגיים עם פחות טעויות, בשאיפה שלא לחזור על טעויות העבר - חיים שאפשר היה לחלק לשניים : לפני העגיל ואחריו. כן, גם עברתי הרבה סדנאות ושיחות, קראתי הרבה ספרים ולמדתי להקשיב שלא דרך פילטרים, עבדתי על יכולת השיתוף והחלטתי שלהיעלב - זה בזבוז זמן ואנרגיה, אלא אם ממש מעליבים אותי.

אבל העגיל היה עבורי לסמל. לאחרונה הבחנתי בהתגברות אופנת נזמי-אף אצל נשים. לא עגיל. לא פירסינג. לא נקודה נוצצת על הנחיר - אלא ממש נזם בקצה הנחיריים, קשה שלא להשוות אותו לנזם אותו נועצים באף בעלי החיים הביתיים שהס לי מלהזכיר אותם מחשש להעליב אף מנוזמת ממכרותיי הקרובות.

לטעמי, זה נורא. לא לעניין, משנמך רושם ראשוני, מיותר - אלא אם המנוזמים מעוניינים שימשכו אותם באף לאן שהוא. איזה מסר בא הנזם להעביר? אבל שוב - זה עניין של טעם. אחדים לא אוהבים עגילים, אחרים נגעלים מפירסינג בפטמות או בשפתיים או ב - , ואני נתקעתי עם הנזם.

ראיתי כלה נאה ב"חתונמי" האחרון שבהחלט הרשימה אותי, עד לצילום תקריב אחד בו כיכב הנזם האפי הישראלי המוזהב, המצויץ והמיותר. ברגע זה נפרדתי ממנה. שבוע לאחר מכן גם "בעלה" הדיח את עצמו מהמשחק ומהנזם. מאחל לה בהצלחה עם בן זוגה החדש שכנראה מחובבי אופנת הנזם.

הבוקר, בשנתי האחרונה לעשור השביעי בחיי, חשתי געגוע לעגיל. הסרתי אותו כשהחלו להצטרף לחיי נכדים, כי חשבתי שזהו. התבגרתי. מסתבר שלא.

געגוע לטורקיזצ'יק בתנוך.

עכשיו יש רק בעיה קטנה.

הזיכרון שלי כבר לא משהו - ולך תזכור איפה הטמנתי אותו...

 

שיבה תקציבית

נו, אז איך זה להיות גמלאי?

בכל מפגש שלי עם חבר בשנתיים האחרונות, אחרי השאלות הרגילות אודות שלומי, שלומה, כמה נכדים יש לי, ולאן אני טס בקרוב - אצל החברים שעדיין טרודים בעבודתם השוטפת, יש התעניינות בעולמו הפלאי של הגמלאי המצוי.

איך החיים מעבר לגיל 67, מה קורה רגע אחרי שנפרדים ממך יפה והטלפון מפסיק לצלצל. איך החיים אחרי המשמרות. למה מתעוררים באמצע הלילה כשלכאורה, אין מחויבות; מה מניע אותך ולאן - כשהמטרות הגדולות כבר הושגו. להגיע בשלום עד הלום.

בהתחלה קצת נפגעים מזה שמוציאים אותך מקבוצות וטסאפ סואנות שבימים כתיקונם היו שוצפות הודעות, תיאומי משמרות, חלוקת מטלות וגם הרבה ברכות יומולדת ורכילות משפחתית חיובית של הקולגות אודות נכדים חדשים, צילומי פרחים מטיולי השבת והחלפת דעות פוליטיות . עם הפרישה, אין שום הצדקה להמשיך בנוכחות בקבוצות החברתיות האלו. הוותיק של פעם עוזב ונפרד מהקבוצה, מנגב דמעה ושואל עצמו בלב, טוב - איפה מצטרפים לקבוצת גמלאים חלופית?

מסביבי, חברים שאו טו טו פורשים. עסוקים בתכנון ימיהם בשנה הראשונה, משריינים לעצמם מקום בחוג מטיילים ברחבי הארץ, רוכשים סדרת הרצאות מרחיבות דעת בקהילות קשישים כמותם, ומרוב חרדת שעמום לא יודעים כי העניין האמיתי נמצא אצלם מתחת ליד.

לווי הנכדים בשנותיהם הראשונות, גלגלי עזר סבאיים מטפוריים בצעדים ראשונים, בשחייה צורנית עם מצופי עזר, חברותא לחופשה משפחתית לא כמממן-על, אלא כבן שיחה, המבוגר האחראי באמת, הסמכות האחרונה ולא רק על שולחן סדר פסח; הגיבוי שתמיד נמצא ברקע וזמין אם צריך אותו, לפתור בעיות שוטפות. מפתיחת דלת לילד ששכח מפתח, לווי שרברב שיכול להגיע רק בשעות העבודה של הילדים, או תיקון קצר כשהחשמלאי לא זמין. זה נשמע מאוד לא מעניין, אבל שם בדיוק מתגלה הגמלאי המושלם.

לא שזה מרכז חיי. חצי מנכדי בכלל נמצאים מעבר לאוקיאנוס, ורוב ילדותיי מפוזרות ביבשת אמריקה שגם מגלן לא היה מסוגל לשמור איתן על קשר הדוק אלא בואטסאפ וגעגוע. העיסוק העיקרי שלי הופך להיות "להיות עסוק".

לשמור על דריכות חברתית במוקדים רגועים בטווח התניידות קצרה. בתי קפה, בר, חדר כושר, חוף הים וחוזר חלילה. כי צריך לשלב בין לבין גם שנ"ץ. זוכרים? אני כמעט כל יום ישן בן שתיים לארבע...

לאחרונה ביקרתי במרכז הבקרה בו עברו עלי ביעף עשרות שנותיי כפקח טיסה. ביקור שהעלה הרבה זיכרונות וגעגועים לימים של אקשיין מסביב ואדרנלין בדם. ראיתי את הפקחים הצעירים שמפעילים היום את המערכות. ושמחתי עבורם. אני יודע מה צפוי להם. כמה סיפוק יהיה להם בשנותיהם המקצועיות. איך בסוף ירגישו כי מיצו עצמם וייהנו בתחושת הניצחון - הגענו בשלום לגיל הפרישה, לשיבה פנסיונית רגועה, המהולה במנוחה, תעסוקה יזומה והרבה געגוע לימים יותר סוערים שלא ישובו עוד.

אז איך זה להיות גמלאי? קצת תחושת פג תוקף, קצת משועמם, ובעיקר מחפש את הפואנטה במשחק החיים הזה אליו אתה מגיע עם הרבה אגוזים ותובנות לגיל שבו השיניים כבר לא משהו...

בצילומים המצורפים - פנסיונרים קצת יותר מרשימים ממני עם שיער שיבה מכובד שמצאתי ברחבי המרשתת. הלוואי עלי שיער שכזה. כל הזכויות שמורות לצלמים המוצלחים.

השירותים המסוגננים הוצגו בתערוכת פופארט תל אביבי בפנקס 12 רגע לפני שהבניין נהרס ביחד עם כל המיצגים המקסימים.

 

תיק ה-1000 שלי...

אני כל יום מודה לבורא עולם על כל החברים שזכיתי לאסוף במהלך חיי. אנשים טובים שמוכנים שאקרא להם חבר שלי, למרות שלפעמים באמת לא ברור לי מה הם מוצאים בי. איש קצת משעמם, שתקן, דיסקרטי, דל ברכילות, שומר סוד, אוהב את טעם החיים הטובים ומוכן לפעמים לנהוג שעתיים לכפר ערבי נידח ולנגב חומוס טרי וטעים שהומלץ במקומון של מעלות תרשיחא.
בסופו של יום, טוב חבר-טוב, מהרבה דברים טובים אחרים שאנחנו מעריכים ומחפשים סביבנו. אחד שתקן, שמקשיב לך, ששומר את סודותיך, מתרחק מלשון הרע, וגרגרן להחריד שיחלוק איתך מנת טירמיסו גם אם פתחת אתמול בדיאטה 8-16 חדשה. חבר שאומר לך כל מה שאתה לא תאהב לשמוע, יעשה לך הגהה לא רק על הפוסטים ההזויים אלא גם על החיים האמיתיים, ויסמן לך מהצד, כשאתה מגזים ומשתטה, עד כאן חבריקו. משהו שבהחלט אפשר לצפות מחבר. 
אני בהחלט אסיר תודה לקבוצת האנשים האלה שאני קורא להם חברים, שנמצאים אצלי ברשימת החיוג המהיר, ואני לא מתבייש להתקשר אליהם מדי פעם לשמוע את דעתם.
כגודל התענוג, כך עמוקה האכזבה כשמאבדים אחד שכזה. כשמוחקים אותו מהחיוג המהיר. כשנשבעים כי לעולם לא אפול שוב בפח ואאמין לחיוכים המזויפים, לשיחות הצבועות, להזמנה לחגוג אתו אירועים באחוזתו המפוארת עלאק, (לא אחי ממושב בית נחמיה, זה ממש לא אתה!) לאייקוני הלב הפועם ואנימציות מצחקקות למסרים קצרים שכתבתי לו בדם מקלדתי, בימים הפחות שמחים שלי; והיום התברר לי שהחבר הזה צחק עלי כל הזמן מאחורי הגב והיה הכול חוץ מחבר.
רעם ביום בהיר. קסאם בלילה חשוך. מכה חדה בזרת באמצע הלילה, פיגוע סכינאות בשער שכם. העברית שפה דלה וקשה לתאר את עוצמת ההפתעה כשאתה מרגיש את החבטה בגב, שמגיעה מהמקום הכי בטוח, ברגע שאתה הכי לא מצפה לו, מהאיש שאתה מוכן  ללא היסוס להסתער ולכבוש את הבופור ביחד אתו.
לגמרי במקרה, באופן קסום, בעידן הקבוצות החברתיות והמרשתת, נוחת  במחשב שלי מסרון עם ציטוטים ישירים שלא נועדו לעיניי כלל וכלל, מישהו לא שם לב שאני חבר ברשימת תפוצה בה לא הייתי צריך להיות - ובום! זכיתי בחיי לקרוא את חוות הדעת של החבר הטוב שלי, בלי צורך למות קודם. חוץ מלקלל את הורי, זכיתי בכול. מחמאות על קמצנותי, היותי חסר אופי ומשעמם, ועוד אגדות בכתב האישום על טובות הנאה שלקחתי על חשבונו. תיק 1000 פלוס שלי.

יותר משהופתעתי. התאכזבתי. מעצמי. שלא ראיתי את זה מגיע. לפעמים התמימות מזיקה. הסתובבתי יומיים באבל פנימי. בסך הכול חבר זה חבר. עד שהוא כבר לא. אחר כך הבנתי שהכול בראש שלי. החברות המושלמת כנראה הייתה רק אצלי בראש. הפילטרים הוורודים שלי מחקו אצלי את סימני האזהרה. רציתי שהוא יהיה חבר - ולא ראיתי דברים אחרים. שויין.
בתחילת "החברות" שלנו אולי היה לי ערך מוסף עבורו - אבל עם השנים התברר שאני לא מתאים לו. כנראה שאני לא מספיק מצליח. לא מספיק מקושר. לא מספיק אוליגרך. בסוף קבלתי מאשתו ציון של "לא מספיק" ונזרקתי מהסיפון של המייפלאוור החברתי שלהם, לחסקה עם החבר'ה הישנים והטובים שלי...
במקרה הזה לא תהיה לי בעיה עם תיק האלף הפרטי שנפל לחיקי. בסיגרים, שמפניה וחמגשיות אני לא ממש משתמש; מי שמכיר אותי, יצחק מההשמצות ההזויות, ושאר שבעת החברים הטובים שלי יצטרכו להיות קצת יותר טובים ולתת לי כתף ולנגב לי את הדמעות. והאקס-חבר? האמת - מה ששיתפתי אותכם, זה רק היה עוד שיעור עבורי. NEVER AGAIN. הרגשה קשה, אבל לא אתן לעאלק חבר בוגדני שכזה להרוס לי את הפתיחות והתמימות אשר פיתחתי והרווחתי ביושר במשך שנים ארוכות, תכונות שלשמחתי מאפשרות לי להיות חבר אמיתי. אמשיך בכיף איתכם, עם החברים הישנים והטובים. ההפסד כולו שלו.

נשמע טוב - אבל אפשר לנסח את כל הסיפור קצת אחרת בשפה שבטוח לא תזכה אותי בפרס סוקולוב - שילך להזדיין!

x